ביקורת החיים הטהורה

נדמה לי שאוסף המיטב החדש של פרנק זאפה, "The Best Of Frank Zappa", מציג כהלכה את זאפה עבור קהל צעיר שלא הכיר אותו. זאפאלוגים קנאים בטח יאהבו להתלונן על "איך שכחו את השיר X”, "למה דילגו על Y", ואיפה היצירות שלו עם אמהות ההמצאה, ואיפה המוזיקה (הקרה או לא) שכתב לסינקלאוייר.

אבל הזאפאלוגים יכולים לעבור הלאה – הם לא ימצאו כאן את מבוקשם (קטעים חדשים, למשל). האוסף, שכולל 15 רצועות, רובן משנות ה-70, מציג את יכולותיו של זאפה במגוון תחומים: גיטרות בלוז, קולות דו-וואפ, השפעות של מוזיקה מודרנית, אקלקטיות של רוקנ'רול, סווינג, אוונגרד וכו', ומעל הכל – הסאטירה הנצחית והיצירתיות המרשימה שאפיינו את עבודותיו. הוא משמש הקדמה ראשונית ולא רעה בכלל לעולמו של הטיפוס המורכב הזה שהלך לעולמו לפני 12 שנה.

האוסף חשוב כי הקהל הצעיר כמעט ולא יכול להיחשף למוזיקה מאתגרת באף מקום במדיה של ימינו. מתוך 1,200 היצירות (בערך) שכתב פרנק זאפה בחייו האינטנסיביים, לא שודרה אף לא אחת ב-MTV. ולא רק שלטלוויזיה ולרדיו היו בעיות איתו, אלא גם המבקרים, לרוב, לא אהבו אותו. זאפה בהחלט יכול להודות לקהל של כמה עשרות אלפי קנאים שהתעלם מכל מה שנכתב עליו, והחליט שהמוזיקה שלו היא הדבר הכי גדול שקרה בארבעת העשורים האחרונים.

"דגנרט", "איום חברתי", "סאטירה זולה היא לנצח", המבקרים לא ריחמו עליו. רוברט קריסטיגאו, המבקר של ה"ווילאג' ווייס", אף הוסיף שהיצירות המורכבות של זאפה לא מתעלות על מוזיקת מעליות. זאפה ענה להם באחד מחידודי הלשון המפורסמים שלו: "מהי עיתונות רוק? אנשים שלא מסוגלים לכתוב, עורכים ראיונות עם אנשים שלא מסוגלים לחשוב, לצורך הכנת מאמרים עבור אנשים שלא מסוגלים לקרוא".

אבל מעבר לירידות בין זאפה לשאר העולם, הקריירה שלו מלמדת רבות על יחסי אמן-ביקורת-קהל והאתסטיקה של ביקורת מוזיקה. זאפה טען בעבר שלמבקרי הרוק אין מספיק ידע מוזיקלי כדי להבין את עבודתו, ומבקרים של מוזיקה קלאסית אינם טורחים להאזין לרוק. והוא בהחלט צדק. ההיסטוריה של ביקורת הרוק גילתה לעולם מבקרים שבאו מעיתונות, ספרות, לעתים אף חוקרי אקדמיה, אבל לא מוזיקה (למעט איאן מקדונלד, שהציג אפשרויות חדשות של ביקורת בספרו על הביטלס).

לסטר בנגס, למשל, כתב נפלא אבל היה ממש בור בכל הקשור לידע מוזיקלי. עם זאת, זה לא הפריע לו להציג כמה מן ההגיגים הכי מקוריים אודות אמנות מודרנית ורוקנ'רול. המבקרים אהבו לאהוב אלבומים שהציגו אלטרנטיבה רגשית, ולעיתים מחשבתית ופילוסופית, לדרך בה האדם חי את חיי היומיום שלו. הם אהבו אלבומים שתיעדו את רוח התקופה בה נוצרו, או שהכילו שילוב של מתיחויות חברתיות המסופרות בעין אישית ומקורית.

יכולת תזמור, נגינה ווירטואוזיות נחשבו פחות מעומק רגשי וטקסטים שנונים. זו חלק מהסיבה שאמני הרוק הפרוגרסיבי נחשבו לאויבים. מילא "יס" או "ELP”, אבל אפילו עבודת אולפן עוצרת נשימה מייסודה של "קווין" מעולם לא זכתה מהביקורת לכבוד הראוי לה (הקהל כאמור נשפך עליהם). גם זאפה היה עבורם מחוץ לתחום; גס ו-וולגרי מדי לטעמם.

"שמרן פרקטי"

למרות הפרוגרסיביות שהתלוותה למוזיקה שלו, זאפה (אמריקני ממוצא יווני-סיציליאני) היה שונה משאר אמני הרוק המתקדם הבריטי. היה לו מה להגיד לעולם בכל הרמות. בניגוד לאימג' האנרכיסטי והפריקי שלו, זאפה, טען אהוד אתגרי (שתירגם את האוטוביוגרפיה שלו לעברית), הגדיר את עצמו כ"שמרן פרקטי". הוא היה בעל מקצוע, נשוי, שילם את מיסיו, האמין במוסדות המדינה והיה פעיל פוליטית. אבל נדמה לי שעל רקע ההתנגחות שלו בשמרנות הרייגניסטית ובצנזורה, עדיף להגדירו כליברל שפוי. הוא גם היה במובנים אחדים השוטר של תרבות הפופ.

בהיסטוריה של הרוקנ'רול נוהגים לכלול את להקתו הראשונה "אמהות ההמצאה" (The Mothers Of Invention") כחלק מגל הלהקות של החוף המערבי שפרצו בשנות ה-60, אבל זאפה תמיד היה אחר, הן מוזיקלית והן פילוסופית. הוא לא ייחצן את הבוהמייניזם ההיפי, אלא ביקר אותו, הציג את צדדיה המעוותים והמגוחכים של "תרבות הנגד".

זאפה מיקם את עצמו בסביבה של רוקנ'רול ומוזיקה מודרנית עם השפעות תיאטרליות, ולקח על עצמו את תפקיד הדאדאיסט התורן שמטרתו, כמו תמיד, "להמם את הבורגנים". הוא תיעב רודפי שררה, בורים, צבועים, פקידונים, מטיפי דת, ויותר מכל את הצנזורה והשתלטות התאגידים על כל שעל בחייהם של האמריקנים. הוא שנא ריקנות וצרכנות אובססיבית. בכדי להמם, עשה זאפה שימוש בשפה בוטה, גסה ואקסטרוואגנטית.

היו, טוען אתגרי באחרית הדבר המצוינת לאוטוביוגרפיה, שהשוו את זאפה לראבלה, הסופר הצרפתי שכתב את "גרגנטואה ופנטגרואל", ובהקשר זה יש אפילו שכינו אותו "פנטגרואליסט", שעל-פי "השורטר אוקספורד" הוא "הומוריסט גס ואקסטרווגנטי המטפל בסאטיריות בנושאים רציניים".

כך או כך, זאפה שלח חיצי ארס לכל עבר, כאשר הוא ממקם את גיבוריו פעמים רבות במרכז תרבות הפופ של תקופתו: החל ברדנקס צמאי דם, היפים מגוחכים, גרופיות אבודות, דרך נערי דיסקו שחיים בעולם ריקני להפליא; עבור לבובי בראון (הדוגמה המושלמת לחלום האמריקני, שמגלה בעצם שהוא הומו); ועל הכסילות סביב הצדק האמריקני (הסיפור על ההוא שבשל שטות גמורה נשלח לשלושים יום לכלא של סן ברדינו, שם מתגלות הרפתקאותיו האומללות במקלחות).

הכל עמדו תחת ביקורתו: ההקצנה של המהפכה המינית, הפירוד האתני, מערכת החוק והמשפט, נסיקת התרבות הדרומית בשנות ה-70, ניסיונות הצנזורה של ה-PMRC בשנות ה-80, הרייגניזם, ה-CNN ("הרשת שלך לבולשיט, ספקולציות שטחיות ורמזים אפלים ומחושבים"), ומעל הכל הצביעות שמאחורי הפוליטקלי-קורקט. חלקם זכו להתייחסות באלבומיו, אחרים במקומות אחרים.

השפה שלו היא לא זו של דילן או ליאונרד כהן, אבל היא שפתו הפרטית ובקונטקסט הרחב של עבודתו היא מגניבה למדי; גם כשהוא העז לדרוש נסיכות יהודיות (שעירות, מגושמות, גסות ורעשניות במיטה). אני, באופן אישי, חשבתי שזה היה מצחיק.

בניגוד לרבים ממעריציו המושבעים אני בהחלט לא חושב שהוא המלחין פורץ הגבולות הכי גדול מאז באך (קצת פרופורציה, חברה), אבל אלבום טוב של זאפה (האהוב עלי במשך שנים היה “Zoot Allures" הרוקנרולי מ-76') יכול להפוך את יומכם לטוב יותר.

ומעל הכל, עומדת דמותו של זאפה, שהיא לא קטנה על המוזיקה שלו. וורקוהוליק, שהיה איש שלם עם עצמו ודרכו. חכם, שנון רודף צדק וכריזמטי, וכל אלו עוברים במוזיקה שלו. כל מה שאתם צריכים זו סבלנות.