סחורה משומשת

שני האלבומים הראשונים של טים רולנדס ואד סימונס, הכמיקאל בראדרס, הציעו סופרמרקט אלקטרוני טרי, חכם, סקסי, מפתיע ונוצץ, בו כמעט כל סגנון אפשרי בפופ קיבל ריענון יצירתי וטיפול אופנתי משובחים. הצלילים שלהם היו בין הצעצועים החדשים הכי מדליקים בחנויות דאז. אבל בשנים שחלפו מאמצע העשור שעבר שב והתברר בכל אלבום חדש כי הצמד נוטה בעיקר להתבצר בנינוחות בסביבתו הטבעית והמוכרת ולשוב לטפל באותם רעיונות ישנים ובאותם אופנים.

האלבום החדש של הצמד, 'לחץ על הכפתור', חושף כזה שיא של מיחזור עצמי, עד שאין ברירה אלא להעריך לפחות את החוצפה והאומץ שלהם להציע לצרכנים סחורה שמרביתה כה משומשת.

צריך להודות שההאזנות השבות ונשנות מקהות מעוצמת האכזבה עד כדי עלבון שמשתלטת בשמיעות הראשונות, ובדיוק מהסיבה שבגללה קשה עדיין להנמיך את רף הציפיות מהשניים: הרי הם לא הפכו למלכי האלקטרוניקה הבריטית לגמרי בטעות, ודומה שכשרולנדס וסימונס מגלים רעיון בו הם מצליחים להלהיב את עצמם, הם עדיין יודעים להדביק בהתלהבות גם את שאר העולם.

הסינגל 'גאלוואנייז' והרצועה 'תחזיקי חזק, לונדון' עובדים נפלא בחללים של מועדונים, ולא רק שם, אלא שפרט להם אין באלבום השלם ולו רעיון, נושא, כיוון או טריק אחד, שטרם שמענו מהם קודם, ובאופנים יותר מוצלחים.