צופן דנטה

אם אני מבין נכון, אז הציונים שמעניק דניאל רוגוב - מבקר המסעדות של "הארץ" - למסעדות שעוברות תחת שבט לשונו הם שלושה: א. "בכוונתי לשוב לכאן", ב. "איני רואה סיבה לשוב לכאן", ג. "אם אעבור בסביבה - אשוב לכאן". במעבר לעולם ביקורות הספרים, הציונים האלה נעשים בעייתיים.

אם "בכוונתי לשוב לכאן" יהיה נאמר "מלחמה ושלום", ו"איני רואה סיבה לשוב לכאן" יהיה נניח "חייהן הסודיים של הדבורים", אז מה תהיה המקבילה הספרותית של "אם אעבור בסביבה – אשוב לכאן"? כי אם אני כבר "בסביבה" – כלומר, בחנות הספרים – למה שאסתפק במסעדת פועלים כשעל מדף אחר מחכה לי מסעדת שף של שלושה כוכבים מ"מישלן"? למה, למשל, לקרוא מותחן חביב, נקי ועתיר-ידע על חיי מלומדים בהרווארד, כמו "מועדון דנטה", כשמונחת לפני, נניח, יצירת מופת שגם היא עוסקת בהרווארד, "על הזמן והנהר" של תומס וולף?

את הבעיה הזו השכילו לאתר ולסכל בשלב מוקדם מאד פרנסיה של רשת "סטימצקי", חסכו לנו את הדילמה ונתנו פשר חדש לציון של רוגוב "אם אעבור בסביבה – אשוב לכאן": אם אעבור בסטימצקי – ואת תומס וולף הרי לא אמצא שם על המדף – אז אין סיבה שלא ארכוש את "מועדון דנטה".

ולמָנה עצמה: "מועדון דנטה", שיצא בארצות הברית לפני כשנתיים ורואה אור בימים אלה בהוצאת "מודן", הוא רומן תלת-שכבתי. בבסיסו עלילת מתח ואימה שגרתית אך מספקת, בסגנון: מי מאתנו לא יצא פעם מביתו ופגש בדרכו שופט עליון ערום ושכוב על גבו כשבשרו נאכל במרץ על ידי רימות זבובים? למי מאתנו לא יצא להיתקל באיש עסקים יהיר שבותָר בחרב לשניים? ומי לא נתקל באיש כמורה חסוד שנקבר חיים ורגליו החרוכות מתנועעות באוויר ומעלות עשן?

סדרת הרציחות הציוריות הללו מוזרקות כמו חיידק טורף להווי אוניברסיטאי שלו ושאנן. הרוצח היצירתי של "מועדון דנטה" פועל בסמיכות לחבורת אינטלקטואלים בהרווארד - האוניברסיטה האמריקאית המפוארת והוותיקה - בחודשים שלאחר סיום מלחמת האזרחים האמריקאית ורצח הנשיא לינקולן ב-1865.

הסופר, מתיו פרל - שלמד בהרווארד אף הוא, בשנות התשעים של המאה ה-20 - משכיל להעביר לנו את הווי ה"ברהמינים" (כך כונו בני אצולת הטרקלינים של ניו-אינגלנד במאה ה-19) כהווייתו, ולשרטט יפה כמה מענקי הרוח האמריקאים של אמצע המאה ה-19. בייחוד מתואר המשורר האמריקאי הפופולרי ביותר באותה מאה, הנרי וודוורת לונגפלו (longfellow), וחבריו – המסאי אוליבר ונדל הולמס, המשורר ג'יימס ראסל לואל והמוציא לאור האגדי, ג'יי טי פילדס; ובהופעות אורח – הפילוסוף ראלף וולדו אמרסון והסופרים אדגר אלן פו ונתנאל הות'רן ואחרים. כולם, כמובן, אנשים אמיתיים – ומתוארים באופן חי ואמין.

החיבור בין שלוות הקמפוסים לתופת הרציחות נוצר בסיוע "התופת", מאת דנטה אליגיירי. "התופת" היא חלק מ"הקומדיה האלוהית" שחיבר דנטה, בן פירנצה, במאה ה-14, והיא נחשבת לאחת מפסגות השירה העולמית. ביצירה הזו מובל דנטה על ידי המשורר הרומי וירגיליוס אל "האינפרנו" ("התופת"), וכלולים בה תיאורי עונשים פלסטיים מלבבים והומאניים - כמו יציקתם של החוטאים לתוך שכבת קרח, כשרק ראשם מבצבץ ממנה - שיפקדו את החוטאים בגיהינום. בשנת 1865, וזו עובדה היסטורית, עסק המשורר האמריקאי לונגפלו בתרגום היצירה לאנגלית-אמריקאית. סביב לונגפלו – וגם זו עובדה היסטורית – התקבץ מועדון ספרותי שכונה "מועדון דנטה" וביקש לסייע במלאכת התרגום. וסביב "מועדון דנטה" ההיסטורי הזה רוקם באלגנטיות פרל את ספרו הבדוי ומפגיש את חבורת המלומדים עם שורת רציחות המזכירה באופן חשוד את מחזות האימה שראה משוררם הנערץ דנטה ב"תופת".

מצא את הפסיכופת

ארבעת המלומדים, המזהים את דפוס הרציחות עם יצירתו של המשורר הפלורנטיני, יוצאים למסע בילוש עצמאי לגילוי הרוצח. השילוב הזה, של אנשי רוח מדופלמים, כולם בני גיל העמידה - שביניהם שוררת קנאת סופרים קטנונית בצד אחוות סופרים רחבת-לב – עם פרשיית רצח ובילוש, יוצר בונוס קומי חביב למותחן של פרל.

כיון שהשזירה הזו של פרשיות רצח ומסתורין לטקסטים עתיקים הפכה אופנתית לאחרונה, ומצויה גם בעוד ספר בולט שיצא השנה בהוצאה מחודשת, "ההיסטוריה הסודית" (הוצאת "כתר"), זה המקום להסביר למה "מועדון דנטה" הוא ספר טוב – אך "ההיסטוריה הסודית" טוב פי כמה.

ב"ההיסטוריה הסודית" חבורת נערי קולג' אמריקאי נגררת למעשי רצח בעקבות השפעתם של טקסטים וטקסי פולחן הלניים. הגדולה של הספר נעוצה, לטעמי, בכך שהוא מראה איך אנשים רגילים, כמוני וכמוכם, יכולים להיכנס לסחרחורת רגשית ואינטלקטואלית בהשפעת תורות יווניות עתיקות, ולבצע מעשי זוועה. לכן ב"היסטוריה הסודית" לא טורחת המחברת דונה טארט להסתיר את זהות הרוצחים. מה שמסתורי הוא התהליך שהם עברו על מנת להגיע לרצח.

ב"מועדון דנטה" לעומת זאת (וזה לא ספויילר, כי הדבר ברור משלב מוקדם) הרוצח המסתורי אינו אדם כמוני וכמוכם (לפחות כך אני מקווה). מאופי הרציחות וסוג הקורבנות עולה כי מדובר בפסיכופת לכל דבר, ורק שאלת זהותו יוצרת את המתח בספר. אותי באופן אישי אף פעם לא עניינו במיוחד משוגעים. בניגוד למאות יצירות שרואות במשוגע כמי שמחביא איזה מסר עמוק, שיש לו איזו ראיה ייחודית, ושנושא את צער העולם על כתפיו - אצלי מעוררים משוגעים ספרותיים רחמנות או רתיעה. בכל אופן, גם מי שמסוקרן מהשיגעון לא ימצא אצל פרל הסבר מעמיק במיוחד.

עם זאת, אי אפשר שלא ליהנות מתהליך פענוח הרציחות המזוויעות ברומן של פרל. בדרך אפשר גם ללמוד על כמה אנשים חשובים ששווה ללמוד אודותם. כבונוס נוסף, ניתן לקרוא את הספר הזה בעיניים עכשוויות כתיאור של המתח בתרבות האמריקאית בין בדלנות לקוסמופוליטיות ובין קנאות לפלורליזם: אנשיה השמרניים של אוניברסיטת הרווארד מתנגדים בעוז לתרגומו של דנטה לאנגלית כיוון שהוא קתולי מדי ואירופאי מדי לטעמם. לעומתם, לונגפלו וחבריו חושבים שאמריקה צריכה להיחלץ מהבידוד התרבותי שלה.

מותר גם לראות ברומן אמירה על ההבדל בין הסובלימציה של הטירוף (כמו אצל דנטה, שבורא ממוחו הקודח עולם מרהיב ומסוייט) ליישומו הקונקרטי (ברצח). גם האנלוגיה ההיסטורית שפרל משכיל לשזור בין מלחמת האזרחים האמריקאית לבין הפילוג בעירו של דנטה פירנצה במאה ה-13, אינה מזיקה לריבודו של הספר.

"מועדון דנטה" אם כך הוא רומן מתח ראוי בהחלט, אבל למי מכם שגר, נניח, במצפה בגליל - אין סיבה להתניע את האוטו ולנסוע לסטימצקי, סניף כרמיאל. או במלים אחרות: "אם אעבור בסביבה – אשוב לכאן".