מקום בצמרת

בשלב הזה בקריירה שלו מיכה שטרית היה אמור כבר לנוח על זרי הקקטוסים. אחרי קריירה עשירה בשירים נפלאים שביצע עם "החברים של נטשה" ("יש זמן", "בדקה אחת שפויה" "ואם כבר לבד"), או כתב לאחרים ("בגלל הרוח", "בגללך", "לפעמים"), מעמדו בפסגת הרוק הישראלי היה אמור להיות ברור מאליו. אבל משהו בדרך השתבש. הסתבכויות כלכליות, צריכת סמים מופרזת והכשלון המסחרי היחסי של אלבומו השני "סנטיאגו דה קובה", הסיטו את שטרית מהמסלול, לצערו, אבל לשמחתנו, שכן התוצאה היתה ששטרית ניגש לאלבום הסולו השלישי שלו, "שלהי קיץ", רעב מתמיד.

למוד ניסיון, ובעקבות המאבק מול "הד ארצי", שטרית בחר לעבוד עצמאית, כשהוא משוחרר מהלחצים של חברת תקליטים גדולה. לואי להב הוותיק גויס לעמדת ההפקה, ברי סחרוף, ששיתף פעולה עם שטרית באלבום הראשון "מסמרים ונוצות", צורף כשחקן חיזוק בעיבודים ועל הגיטרות, יחד עם רביב גזית (עיבודים וקלידים) וז'אן ז'אק הניצחי על התופים. התוצאה היא אלבום משובח, ממוקד ומענג - אלבום הסולו הטוב ביותר של שטרית עד עתה, שגם אם אינו נוגע בשלמות כמו למשל התקליט השני של הנטשות, הרי שהוא קרוב לכך יותר מתמיד.

בגרות נפלאה

באלבום הראשון נדמה היה ששטרית מתאמץ לעתים יותר מדי ללבוש את חליפת הרוקר שאינה תפורה למידותיו. בשני הוא היה קצת מסוגר מדי בעולמו הפנימי. לעומת זאת, האלבום החדש מוצא אותו בדיוק במקום הנכון עבורו - כשהוא כותב ומגיש שירים נהדרים, שמתבססים על טקסטים משובחים, לחני רוק פשוטים אך יעילים והגשה כנה ובוטחת. שטרית מתייצב באלבום הזה על הרצף של אריק איינשטיין, גידי גוב, שלמה ארצי ואחרים - כשהוא מביא את הטאץ הייחודי שלו וממקם עצמו סופית בשורה הראשונה של הזמרים שלנו. השירים הטובים באלבום, וכאלה ישנם לא מעט, הם קלאסיקות מהאזנה ראשונה.

מבחינה טקסטואלית, שטרית יוצר באלבום פסיפס מרהיב של החיים פה. אם בעבר הוא הרבה ליצור בעיקר שירים אישיים, הפעם הוא מפנה את המבט שלו החוצה, ורואה אותנו ואותו על הצדדים היפים והפחות יפים. מבחינה מוזיקלית, למרות מעורבותם של להב וסחרוף, הדגש הוא לא על דיסטורשנים פרועים או על חומות של סאונד מפוצץ. להפך, העיבודים עדינים מאוד ולא משתלטים על השירים.

מומלץ לחוות את האלבום כסוג של מסע כששטרית יוצא לדרך עם גרסה מקסימה ל"שיר ההד" שמפגישה אותו עם העבר שלנו (יעקב שבתאי - מילים, יוחנן זראי - לחן) ויוצא ממנה לביקור באתרים נבחרים. בין התחנות הבאות תמצאו אותו עובר בין השאר "בחיפה מול הים", שבו הוא נפגש עם טקסט נפלא של סלמאן מצאלחה המוקדש לאמיל חביבי ועם הגיטרה של סחרוף באחד השירים היפים שנכתבו כאן באחרונה.

"את הכסף", שמפגיש בין האישי והכללי, עשוי להיות הלהיט הגדול של האלבום. הלחן כובש, הטקסט מרגש, שטרית במיטבו. עוד תמצאו פה את "הכל בשר", פנינה של ממש, צנועה ומצמררת, את "פיוט" של אבן גבירול בביצוע משותף ומרשים עם ליאור אלמליח, את "לא הולך לאיבוד" המצוין ואת "יום טוב" שחותם את האלבום בנימה אופטימית. 

יש גם כמה שירים חלשים יותר: הסינגל הבינוני "חם חם", "ציפור השחיתות" ו"שלהי קיץ" - שבהם מנסה שטרית להפגין סוג של קלילות ולא לגמרי מצליח, אבל גם הרגעים הבינונים האלה לא פוגמים בחווית ההאזנה לאלבום הבוגר והנפלא הזה, שבסיומו משתלטת עליך תחושה ברורה ונעימה שפגשת חבר שילווה אותך עוד הרבה שנים.