בדרך למעלה

"מדפים", תקליט הבכורה של ההרכב "בית הבובות", סובל משורה לא קצרה של פגמים, ובכל זאת, מדובר באחד האלבומים המרעננים והמבטיחים שיצאו באחרונה.

המסלול של "בית הבובות" לאלבום לא היה שגרתי. את השירים כתבו צמד החברים אמיר אטיאס ואיתי שיף בימי התיכון והצבא. הצמד יצא לטייל בעולם עם תרמילים על הגב וסקיצות בתוכן. הסקיצות החלו לנדוד בין המטיילים הישראלים בחו"ל, ושמו של ההרכב עבר מפה לאוזן בקהילות המוצ'ילרים הישראליות ברחבי העולם.

בחלוף השנים התגבש לצמד קהל אוהבים, שתמך, עודד והגיע להופעות הנדירות שלהם בארץ. "בארבי רקורדס" ו"נענע דיסק" הרימו את הכפפה, והוציאו את הדיסק שנמכר עד עתה רק בהופעות, ומעכשיו יופץ גם לחנויות התקליטים.

מדורת השבט  

"בית הבובות" פועלים באחד הז'אנרים האהובים ביותר בישראל - שבהיעדר תווית מתאימה - נכנה אותו "שאנטי-פופ". תחת התווית הזו ניתן להכניס, למרות ההבדלים ביניהם, הרכבים כמו "גאיה", "שבע" ו"שוטי הנבואה". המוזיקה שמייצרות הלהקות הזו נולדה מהחיבור בין מוזיקה מקומית מורכבת בעלת מאפיינים מזרח תיכוניים (למשל "בוסתן אברהם" ו"עשב בר"), לבין מסורת הפופ הרוק, תוך מיזוג השפעות היפ-הופ, רגאי ועוד.

מעבר למוזיקה עצמה, יש מימד שבטי מאוד בהרכבים הללו ובקהל שהולך אחריהם. זו מוזיקה שעיקר כוחה הוא בהופעות, לעתים על במה ולעיתם סתם בג'מים בחושות בסיני או בחורשות בגליל. היא מרכזת סביבה תפיסת חיים שמנסה להיות שונה מהמקובל המערב, מבלי להיקלע לקיצוניות. הגרעין הקשה של חבריה מורכב מקהילה לא קטנה של ישראלים צעירים שמצאו בהודו, סיני, קוסטה ריקה ומקומות אחרים בית שני, אבל מסביב לגרעין הזה יש עוד אלפים רבים שצורכים בעיקר את המוזיקה, ויוצרים סצינה מקורית, אותנטית ומצליחה מאוד.

אין זה מקרי לפיכך שלהקה כמו "בית הבובות" הצליחה למצוא נתיב להצלחה דווקא מעבר לגבולות. היא מציעה סוג של חוויה רגשית שקל הרבה יותר לקלוט מחוץ למסגרת החיים היומיומית, שבה הטקסטים הקלישאיים שמאפיינים את ההרכבים האלה, וגם את "בית הבובות", נשמעים כרוחניות ברופי.

הבעיה של רבים מההרכבים הללו היא שהם שוכחים לעתים את המוזיקה עצמה, שוקעים יותר מדי במה שמסביב לה - ומתקשים לשמור על עניין מוזיקלי אמיתי שירתק גם את המאזינים שאינם מעוניינים יותר מדי בעולם שמקיף את השירים. בעיה נוספת היא שיותר מדי פעמים הנטייה הגוברת שלהם היא דווקא לצד הפופי יותר של הנוסחה, מה שמצליח להגדיל את הקהל הפוטנציאלי (ולהפוך שיר כמו "הילדים קופצים" למשהו שקשה להתחמק ממנו בפאבים בתל אביב), אבל הופך את האלבומים למוצרים קצרי זמן ומועד, שלא ישאירו חותם אמיתי על המוזיקה בארץ בטווח הרחוק.

הכיוון נכון. המהירות פחות 

ל"בית הבובות" יש פוטנציאל אמיתי לחרוג מהמקום הזה. ברגעים לא מעטים באלבום הבכורה, הם נשמעים כמו הרכב בעל פוטנציאל אדיר, שעם טיפול והכוונה נכונים, יכול להפוך לאחד המשמעותיים בארץ. מה שמבדיל אותם משאר ההרכבים, הוא הנטיה הברורה שלהם לכיוון הרוקי, בסטייל הסבנטיז שלו. הגיטרות מרעישות ברגעים הנכונים, הקלידים מתפרסים לרוחב ולעומק, והשירה יוצאת מהקרביים. השילוב הזה, שמריח לעיתים כמו צורה של פרוגרסיב-שאנטי, מצליח להית אפקטיבי מאוד ברגעים לא מעטים.

הבעיה העיקרית באלבום היא מחסור במפיק מיומן, שיידע להשתמש באולפן ההקלטות כדי להעצים את השירים, לנכש את הרגעים המיותרים ולהדגיש את התכונות החיוביות של הלהקה. בלעדי מפיק שכזה, הלהקה נשמעת כמי שנוסעת בכיוון הנכון, אבל לא תמיד במהירות המתאימה. בעיה נוספת היא חוסר אחידות ברמת השירים. האלבום כולל בסך הכל 10 שירים ובהתחשב בכך שהם נאספו במשך שנים לא מעטות - היה ניתן לצפות לאחידות גבוהה יותר ברמה (ואגב, ההשתלה של קטע בונוס נסתר בסוף האלבום, בעיקר מרגיזה. הגיע הזמן לרדת מהשטיק הזה).

ימים יגידו אם הלהקה תשכיל להתפתח ולהגשים את הפוטנציאל שלה. כיוון שהרדיו הישראלי, למרות ההצלחה של הרכבי השאנטי-פופ, לא ממהר לקדם אותם, סביר שהם יצטרכו אורך נשימה, סבלנות והרבה עבודה שחורה. אם הם ימשיכו להופיע, לכתוב שירים, להתקדם - וימצאו גם מפיק שיסייע להם למצוא את הכיוון הנכון שלה - הם בהחלט עשויים להיות הדבר בגדול הבא.

"בית הבובות" יופיעו ביום חמישי הקרוב ב"בארבי" תל אביב.