"נבוט בראש למשתפי הקבצים"

בסוף שנות ה-90 מכרו בתי הקולנוע הישראליים כ-11.5 מיליון כרטיסים מדי שנה. המספרים הולכים ויורדים, מתלונן דני כפרי, סמנכ"ל התאחדות ענף הקולנוע בישראל. בשנה האחרונה, הוא אומר, נמכרו רק 9.5 מיליון כרטיסים. פחות ופחות אנשים הולכים לראות סרטים. מי אשם, אנחנו שואלים. "האינטרנט", הוא עונה בנחרצות (תוך שהוא מתעלם, למען האמת, מארבע שנות אינתיפאדה, מיתון עמוק, עליית ערוצי סרטים בתשלום בכבלים ובלווין, ועלייה מטאורית במכירות של נגני די.וי.די, טלוויזיות עם מסכי ענק ומערכות קולנוע ביתי), "רק האינטרנט". ילדים יושבים בבית מול המחשב ומורידים חינם סרטים חדשים שעוד לא יצאו למסכים. הם צורבים לחברים עותקים. באים הפיראטים, עושים אותו דבר, ואחר כך מוכרים את הצרובים שלהם בתחנה המרכזית תמורת כמה שקלים. זה קשה, הוא אומר, גונבים לנו את הפרנסה.

לתעשיית הקולנוע הישראלית, כמו לתעשיית המוזיקה, עלה הסעיף. עכשיו היא גם פותחת במלחמה. בשבוע שעבר יצאה לדרך המתקפה הראשונה. האגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (אלי"ס), שמייצגת את האינטרסים המסחריים של חברות ההפצה בישראל ושל אולפני הסרטים הגדולים בארה"ב, שלחה מכתבי התראה לכל אתרי שיתוף הקבצים הישראליים, בתוספת דרישה שאינה משתמעת לשתי פנים להוריד מהשרתים שלהם

את כל הקישורים שמאפשרים הורדה בלתי חוקית של סרטים.

בצעד מתואם היטב נחתו במקביל בתיבות הדואר של מפעילי האתרים מכתבים בנוסח דומה מטעמה של הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות. האיוּם היה מפורש: תלונה במשטרה ותביעה משפטית של עשרות אלפי שקלים פיצויים בעבור כל הורדה והורדה. חלק מהאתרים התעלמו בהפגנתיות. האתר הפופולרי 'ליונטוורק', שספג עד לא מזמן מאות אלפי כניסות בחודש, חתם על כתב כניעה.

מנהל האתר, כבר מזמן לא ילד, הבין שהוא משחק באש והחליט לשנות טקטיקה. הקישורים שבאמצעותם יכלו הגולשים להוריד אלבומים שלמים מהרשת נעלמו מ'ליונטוורק' כבר למחרת. הקישורים לסרטים, לעומת זאת, נעלמו, אבל לא לחלוטין. בצעד ספק מתגרה ספק מתחכם החליט מנהל האתר להמשיך ולעדכן מדי יום על 'יציאתם' של סרטים חדשים לאינטרנט, תוך שהוא מקפיד לתת מספיק פרטים שיאפשרו לגולשים לאתר בעצמם את הקבצים הבלתי חוקיים. כתוביות בעברית לחלק מהסרטים האלה, שאת רובן מחברים מתרגמי אינטרנט חובבנים, עדיין מוצעות להורדה.

בעלי הזכויות: "זו רק ההתחלה"

יצחק כהן, מנהל אלי"ס, לא מרוצה כל כך מהתגובה. "גם על כתוביות לסרטים יש לנו זכויות יוצרים", הוא אומר. "לאף אחד אין זכות להעמיד אותן לרשות הרבים בלי שנקבל על כך תמורה, גם אם מדובר בתרגום עצמאי על סמך שמיעה. יש אתרים שלמים שמתמחים רק בכתוביות כאלה. גם להם שלחנו מכתבי אזהרה". וזה לא הדבר היחיד שמטריד את כהן. אתרי שיתוף הקבצים משתמשים עדיין ללא רשות בתמונות מתוך הסרט, ולפעמים, כשמדובר בסרט שיצא כבר בדי.וי.די, מאפשרים לגולשים להוריד את העטיפה. ומה בנוגע לתרגיל שעשו להם ב'ליונטוורק' עם הקישורים? היועצים המשפטיים של האגודה, הוא אומר, בודקים את הסוגיה.

גם מוטי אמיתי, האחראי על האכיפה בפדרציה לתקליטים וקלטות, מבהיר שמבחינתו זאת רק ההתחלה. העובדה שהמנהל של 'ליונטוורק' הוריד את הקישורים לקובצי מוזיקה, הוא אומר, לא תמנע מאיתנו לתבוע אותו על כל הנזקים הכספיים שהוא גרם לנו בעבר. מלחמה או לא מלחמה?

בעקבות ארה"ב: תביעות גם בישראל

חברות התקליטים בארה"ב אספו במשך תקופה ארוכה מידע 'מפליל' על משתמשים בתוכנות שיתוף קבצים, באמצעות האזנה טכנולוגית מתוחכמת לתעבורת הרשת, ובמהלך 2003 היכו את ארה"ב ואת העולם כולו בתדהמה כשהגישו אלפי תביעות אישיות נגד גולשים שאותם הגדירו כ'משתמשים כבדים'. רבים מהם היו בני נוער. אחת מהם ילדה בת 12. גם קשישה שהלכה כבר לעולמה זכתה לקבל זימון לבית המשפט. ל-RIAA זה לא נראה מוגזם, ובהודעות שהוציאו לתקשורת הקפידו אנשיו להבהיר שהורדה של קובצי מוזיקה מוגנים בזכויות יוצרים מהאינטרנט כמוה כגניבה לכל דבר.

הוויכוח הציבורי הסוער בארה"ב הגיע בינתיים עד לקונגרס ולבית המשפט העליון, כשאת המאבק בחברות התקליטים מובילות חברות התוכנה, קבוצות מאורגנות של גולשים וגם לא מעט אמנים. בין השאר, הם טוענים שנתוני המכירות

שהחברות מציגות מבוססים על היחס שבין מספר האלבומים שנמכרו לבין אלה שנשלחו לחנויות, ולכן מעוותים ואינם משקפים את המציאות. יש ביניהם כאלה שמרחיקים לכת וטוענים שהתוכנות לשיתוף קבצים משמשות למעשה כלי מצוין לקידום מכירות. טענות אחרות נוגעות לעניינים של חופש המידע וחופש הביטוי.

נכון להיום עומדות ותלויות בבתי המשפט האמריקנים כמה וכמה תביעות וערעורים שהפסיקה בעניינם עשויה להגדיר מחדש את כללי המשחק, אבל בינתיים המלחמה נמשכת – ומתפשטת גם למדינות אחרות. ישראל היא אחת מהמדינות המערביות האחרונות שנכנסו לשדה המוקשים המשפטי הזה. בגרמניה, אוסטרליה, צרפת והולנד הוגשו כבר לא מעט תביעות ובוצעו מעצרים.

גם תעשיית הקולנוע האמריקנית, שנכנסה למשחק בשלב מאוחר יחסית, הצליחה לרשום לזכותה עד עכשיו לא מעט נצחונות בקרב, אבל במלחמה היא עדיין מפסידה. כמעט כל האתרים הגדולים ברשת שסיפקו קישורים להורדת סרטים באמצעות תוכנת 'ביטורנט', שמאפשרת העברת מידע במהירויות גבוהות במיוחד, נפלו בזה אחרי זה. גולשים שזוהו כאחראים להפצתם הראשונית של סרטים באינטרנט נגררו לבתי המשפט ואולצו לשלם פיצויים בסכומים דמיוניים. ולמרות הכל, רשתות שיתוף הקבצים עדיין מלאות בעותקים דיגיטליים באיכות הכי גבוהה של הסרטים החדשים ביותר. "זה כמו סמים", משלים עם המצב בעצב מנכ"ל אלי"ס, יצחק כהן.

כל עוד יש ביקוש – יש היצע. לדבריו, כל מה שנשאר לעשות זה לנסות לפחות לצמצם את התופעה. "במשך שנים ארוכות נלחמנו רק בזייפנים", אומר כהן. "עקבנו אחריהם, מצאנו איפה הם מייצרים את העותקים הפיראטיים, יצאנו לשטח עם היחידה לקניין רוחני של המשטרה, ביצענו החרמות, היו מעצרים. הצלחנו אחרי הרבה זמן להגיע למצב לא רע, שרק 40 אחוז מסרטי הוידיאו והדי.וי.די שנמכרים בארץ הם מזויפים, אבל איך שההורדות באינטרנט נכנסו לתמונה, הגרף שוב קפץ. עכשיו אנחנו מתמודדים מול בעיה חדשה. הזייפנים מורידים מהרשת סרטים חדשים לגמרי, שרק אתמול יצאו לקולנוע בארה"ב, וצורבים אותם בכמויות. תלכו עכשיו לתחנה המרכזית בתל אביב, תראו שם את הכל. די.וי.די חדש עולה בחנויות בין 70 ל-100 שקל. בדוכנים שלהם אפשר לקנות אותו ב-15 שקל. לצערנו, רוב האנשים, מטבעם, מעדיפים ללכת על האפשרות היותר חסכונית".

"לתת למשתפים נבוט בראש"

הפתרון, לפי כהן וגם לפי חבריו מהפדרציה לתקליטים וקלטות, טמון בהסברה נכונה ובחינוך. ואיך הם מתכוונים לחנך את הגולשים ואת צרכני הסרטים והמוזיקה הישראלים? שימו לב. כפי שמגדיר את זה סגן יו"ר הפדרציה ומנכ"ל חברת התקליטים הליקון, רוני בראון, צריך פשוט לתת להם "נבוט בראש". בראון, איש חביב דווקא, מסביר שהמצב הנוכחי, מבחינתו, הוא בלתי נסבל. "אנשים התרגלו לקבל דברים בחינם. אי אפשר עוד להבליג, וכדי לשנות את המנטליות הזאת צריך להעניש את מי שעובר על החוק. לא נסכים להיות פרייארים".

הזרוע המבצעת של הפדרציה, מוטי אמיתי, מסביר בדיוק למה הבוס שלו מתכוון: "הזהרנו ונמשיך להזהיר את ציבור הגולשים שאנחנו לא מתכוונים לעבור לסדר היום על הורדות והעלאות לא חוקיות. ננהל מגעים עם ספקיות האינטרנט, בתקווה שהן ישתפו איתנו פעולה, ואם לא תישאר לנו ברירה נפנה לבתי המשפט. יש לנו כבר הרבה מאוד כתובות IP – כתובת וירטואלית שבאמצעותה אפשר לזהות מחשב שמחובר לרשת – של משתמשים כבדים, ומאחורי כל כתובת כזאת עומד אדם עם שם. כצעד אחרון, ובלית ברירה, נבקש מהשופטים לחייב את הספקיות לחשוף את הפרטים של האנשים האלה".

לא כל כך מהר

למערכת המשפט שלנו, מסבירה עו"ד שרה פרזנטי, מומחית לקניין רוחני שמייצגת את חברות התקליטים ואת תעשיית הסרטים המקומית במאבקיהן בנושאי זכויות יוצרים, אין את כל הכלים הנחוצים. החוק מיושן, היא אומר, ולא מכיר התייחסות נקודתית לאינטרנט ולהתפתחויות הטכנולוגיות של השנים האחרונות. פרזנטי ניסחה לא מזמן הצעת חוק פרטית של התאחדות ענף הקולנוע, שאמורה להיות מוגשת לכנסת בימים הקרובים ומנסה להגדיר, בין השאר, מהי בדיוק האחריות של גורמים שונים, כמו ספקי שרתי אחסון וספקי חיבור לאינטרנט., לפעילות ה'בלתי חוקית' שמתנהלת מתחת לאפם. היא מקווה שההצעה הזאת, יחד עם תקדימים שונים שנקבעו בארה"ב ובאירופה, תשנה את כללי המשחק.

ומה אומרות על זה ספקיות האינטרנט? 3.2 מיליון ישראלים מחוברים לרשת, על פי סקר TIM האחרון, 82 אחוז גולשים מדי יום, 88 אחוז משתמשים בפס רחב. הם מורידים הכל, אבל בעיקר תוכנות, משחקים, מוזיקה, סדרות טלוויזיה וסרטים. הספקיות, שנותנות להם את האפשרות לעשות את זה, מדווחות שבין 50 ל-70 אחוז מנפח התעבורה הכולל עוברים דרך תוכנות שיתוף קבצים. כל הספקיות משיקות חבילות חיבור מהירות וזולות שקורצות לגולשים שמכורים להורדות, וחלקן, כמו בזק, לא מסתפקות בקריצות. באחד ממסעות הפרסום הראשונים של החברה מצליחה צופה באולם קולנוע לבאס את כל הקהל כשהיא מגלה להם באמצע סרט מותח מה קורה בסוף. בקמפיין האחרון שלה מכריזה בזק ש"את שוברי הקופות בקולנוע הולכים לראות רק הסדרנים".

כל הספקיות, בלי יוצא מהכלל, מתנערות מאחריות, מגדירות את עצמן כ'צינור', ומבטיחות שישמרו מכל משמר על פרטיות הגולשים שלהן – עד שיגיע צו מסודר מבית המשפט. מצד שני, מטילים שם ספק בהצלחת התביעות. "כדי לחשוף שמות של משתמשים, הפדרציה תצטרך להציג נטל ראייתי כבד שמוכיח באופן חד משמעי שנעשתה עבירה", מסביר עודד כהנא, היועץ המשפטי של בזק בינלאומי. מעקב כזה, לטענתו, לא כל כך פשוט, משום שקשה לעקוב אחרי גולש בודד לאורך זמן בתוך האנונימיות שמספקת הרשת.

שלא לציטוט מסכימים בכירי כל החברות שהמאבק של הפדרציה ושל אלי"ס "מיותר", וששני הגופים צריכים להשקיע מאמצים בפתרונות מקוריים ולאו דווקא במרדף אחרי גולשים. אצל אחת הספקיות הגדולות אומרים שהיו שמחים להרים את הכפפה ולעזור, למשל, לחברות התקליטים להקים אתרי תוכן שיציעו שירים בתשלום, אבל אף אחד לא פנה אליהם מעולם בעניין. גם אילן ישראלי, מנכ"ל 'וואלה', אחד האתרים הפופולריים ביותר בארץ, חושב שתעשיית המוזיקה הישראלית עושה טעות גדולה. כבר שנתיים, הוא מספר, הוא מנסה לשכנע את חברות התקליטים הישראליות 'להתאחד' ולפתוח אתר הורדות משותף. אבל "בגלל וויכוחים על המודל העסקי, וגם בגלל הרבה מלחמות אגו, אי אפשר לסכם איתן כלום".

המקרה המוזר של ד"ר קספר

גם אמנים רבים, שפרנסתם לכאורה נגזלת, לא מתרשמים במיוחד מהרטוריקה של חברות התקליטים. בישראל מדברים לא מעט אמנים, בגלוי, על ההורדות הלא חוקיות באינטרנט כעל כלי מצוין לקידום מכירות וקירוב לבבות. יותר אנשים נחשפו לחומרים שלנו, הם אומרים, יותר אנשים מגיעים לראות אותנו מנגנים. תראו מה קרה ללהקת מופע הארנבות של ד"ר קספר, שהודיעה על איחוד אחרי שנים ארוכות שבהם מכרה מעט מאוד מאלבומיה הישנים. להופעות האיחוד הגיעו אלפי ילדים שהיו בגן כשהלהקה התפרקה, והאלבום השני שלה, שיצא במהדורה מחודשת לרגל האירוע, מכר יותר עותקים ממה שמכר בסיבוב הראשון. איפה אתם חושבים שהם שמעו עלינו, שואלים בלהקה.

נמרוד לב, ההוא שעשה שמות ברדיו עם אורלי פרל ו'זה כל הקסם', הוא האמן הישראלי הפופולרי הראשון שלוקח את מערכת היחסים המורכבת עם רשתות שיתוף הקבצים שלב אחד קדימה. לפני שלושה חודשים הוזמן לב,

שעסוק בימים אלה בהקלטות עצמאיות של אלבום חדש, להרצות בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה בנושא מוזיקה באינטרנט. לב תקף שם בחריפות את חברות התקליטים הישראליות, האשים את גלגל"צ בסתימת פיות וכינה את תעשיית המוזיקה המקומית "תעשייה של קומבינות". 

השבוע העלה אחד מאתרי שיתוף הקבצים קישור לטקסט המלא של ההרצאה שלו. מאות אלפי גולשים הקליקו וכמעט הפילו את שרתי אוניברסיטת חיפה. לב חושב שזאת תחילתה של מהפכה, וכדי להוכיח שהוא מתכוון לזה, תוכלו להוריד החל מהשבוע את כל הסינגלים והקליפים של הלהקה שלו, חינם לחלוטין, באתרים warezfaw.com ו-lionetwork.net. "האינטרנט עושה את מה שאמצעי התקשורת האחרים כבר מזמן לא עושים", הוא אומר. "תעשיית המוזיקה מכתיבה לך למה להקשיב ומה לקנות, והרדיו משתף פעולה. פלא שאנשים מחפשים מרחבים חדשים?".

"אני מבין את הכעס של חברות התקליטים. הם מרגישים שהם מאבדים את הכוח שבאמצעותו הם שלטו כל כך הרבה שנים באמנים ובכיס של הצרכנים. האינטרנט יוצר מצב אידיאלי שבו האמנים חופשיים ולא משועבדים לאף אחד, והקהל יכול לבחור לבד מה הוא רוצה לשמוע. יש מי שמייצר אמנות, ויש מי שצורך אותה. אלה הם הגורמים החשובים במשוואה. חברת התקליטים היא המתווך, לא יותר מזה. ובטח שהיא לא צריכה לתבוע ילדים".

יש גם הורדות חוקיות

האלטרנטיבות החוקיות היחידות להורדת שירים מהאינטרנט בישראל הן חנות המוזיקה הדיגיטלית של אן.אם.סי, songs.co.il, שפועלת כבר יותר משנה, וחנות נוספת, חדשה למדי, imusic.co.il, של חברת התקליטים הקטנה והאיכותית נענע. המבחר גדול, אלפי שירים, אבל מכסה רפרטואר עברי מוגבל מאוד. שירים ואלבומים של אמנים פופולריים שחתומים בהד ארצי ובהליקון – כמו שלמה ארצי, ריטה ועידן רייכל – אפשר להשיג בינתיים רק בחנויות התקליטים הרגילות. שם גם תשלמו הרבה יותר.

באתר של אן.אם.סי אפשר להוריד אלבום שלם, עם עטיפה צבעונית להדפסה, ב-35 שקל. שיר בודד עולה 4 שקלים, ואפשר לרכוש גם 'כרטיסייה' מוזלת שמשתלמת מאוד אם אתה משתמשים כבדים. באתר השכן של נענע המחירים זולים עוד יותר, וגולשים ישראלים רבים שולפים את כרטיס האשראי ומשלמים.

בין 8,000 ל-10,000 הורדות בחודש, זה הממוצע של שני האתרים. "לפני שהקמנו את האתר פנינו לכל חברות התקליטים והצענו להן להצטרף", מספר מנכ"ל אן.אם.סי, זאב שליק, "אבל חוץ מכמה לייבלים עצמאיים – אף אחת לא טרחה לענות". לרוני בראון מהליקון יש כמה הסברים. "צריך כמובן לתת לגולשים שמעוניינים לקנות מוזיקה דרך האינטרנט אלטרנטיבה חוקית להורדת שירים", הוא אומר, "אבל אני רוצה להיות בטוח שהקבצים האלה מוצפנים כמו שצריך. שיהיה ברור מה אפשר ומה אי אפשר לעשות איתם. מוזיקה ישראלית לא צריכה להיות פרוצה. אנחנו עובדים על זה במקביל לכל הצעדים המשפטיים".

זכות הדיבור לשליק: "הטעות הכי גדולה שתעשיית המוזיקה עשתה בשנים האחרונות היא שבמקום להבין את הלקוחות שלנו, ראינו בהם אויב. מי שהולך ומוריד שיר ב'אימיול' הוא אדם שאוהב מוזיקה – ואדם שאוהב מוזיקה הוא הלקוח שלי. כל השירותים הלא חוקיים באינטרנט תפסו תאוצה והתפתחו בלי שנתנו להם מענה הולם. במקום זה עסקנו כל הזמן רק בפיתוח הגנות. ניסינו להגן על הדיסקים שלנו, שלא יעתיקו לנו אותם. זאת המציאות, אין מה לעשות. כל מה שאפשר לשמוע – אפשר גם להעתיק".

זה נשמע כאילו המלחמה הוכרעה מראש, אנחנו אומרים. זה לא נכון, מגיב שליק. הכל תלוי באווירה. "אם המוזיקה תהיה זמינה, הממשק יהיה פשוט והתמחור הוגן, אני מאמין שאנשים ישלמו בהמוניהם עבור הורדות. זה כמו מה שקרה עם חברות הכבלים. כשהן נכנסו לשוק צחקו עליהן, לא האמינו שהן יצליחו לנצח את הכבלים הפיראטיים. ועובדה, הם ניצחו. כשיוסרו עוד כמה מחסומים טכנולוגיים, גם באמצעי התשלום והגבייה, הכל יהיה הרבה יותר פשוט".