משבר הספר השני
בניגוד ל"עזאזל" החביב, הספר השני בסדרת פנדורין, "גמביט טורקי", הוא קשקוש מוחלט. אריק גלסנר לא התרשם מהמחווה העקרה למאה ה-19 ולסופרים הגדולים של רוסיה
איך אני יודע את זה כל זה? קראתי את "גמביט טורקי" של בוריס אקונין. בעוד שב"עזאזל" שקדם לו היה חן חביב לארסט פנדורין הבלש המתחיל, הגמלוני והביישן – חן שחיפה על יכולות בילוש בינוניות – ב"גמביט" פנדורין כבר למד את עבודת הבילוש, הוא כבר שבע, ולכן אינו טורח לעסוק בזוטות כמו ניתוחים מבריקים וביצועים נועזים, לא טורח להיות שנון וציני כמו פיליפ מארלו או חד עין כמו שרלוק הולמס, אלא מתעסק בעיקר בלבד – שתיקה. ומקסימום מנפק המהום קל.
ניים דרופינג יומרני
בוריס אקונין (שם עטו של גרגורי צ'קארטישווילי) יצר בעשור האחרון סדרה של ספרים בהם מככב הבלש פנדורין. עלילות הספרים מתרחשות במאה ה-19 ש"לזכרה" מקדיש אקונין את ספריו ("לזכר המאה התשע עשרה שהספרות בה היתה
השנה היא 1877, והטורקים נלחמים ברוסים בבלקן, במלחמה נוספת מתוך שורת מלחמות אינסופית בין האימפריה הצארית ו"האיש החולה של אירופה", האימפריה העותומנית. הרוסים צרים על העיר הבולגרית פלוונה, אך מוכים לאחור כמה וכמה פעמים בידי הטורקים שניזונים ממידע פנימי. על פנדורין מוטל לגלות מי המרגל במחנה הרוסי.
הווטסון של ה"שרלוק הולמס" פנדורין היא ואריה סובורובה, פמיניסטית צעירה, מתקדמת אך חסודה, שהגיעה לחזית על מנת לפגוש באהובה החייל, אך מסתחררת מתשומת הלב של הקצונה הגבוהה ושל פנדורין המסתורי. נקודת האור היחידה בספר היא גם נקודה חשוכה: הסאטירה הלא-פוליטיקלי-קורקטית של אקונין בדבר הקלות בה נמס המסווה הפמיניסטי של ואריה לנוכח האש של הסמכות הצבאית.
אבל אם ווטסון משעשע, השרלוק הולמס צולע. פנדורין מוגדר כ"אדון בעל כשרון טבעי בפתרון תעלומות" (עמ' 227). ואכן, בפעולת הבילוש הראשונה של פנדורין הוא מזהה כי ואריה היא אישה, למרות שהסוותה את עצמה כדי שתוכל להגיע לחזית (עמ' 20). אבל מה לעשות, וכמה עמודים אחר כך, גם חייל טורקי פשוט מזהה אותה כאישה? (עמ' 30). פעולת הבילוש המשמעותית ביותר של פנדורין היא התחקות אחר הביוגרפיות של החשודים בבגידה, ועל זה כבר נאמר, "אלמנטרי, ווטסון"; ופעולת הניתוח החריפה ביותר שלו בספר, היא הניחוש כי הבוגד, שנתפס ומסתגר לו עם אקדח בתוך חדר, עומד להתאבד, ועל זה כבר נאמר "כאילו דא? ברור?!".
לא גוגול ולא נעליים
לכתוב על גב העטיפה ש"כתיבתו המסוגננת והמבריקה של אקונין הושוותה לגוגול ולטולסטוי" זו בדיחה עצובה, עזות מצח וחילול הקודש. אמנם האירוניה והסרקזם האכזרי של אקונין מעלים את שמו של גוגול, והסאטירה האנטי-פמיניסטית אכן מזכירה את דוסטוייבסקי, אבל זו בדיוק הנקודה: היא מזכירה, כי אקונין שאל אותה מספריהם, ולא, כמוהם, ממוחות מסוייטים, מפוצלים וחולניים. על השוואה כלשהי בין תיאורי הקרבות העלובים של אקונין לתיאורים המפעימים והחיים של הקרבות בין הרוסים לצרפתים ב-1812 ב"מלחמה ושלום" אין בכלל מה לדבר.
בכלל, "גמביט טורקי" הוא מעין מיש-מש לא מוצלח של רומן מלחמה, סאטירה, רומן היסטורי, רומן רומנטי, רומן בלשי ופארודיה טובת-לב על החיים במאה ה-19. הוספת נספח לספר, המביא תמונות מהתקופה, מפות ומידע מפורט על הדרגות בשירות האזרחי והצבאי הרוסי היא מגוחכת – כמו להדביק תצלום אוויר של יער כנספח ל"כיפה אדומה" או תרשים של סוגי תנורים ל"עמי ותמי".
אבל אם כבר "מדעיות" בטקסט בינוני כזה, אז נא לדייק בהערות: פופרישצ'ין אינו דמות מ"האדרת" של גוגול אלא מ"רשימותיו של מטורף" (ולא כפי שנכתב בעמ' 91). ולא אומרים בעברית "פלוניוס הבכור" אלא "פלוניוס הזקן", כי פלוניוס הצעיר והזקן לא היו אחים (עמ' 177). לאקונין (ששם העט שלו הוא ואריאציה על שמו של מיכאיל באקונין, האנרכיסט הרוסי מהמאה התשע עשרה) יש נטייה לשנות במעט את שמם של כמה מגיבוריו ההיסטוריים, למשל - וזו דוגמא אחת מיני כמה - הגנרל מיזינוב במקום מזנצב, בסגנון ליטק במקום ליטר במערכון של "החמישייה הקאמרית". הרומן הזה, אם נמשיך באותו קו, הוא רומן בלצי ולא בלשי.
לפנייה לכתב/ת 
