קרלה: ארץ טרופית צפופה
"עכשיו זה זמן חוף. אין רכבות ואין תוכניות ואין שעון מעורר. יש רק את מה שאני רואה מהמרפסת שלי". עם פז"ם של נסיעות ונידנודים בדרכים לא דרכים, טראקים בין הרים גבוהים ובין כפרים נדחים, נמרוד הלוי מגיע למדינת קרלה ונתקף עצלות
שבע שנים אחרי הטיול הגדול הקודם (בדרום אמריקה), רגע לפני המשכנתא והילדים, נמרוד וחברתו גלית עוזבים את הכל ואת כולם ויוצאים לטיול ארוך במזרח.
הפרקים הקודמים: 1. תל אביב-דלהי 2. היומיים המטורפים בחיי 3. יש שלטים שמדברים עברית 4. ההרפתקה מתחילה 5. לפני ואחרי הפאס 6. אחרי הצונמי: מתאבלים בלי מילים 7. שהשמש תעבור עלי 8. שלום קנצ'נדזונגה 9. סוף עונת ההרים 10. הארה בבודגאיה 11. הלם ורנסי 12. שלושה חודשים של שכרון חושים 13. מקדש אסור, מקדש מותר
____________________________________________________________
כבר בלילה, ברכבת לקוצ'ין, אני מרגיש את ההתחממות. 1,000 ק"מ דרומה מבאנגלור יביאו אותנו ממש כמעט עד קצה היבשת. קרלה, בה שוכנת קוצ'ין, היא מדינה צרה וארוכה המשתרעת על דרום חופה המערבי של הודו לאורך קצת יותר מ-500 קילומטר, כמו ישראל - רק שלעומתה חיים בקרלה 31 מיליון בני אדם בקירוב וזה באמת המון.
מה שיש כאן עוד הרבה יותר מבני אדם אלה דקלים. דקלי קוקוס. אני לא יודע אם על כל בנאדם בקרלה יש שלושה דקלים או שלושים או שלוש-מאות אבל ברור שהדקלים כבשו את הארץ הזו. לבני האדם נותר כאן רק מעט מקום - מתחת ובינות לדקלים, על חלקות אדמה שטוחות בין תעלות ואגמים, בצפיפות ובכל מקום, לכל אורכה של הארץ הפוריה.
אני רואה ירוק בעיניים
מערכת מפותלת של תעלות ואגמי מים מלוחים משבצת חלקים גדולים מאיזור החוף, ה"בק-ווטרז". מסביב הכל ירוק ושופע כמו שלא ראינו עד עכשיו בשום מקום. הירוק של ההימליה היה לדעתי יותר כהה, יותר עמוק ויותר מאומץ, וכאן הירוק כל כך שופע ורב עד שנראה שהוא יותר בהיר, ירקרק כמעט צהבהב אבל לא יבש בכלל, ירוק שטוף שמש ולח.
ירוק טרופי של עלי בננה ופאפאיה, וירוק זרחני של שדות חיטה, עשב ואורז, ומעל לכל שולטים ברוב גדול הדקלים, כמו שורת מניפות יפניות סדורה, כמו זנבות טווס ירוקים פרושים לתפארת, כמו כפות ידיים גדולות שמנופפות מהאופק אל כל עבר, מברכות לשלום את הדייגים ומצהירות על שליטתן הבלתי מעורערת בארץ הזאת.
ככה חיים 31 מיליון בני אדם וגם שחפים, חסידות, עורבים וברווזים ועוד עופות גדולים, בתוך כמה מאות מיליוני עצי קוקוס בצפיפות רבה, בחום שכבר עכשיו, כביכול באמצע החורף, הוא בלתי נסבל.
שמש טרופית חמה יוקדת על חוף הים, על גדות האגמים והתעלות, על שדות התבואה ועל קודקודי הדקלים בארץ הירוקה ורוויית המים, עם שפע של דגה ותרבות עשירה עם פולקלור שהשתמר בשלמותו, רפואה אירוודית מתוחכמת, מוניטין עולמי בתחום הפקת שמנים, בורסה לפלפל ושווקים שלמים שבהם מוכרים רק פלפלים וצ'ילי מאלפי מינים, ובית כנסת יהודי אחד בעיר קוצ'ין, זכר לקהילה יהודית שלמה שחייתה תחת הדקלים הללו מימי חורבן הבית עד תחילת המאה הקודמת.
גברים בחצאיות ונשים בשלטון
קרלה בשבילי היא לא בדיוק הודו, כמו ששום מקום בהודו הוא לא ממש הודו , אלא קצת שונה, קצת אחר. האנשים כאן כהים יותר וגבוהים יותר ואין להם שפמים. הם לובשים חצאיות קצרות דמויות סדין שאותן הם קושרים בקשר מרושל מקדימה. הנשים יפות, זקופות ובטוחות בעצמן, לבושות בצבעים בוהקים ועזים של צהוב, סגול מנגו ודובדבן. עיניהן הכהות מביטות ללא חשש, הן מדברות אנגלית ואינן מסתתרות מתיירים ומגברים. הליכתן והתנהגותן הדורה תמיד מושכות תשומת לב רבה.
אורח החיים המסורתי בקרלה התבסס על מבנה מטריארכאלי וניתן להבחין גם היום מה רב כוחן וביטחונן של נשות הארץ הזו ומה רב ההבדל בינן לבין נשים שראיתי במקומות אחרים. הן גם יפות וגם חכמות.
דגים ושרצים אחרים
במבצר קוצ'ין פרושות רשתות דיג סיניות לאורך החוף. הרשתות נמתחות על מבנים מרובעים ממוטות עץ ארוכים והן עולה מהים כמנוף כל אימת שהדייגים מושכים בחבלים הקשורים לצידן הקרוב לחוף. בשעת הגאות קבוצות קבוצות של דייגים מושכים את הרשתות מן המים, אוספים את השלל ומורידים את הרשתות בחזרה. קצת הלאה, על אותו החוף עומדים דייגים במים עד לגובה הברכיים ומשליכים רשתות עגולות, הרחק ככל האפשר. מהים מגיעות סירות דייגים עמוסות סחורה וכל הדגה נאספת לשוק הקטן הסמוך. כל הדגים וכל פירות הים מונחים שם טריים ומפרפרים בגדלים כמו שיש רק בטלוויזיה ואפשר לקנות אחד שיבשלו ממש שם במקום.
בשעת השקיעה הרשתות כולן מורמות, סדורות בשורה דוממות, קורות העץ הישנות התומכות אותן עייפות ועקומות. חריקתן לא נשמעת ובמקום צהלת דייגים נשמעות צווחות העורבים המנקרים שיירים מהרשת ונבהלים מהגלים המתנפצים על החוף.
ליפול על גן עדן
אני בורקלה, הגעתי לגן עדן. איזה חוף מדהים, רוח חמה נושבת היישר לתוך המרפסת שלנו והיא מביאה איתה את רעש גלי הים הערבי ואת רשרוש הדקלים. למטה חוף ארוך בצורת בננה עם חול צהוב ודק, במים שוחים דולפינים ממש קרוב לחוף, מעל, דואים עופות טרף גדולים, אולי עיטים, אולי בזים. ממול, על הצוק שביל צר ולאורכו מסעדות עם מרפסות עץ המשקיפות על הים ודגים ופירות ים טריים, גדולים וזולים מונחים בפתחן. יש גם חנויות בגדים וספרים, נקודות אינטרנט, ומורי נגינה ויוגה ומסאז'. כפר נופש לתיירים, מפלט מהודו ההומה הסואנת והמלוכלכת.
על החוף השאנטי מנצח. אנשים נתקעים כאן חודש-חודשיים-ארבעה, כל יום עושים את אותו דבר: ארוחת בוקר, אחר כך ים, גלים ושיזוף ואז שקיעה ומקלחת ועוד ארוחה ואולי איזה ספר. בלילה חברותא ומוסיקה עד מאוחר, וכך כל יום וכל לילה.
אני שטירקתי בהימליה ונסעתי יממות שלמות בקרון רכבת צפוף, אני שסחבתי את התיק שלי למעלה ולמטה וטורטרתי בריקשות מקרטעות בדרכים לא דרכים, אני הטייל האמיץ והנחוש לא יכול לזוז עכשיו מהחדר המפנק שלי בלי התכוננות של שעתיים, אפילו הליכה למסעדה הקרובה (עניין של שלוש דקות) נראית לי משימה בלתי אפשרית.
עכשיו זה זמן חוף. אין רכבות ואין תוכניות ואין שעון מעורר. הימים זולגים במהירות בין האצבעות וכבר נהיה ערב. פה אני לא רואה הרבה דברים חדשים, אלא רק את מה שמול המרפסת שלי. אני לא מצלם כי צילמתי כבר, לא קורא ב'לונלי פלנט' כי אני לא מחפש כרגע כלום. אין לי כרטיס רכבת לשום מקום, לא קבעתי להיפגש עם אף אחד והמקום שאני נמצא בו הוקם וקיים על טהרת הרק בשביל שאנשים יבואו ויעשו כאן שאנטי שאנטי. לראות מקדשים? מבצרים? מוזיאונים? פחחחחח... למה מי מת? אני לא זז מהחוף הזה עד הודעה חדשה, וגם אז לא ברור כמה רחוק אגיע. פתאום, במכה אחת, נהייתי עצלן.
לפנייה לכתב/ת 
