פרידה מכובדת: שירות 'הוספיס ביתי' ללא תשלום

יהודה תורג'מן ז"ל נפטר לפני חודש. הוא היה בן 52, גבר חסון ובריא, כאשר המחלה התגלתה. בערב ראש השנה, כשהתכונן ללכת לבית הכנסת, הרגיש פתאום שהמילים בורחות לו. "היינו בטוחים שמדובר באירוע מוחי", מספר בנו אלי. "הזעקנו אמבולנס ולקחנו אותו לבית חולים. שלחו אותו לבדיקת סי.טי, ואחרי שעתיים הודיעו לנו שיש לו סרטן בראש.

"תוך שבועיים הוא הפך לעיוור, חירש ומשותק. כל יום היתה הידרדרות נוספת במצבו. ניתחו אותו, אבל הגיעו למסקנה שאין אפשרות להציל אותו. אמרו לנו שנותרו לו כארבעה חודשי חיים. אז סיפרו לנו לראשונה על השירות של 'הוספיס בית'". אלי מתרגש מאוד כשהוא מדבר על אירועי החודשים הבאים. "מדובר במלאכים", הוא אומר בקול נחנק. "אנשים שעושים עבודה קדושה. אלמלא אנשי ה'הוספיס הביתי' לא היינו מצליחים לעבור את הזמן הנורא הזה".

'הוספיס בית' הוא שירות שמיועד לחולים אונקולוגיים, בעיקר בסוף ימיהם. "למסגרת הזו מתקבלים אנשים שמחלתם לא ניתנת לריפוי והם זקוקים לטיפול פוליאטיבי (תומך)", אומרת ציפי שדה, האחות הראשית בשירותי בריאות כללית.

"צוות רב מקצועי, שמונה רופא אונקולוג, אחיות אונקולוגיות ועובדת סוציאלית, כמו גם דיאטנים, פיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק, מתנדבים ועוד, מלווה את החולה 24 שעות ביממה, דואג לכל צרכיו הרפואיים והרגשיים ותומך גם במשפחתו.

"חולים אחרים שמקבלים את הטיפול הביתי התומך הם אנשים שמצבם הידרדר עקב כימותרפיה, אבל בכל זאת רוצים לשהות בביתם. אדם כזה נכנס למסגרת לתקופה מסוימת, וכשחלה הטבה במצבו הוא יוצא ממנה. במקרה כזה הטיפול התומך הוא חלופה למסגרת האשפוזית וניתן לזמן מוגבל, כשמדי שבוע עושה הצוות המטפל הערכת מצב ולפיה מחליט אם החולה עדיין זקוק לטיפול הביתי הצמוד".

ליווי לכל המשפחה

גם בני משפחתו של החולה זוכים לליווי במסגרת ה'הוספיס בית'. "אנחנו רואים בחולה ובמשפחתו יחידה טיפולית אחת. כשהחולה מטופל ב'הוספיס בית', המשפחה היא למעשה המחלקה האשפוזית שלו", מסבירה מלי קושא, מנהלת השירות האונקולוגי במחוז מרכז של שירותי בריאות כללית. "אנחנו נכנסים לחלקים הכי אינטימיים בתוך הבית. מסייעים לבני המשפחה לחלק משימות ביניהם, להתארגן סביב הטיפול, להכניס עזרים, מייעצים להם בכל הקשור למיצוי זכויות החולה, מתווכים ביניהם לבין גורמים מסייעים אחרים במסגרת הקהילה ועוד".

מספר אלי תורג'מן: "אנחנו חברים בקופת חולים כללית. מיד אחרי שנקבע שאבא זכאי לשירות, קיבלנו דף תורנויות שבועי של אחיות. הסבירו לנו שכולן הוכשרו במיוחד לעבודה עם חולים אונקולוגיים. אם יש בעיה – אתה מטלפן, והן מגיעות אליך הביתה. מלבד זאת יש לכל חולה אחות 'אישית', שמגיעה אליו הביתה פעם-פעמיים בשבוע, ורופא שמגיע פעם בשבוע או על פי הצורך. גם עובדת סוציאלית מגיעה פעם בשבוע.

"במקרה שלנו העובדת הסוציאלית ישבה ליד מיטתו של אבא ודיברה איתו כמה זמן שרצה. הוא בכה לידה כמו תינוק. היא היתה האדם היחיד שמולו הוא התפרק ואיתו הוא ביטא את כל הפחדים שרצה לחסוך מאיתנו.

"לא היתה פעם שהתקשרתי, אפילו בשתיים בלילה, ודחו אותי. תמיד היו קשובים, תמיד נכונים לעזור. היחס אלינו – החיבוק, המילה הטובה, הסבלנות הרבה – ראוי להערצה. בימים האחרונים, כשהיה ברור שזה עומד להיגמר, הם באו ואמרו לנו: 'אם תרצו שאבא ימות בבית, נהיה איתכם, לצידכם, נלווה אתכם עד הסוף'. גם כשהחלטנו להעביר אותו לבית החולים, הם לא עזבו אותנו. כל הזמן טילפנו, שאלו אם אנחנו צריכים משהו, איך אנחנו מרגישים. גם בזמן ה'שבעה' הם ביקרו וטילפנו.

"הם עזרו לאבא לעבור את התקופה האחרונה בחייו בכבוד ותמכו גם בנו, בני המשפחה. הם דיברו איתנו, חיבקו אותנו, הסבירו לנו, איפשרו לנו לבכות, להתרסק, וגם להיפרד ממנו. היה חשוב לנו לטפל באבא בבית. צריך הרבה כוח לשם כך, ואת הכוח הזה הם העניקו לנו. הם פשוט מלאכים משמיים".

הזכות למות בכבוד

"בעבר המשפחה, החברה והקהילה הקיפו את האדם החולה והגוסס וליוו אותו עד מותו", כותב פרופ' אליעזר ויצטום בספרו 'נפש, אבל ושכול'. "היה משהו אינטימי מאוד בתהליך הזה. היום רוב האנשים מתים בבית החולים, בסביבה מנוכרת. המוות, למרות האוניברסליות שלו, הלך והתרחק משגרת חייו של האדם והפך למשהו מיסטי, בלתי מוכר, מפחיד, שרצוי להתרחק ממנו".

"התרבות שלנו לא מעודדת את הנושא של ללוות חולה אל מותו", אומרת שדה. "אחת המטרות של 'הוספיס בית' היא להכין את החולה ואת המשפחה למוות המתקרב ולאפשר להם להיפרד, לומר שלום, לסגור מעגלים, כשהרעיון המרכזי הוא לאפשר לאדם למות בכבוד.

"בשלב שבו החולה נוטה למות, המעורבות של צוות ה'הוספיס בית' מאוד אינטנסיבית. מצד אחד עושים הכל כדי לשחרר את החולה מכאבים, ומצד שני תומכים במשפחה שמאוד קשה לה. 50% מהמטופלים בשירות הזה מתים בביתם. השאר נלקחים לבית החולים, כי למשפחה יש עוד תקווה שאולי יצליחו להציל את יקירם, או שהם מתקשים להתמודד עם הגסיסה ועם רגע המוות. לא כל משפחה יכולה להתמודד עם זה. כשאנחנו רואים שאין יותר כוחות בבית, אנחנו מעודדים את המשפחה לאשפז את החולה".

"אנשי הצוות שמטפלים בחולה חווים יחד איתו את המסע האחרון", מוסיפה קושא. "הם מסייעים לו להתמודד עם הפחדים, להכין מכתבים לילדים. מטופל אחד, למשל, ביקש לארגן מראש את ההלוויה שלו. ולפעמים צריך גם לאפשר מנגנון הכחשה. יש חולים ובני משפחה שלא רוצים להתמודד עם המוות המתקרב, ותפקידנו לעזור להם גם בכך".

"בימים האחרונים לחייו של אבא, כשמצבו הפך להיות קריטי, העברנו אותו להוספיס במסגרת בית חולים", אומר תורג'מן. "הרגשנו שאמא לא מסוגלת להתמודד עם הגסיסה שלו מול עיניה. הוא שהה שם ארבעה ימים והיה מחוסר הכרה. את הפרידה האמיתית ממנו עשינו לפני כן, בבית. הצוות של ה'הוספיס בית' סייע לנו לעכל, להשלים, לאפשר לו ללכת".

"יש מי שדואג לי"

נאוה אבישר (57) היא אישה אמיצה מאוד. כבר 16 שנה היא מתמודדת עם מחלת הסרטן. היא עברה תשעה ניתוחים קשים וסדרות ארוכות של כימותרפיה והקרנות. היא שוקלת 45 ק"ג, מתקשה לאכול אוכל מוצק, אבל נפשה חיונית ומלאת חיים. עכשיו היא בבית, אחרי אשפוז ארוך בעקבות דלקת ריאות שהסתבכה.

"בלי הצוות של ה'הוספיס בית' לא הייתי מחזיקה מעמד", היא אומרת. "אני נמצאת בטיפול במסגרת הזו כבר חמש שנים לסירוגין. בכל פעם אחרי ניתוח או אחרי עוד סיבוב כימותרפיה או הקרנות – אני נכנסת למסגרת לכמה חודשים, עד שהמצב משתפר.

"אני יכולה להזעיק אותם בכל שעה במשך היום או הלילה. אם אני צריכה עירוי, זריקה לשיכוך כאבים או כל טיפול אחר – הם מגיעים אלי הביתה. האחות שמטפלת בי באופן אישי מגיעה פעמיים-שלוש בשבוע, והרופא מבקר אצלי פעם בשבוע לפחות. בתחילת כל חודש אני מקבלת דף עם עדכון תורנות, ואני יודעת מי האחות שאליה אני יכולה לפנות בשעות הלילה.

"יש אח שמגיע אלי הביתה ולוקח לי דם, וכשנזקקתי לפיזיותרפיה – הגיע פיזיותרפיסט הביתה. אפילו תזונאית מגיעה אלי. הם דאגו לי למחולל חמצן ולמכשיר אינהלציה ולימדו אותי איך לעבוד איתם. בתקופה שלא יכולתי ללכת לבד דאגו שאקבל הליכון.

"הם גם סידרו לי עזרה בבית של מטפלת, שרוחצת אותי, לוקחת עבורי תרופות מקופת חולים, עושה לי מסז' כמו שהרופא לימד אותה ועוד. כשאני צריכה פינוי לבית החולים, הם אפילו מזעיקים אמבולנס עבורי, וכשאני מאושפזת – הם באים לבקר אותי במחלקה ועומדים בקשר עם הצוות הרפואי שם.

"כל יום ראשון מגיעה אלי העובדת הסוציאלית. היא באה לראות איך אני מרגישה, אם אני מתפקדת, ודואגת למה שאני צריכה. היא משוחחת הרבה עם בעלי, והוא משתף אותה בכל הקשיים. אני מרגישה שיש צוות רפואי שלם שצמוד אלי. זה מעניק לי שקט נפשי. אני מרגישה שיש מי שדואג לי, ולחולים כמוני ההרגשה הזו מאוד חשובה".

השירות: ללא תשלום

סקר שערכה לאחרונה האגודה למלחמה בסרטן מצא ש-65% מהציבור יעדיפו לשהות "בבית לצד בני המשפחה, עם ביקורים סדירים של רופא ואחות", אם יחלו במחלה סופנית. היום יש 120 אלף חולי סרטן בארץ, ומדי שנה נוספים להם כ-23,500 חולים חדשים, מתוכם כ-450 ילדים.

לדברי שדה, במסגרת ה'הוספיס בית' בשירותי בריאות כללית מצויים 200-300 חולים בכל זמן נתון. השירות ניתן בכל הארץ, כולל במגזר הערבי והבדואי, שם פועלת ניידת מיוחדת שמגיעה לפזורה (כלומר למי שלא מתגורר ביישוב קבע). בשנים האחרונות נוספו לשירות המקצועי גם מתנדבים, שמסייעים לצוות ללוות את המשפחות. השירות ניתן בתמיכה ובהשתתפות במימון של האגודה למלחמה בסרטן.

מי זכאי לשירות? "המטופלים בכללית מגיעים לשירות דרך הרופא המטפל הראשוני, דרך המכונים האונקולוגיים בבתי החולים או באמצעות פנייה ישירה של המשפחה", אומרת קושא. "ברגע שהחולה נמצא מתאים, הוא נכנס למסגרת".

- כמה זמן בממוצע שוהה החולה ב'הוספיס בית'?

"בדרך כלל מדובר בתקופה שבין שלושה שבועות לשלושה חודשים. הזמן הממוצע הוא 28 יום. אבל יש חולים שנכנסים ויוצאים מהשירות, בהתאם למצבם, ומקבלים אותו תקופות ארוכות יותר. כשמצבם מתאזן הם חוזרים לטיפול בקהילה, אך צוות היחידה עדיין נשאר בתמונה".

מלבד שירותי בריאות כללית מפעילים גם שירותי בריאות מכבי, קופת חולים לאומית והאגודה למלחמה בסרטן שירותי 'הוספיס ביתי'. בכל המקרים השירות לא כרוך בתשלום.