מוקי אימפריה

לפני קצת יותר מ-12 שנים ראיתי את תרבות ההיפ הופ הישראלית נולדת. חבורת תיכוניסטים מיבנה עלתה על הבמה ב"רוקסן", הפתיעה בקפיצות משונות, גרוב יוצא דופן ותלבושות הארלם-סטייל. שב"ק ס' בלטו מיד כהרכב שמביא איתו משהו חדש ואיכותי. הם זכו בתחרות הלהקות הצעירות, מסורת יפה שהיתה קיימת פעם בארץ ונעלמה, ופתחו בקריירה מרשימה ומסועפת.

כיום סצינת ההיפ הופ היא מרכזית ודומיננטית בשוק המוזיקה הישראלית. סאבלימנל ומשפחת תאקט הם אלילי הנוער, ל"הדג נחש" היה השנה להיט ענק ("שירת הסטיקר"), המועדונים מלאים, הרדיו לא מפסיק לשדר והרכבים מחתרתיים קמים כל הזמן ומנענעים את המיינסטרים. ובכל זאת - דבר אחד היה חסר עד עכשיו לסצינה - אלבום אחד מושלם. עד עכשיו, משום ש"עוקף מלמעלה", אלבומו השני של מוקי (לשעבר איש השב"ק ס' ובשנים האחרונות סולן עצמאי) שיצא השבוע, הוא כזה.  

"שמע ישראל", אלבום הסולו הראשון של מוקי שיצא לפני כשלוש שנים, זכה למכירות מרשימות, הנפיק להיטים בשרשרת ושיגר אותו לסיבוב הופעות מצליח. מטבע הדברים, הוא הוליד ציפיות ניכרות ממי שהפך לאחד הזמרים המובילים שלנו, ציפיות, שלמרבה השמחה, מתגשמות במלואן באלבום החדש. האלבום הקודם סבל מכמה מבעיות, כמו חוסר אחידות ברמת השירים, דלות מסויימת של ההפקה וילדותיות מוגזמת. ב"עוקף מלמעלה" הבעיות הללו התפוגגו - ונשארנו רק עם הכשרון העצום והאיכות הנדירה.

רק בישראל

אנחנו פוגשים פה מוקי בוגר ונחוש, שיודע בדיוק מה הוא רוצה לעשות, לאחר שלמד מטעויות העבר ושיפר בצורה משמעותית את היכולות המוזיקליות שלו, הן ככותב והן כזמר. מוקי מציג באלבום הזה רוח קרב אמיתית, גם טקסטואלית וגם מוזיקלית. הוא בוחר בקו קשוח, לא מתפשר ואמיץ. ברוב השירים המילים מוטחות בקצב מסחרר, ומנסות כמעט תמיד להגיד משהו משמעותי. יכול להיות שמוקי לא ייבחר למשורר המאה, ולעתים הוא גולש לבנאליות, אבל אי אפשר להתעלם מהכוונה העמוקה שעומדת מאחוריהן, שבאה לידי ביטוי בשירה כובשת ומשכנעת. אפילו שירי רוח-השטות המסורתיים שמופיעים באלבום ("שבק מיוזיק", "כל הנוסעים"), מורכבים ומוצלחים בהרבה מאלה שקדמו להם בעבר.

האלבום כולו נשמע כיחידה אחת מגובשת, דבר הבא לידי ביטוי בין השאר במעברים בין השירים שמתמזגים אחד בשני בעדינות. מבחינת הסאונד, אפשר למצוא באלבום גיוון עצום בצלילים שמתפרסים כמעט על כל פני הקשת, ועדיין הם מצליחים לשמור על גוון אחיד ולא מתפזרים לכל עבר. ההפקה של פילוני מדוייקת ומשובחת, לא משתלטת אף לא לרגע אחד על הבמה - ומשאירה אותה במלואה למוקי.

אחת הטענות המרכזיות שנשמעו בעבר נגד אמני ההיפ הופ המקומיים היא החקיינות המוגזמת של המתרחש בארה"ב. האלבום האחרון של "הדג נחש" והחדש של מוקי מוכיחים שהגיע זמנן של הטענות הללו להתפוגג. מוקי אולי נשען על מסורות מיובאות, כמו הרגאי והאולד סקול, אבל הערבוב הייחודי שלו עם הרוק, השפעות ים-תיכוניות ואפילו נגיעות של ג'ז, מצליח לייצר סגנון מקורי וייחודי, שלא תשמעו כמוהו אצל אף אמן בחו"ל.

זה אינו אלבום פורץ דרך, או כזה שישנה את פני המוזיקה הישראלית. מוקי לא המציא פה כיוון חדש, אלא רק שיכלל והביא אותו לידי שלמות. יכול להיות שחסר פה להיט אחד ענק, כזה שישא אל האלבום על כתפיו להכרה ציבורית בנוסח "כולם מדברים על שלום" מהאלבום הקודם, אבל כאלבום שלם, כיצירה, מדובר בהישג המרשים ביותר של מוקי עד עתה, מאסטרפיס של ממש.