נסיכות גוש אמונים עושות חשבון נפש

"אני חיה בבלבול. אבא שלי הוא בעיני דינוזאור – הוא שייך לדור המייסדים, ובמפגשים המשפחתיים אתה שומע אותו עייף ומאוכזב מהכל – מהמדינה, מהאנשים, מהאידיאולוגיה... אבא עצמו התעייף מהמאבק, ולפעמים נדמה לי שהוא שואל למה התחלנו עם זה. הוא חושב שהיינו צריכים לעשות את זה אחרת לגמרי, ומתייסר על הרבה שגיאות שהיה רוצה לתקן".

"אני נגד התרפסות וותרנות, ועל זה גדלתי", היא מצהירה, "ומצד שני - אני כן יכולה לראות את ההיגיון בצעד כמו ההתנתקות. וכאן אני חיה בדילמה, שמלווה אותי בשנה האחרונה. אני מוצאת את עצמי קרועה, זה אפילו גובל בחוסר אונים".

בר-גיל מוכרת מהשתתפותה בתוכנית "השגריר", היא עובדת במערכת התוכנית "פוליטיקה" בערוץ הראשון - ואומרת שאולי העבודה בתקשורת השפיעה על

 תפישת העולם שלה. לבנות-ממשיכות אחרות, יש פחות לבטים. "היום ממש בא לי להתנתק מהמדינה. אני מרגישה כמו זוג שמיצה את היכולת שלו לעשות שלום בית וצריך לפנות לגירושין", אמרה ל-ynet מנורה קצובר-חזני, תושבת חומש, "כופים עלי אמונה ודעה מסוימת בשם הדמוקרטיה... לא מאפשרים לי לחיות את חיי כפי שאני מאמינה". גם הודיה חזוני מקדומים מבטאת תחושת ניכור בעקבות תוכנית הפינוי: "אותי כבר לא מעניין להתנחל בלבבות", היא אומרת.

מנורה, בת 28, היא בתו של בני קצובר, ממייסדי גוש אמונים. היא גדלה באלון-מורה ולפני שלוש שנים עברה לחומש. היא בימאית ומורה לקולנוע, ועשתה את הסרט הדוקומנטרי "בחומש, קרוב לשמיים", שזכה להדים רבים.

הודיה, בת 28, היא עיתונאית ממצפה ישי, שכונה חדשה בקדומים. אביה, מייקל כריש ז"ל, הוציא לאור את עיתון הימין "מקור ראשון", בו היא עובדת. אמה היא סגנית ראש מועצת קדומים.

לעומתן משוכנעת לאה דיאמנט בת ה-31 מקדומים, מורה לאמנות שהוריה הם מראשוני היישוב, כי "ניתוק מהמדינה לא יביא שום דבר טוב. צריך להישאר בתוך העם ולנסות לשכנע בצורה של הידברות, לא להתנתק. כי הניתוק הזה, שמתחיל היום ברגש, ייגמר אחר כך באיזה שהוא מקום פיזי".

כמה הדעה שלך, לאה, מייצגת?

לאה: "אני חושבת שאני הכי פחות מייצגת".

מנורה והודיה: "להיפך. את הרוב הדומם".

לאה: "רוב הדור השני לא פה בקדומים כי לא בא להם... בחתך של הגיל שלי מבית הספר ומהשבט - הרוב לא פה. ולא משנה מאיזו סיבה, הם פשוט לא פה".

אז גוש אמונים נכשל?

הודיה: "הוא לא נכשל. אם היית אומרת להם כשהם קמו שזה יהיה המצב היום, אני חושבת שהם היו קופצים משמחה באוויר שיהיו פה כל כך הרבה אנשים ויישובים, חלקם דור שלישי".

לאה: "אין פה עניין של כישלון, אלא תפישה שונה של דור אחר, שפעם היה לדעתי משהו מאוד גורף, כשהם הלכו הם משכו אחד את השני, והיום זה יותר עניין אישי. כל אחד בוחר לעשות את הצעד שלו, וזה לא משנה מאיזה מניעים - להיות ליד האוניברסיטה או ליד הסבתא".

מנורה, איך זה לגדל ילדים בחומש?

"לגדל ילדים זה כיף נורא. אני מודה שבאמת אף פעם לא היה לי פחד כמו אחרי שנולדו לי הילדים. אחרי שנולדה בתי הבנתי מה זה חשש לגורל הילדים, הבנתי מה זו אחריות בצורה הרבה יותר חזקה. אבל כשפחדתי בחומש באמת, פחדתי גם אצל חמותי בירושלים. בסופו של דבר, החיים יותר חזקים מהפחד".

מוריה: "אולי אני חושבת שצריך להתנתק מעזה, כי היום אני קרובה יותר להביא ילדים בעצמי, ואני תוהה האם אני רוצה שהילדים שלי ישרתו שם, ואולי חס וחלילה ייהרגו שם, על אולי לא כלום. יש שם יותר מדי אנשים מתים... מצד שני, אם גוש אמונים-אנחנו, היינו משכילים לעודד התיישבות של 200 אלף מתיישבים ברצועה – אין לי ספק שלא היינו מוצאים את עצמנו היום מול מאבק שקורע אנשים מאדמתם".

ביום הפינוי, אתם תהיו בגוש קטיף או בצפון השומרון?

הודיה: "כן".

עם הילדים?

הודיה: "לא, בלי הילדים. זה עניין למבוגרים".

לאה: "אני לא מתכוונת להגיע לשם".

למה לא?

לאה: "אני מאוד לא מאמינה בדרך של עימותים. אני לא רואה את עצמי נקשרת לשלשלאות ברזל ברחוב, שיגררו אותי. אני לא מסכימה עם זה, אבל אני חושבת שיש דרך חוקית ותרבותית שאפשר לדבר".

איפה אתן ממקמות את עצמכן לעומת ההורים מבחינת האידיאלים?

מנורה: "אנחנו גדלנו על ערכי אהבת הארץ ואהבת ההתיישבות ואני מודה שזה נכנס בי. אני חושבת שההבדל הגדול בין הדור שלנו לדור ההורים הוא שהם יכלו להציב מטרה וללכת אליה כקולקטיב, להכריח את עצמם לעשות משהו חשוב. הדור שלנו רוצה לזרום ולא לעשות דברים בכפייה, כל אחד הולך לבד. כך התחילו 'הגבעות'. אני אוהבת את זה שהדור הצעיר בא לגבעות מאהבה. הם לא שמים על אף אחד ומקימים אלטרנטיבה, שהייתי רוצה לקחת בה חלק - הולכים עם הלב".

מוריה: "כשאתה חי בציבור עם אידיאולוגיה כזו ברורה, כשמתגלה אצלך סימן שאלה אתה מרגיש טיפה בוגד בעצמך, וזה נורא קשה. אז איפה אני בכל הסיפור".

לאה: "כשההורים שלי עלו לפה הם עלו מתוך אידיאולוגיה צרופה והם ניסו לחנך אותנו על הבסיס הזה. היום אני לא חושבת שאני מסוגלת לחיות לאור האידיאל. אני נורא מעריכה את מנורה, אבל אני לא אידיאליסטית, חיה חיים נורמליים".

מוריה: "אמא שלי ואחי השתתפו במחאה נגד פינוי המאחז בחוות גלעד, ואמא שלי חטפה בלוק בעין מאחד הנערים, כי הם לא מבחינים. ואז אתה רואה שזה

 שלא מה שההורים גידלו וציפו לו – נוער הגבעות... זאת אמירה גורפת, אבל ההורים שלי לא חשבו שמי שימשיך את המורשת זה כאלה שיזרקו בלוקים. זאת התדמית שלהם היום, וזאת לא היה התדמית של גוש אמונים בעבר. נראה לי שהתדמית הזו פוגעת בכל המתנחלים. אני מסכימה עם מנורה שנוער הגבעות באים מהלב ואוהבים את האדמה, אבל נראה לי שהם בכיוון לא נכון. אין מה לעשות, צריך קונצנזוס ואת העם מאחוריך. אני לא בטוחה שריצה על הגבעה זו השיטה".

מנורה, איפה את רואה את עצמך חיה, על הסקלה בין הציווי הדתי ומורשת גוש אמונים לבין החיים "הנורמליים" – ניהול קריירה ועשיית סרטים?

מנורה: "אני לא חיה בתחושת שליחות בכלל. אם אני חיה בתחושת שליחות זה אולי כלפי הקהילה, השכנים, ברמה מאוד קטנה. אני לא רוצה להיות מנהיגה. מצד שני יש דברים שאני יותר קיצונית, אם יש דבר כזה קיצוני. דברים שבהם לעומת אבא שלי, אני נחשבת יותר קיצונית. למשל, הוא לא ידבר ככה על המדינה. הדור הקודם הם יס-מנים".

הודיה: "לדור הקודם היה מאוד חשוב להתנחל בלבבות. לי זה לא חשוב... אמנם עם ישראל בא לפני ארץ ישראל. אבל אני מרגישה שלדור הקודם, שהנהגת מועצת יש"ע עוד שייכת אליו, מאוד חשוב שכולם נורא יאהבו אותנו. לי חשוב שלא יגרשו אותי מהבית שלי. חשוב לי שיתייחסו אלי בתנאים הוגנים שמגיעים לכל אזרח פה. אבל שכולם יאהבו אותי ואת דרך חיי - זה לא יקרה וגם אין לי צורך שזה יקרה".

מוריה: "הציבור הדתי עובר תהליך התבגרות. נשות המתנחלים מחפשות בגדים בדיזנגוף, אבל הציבור הרחב עדיין שבוי בתזות שלו".

אולי בגלל שלא הצלחתם להתנחל בלבבות, גוש אמונים נכשל?

מנורה: "עצם זה שקורים כאן דברים אבסורדים ונוראים ואין להם מענה ואין להם בכלל ביטוי, זה קצת גם אשמתנו".

האבות שלכן הקימו יישובים קטנים ולא פתחו את השערים, ולכן הם נשארו קטנים.

מנורה: "זה נכון לגבי הרבה יישובים, אבל לגבי אלון מורה זה היה הפוך. באלון מורה תמיד כעסו למה קיבלו את כולם, את כל המשפחות החד הוריות, תמיד צחקו שאנחנו מקבלים את כל ה'בררה', וזה יצא אחלה יישוב. אבל זה נכון שיש יישובים שבאמת הגזימו עם ועדות הקבלה. אני חושבת שזו טעות, ואבא שלי גם אמר שזו טעות. אבל אני לא חושבת שהם היו אליטיסטים. בסך הכל מה זה המתנחלים? אמא שלי באה מדימונה - מרוקאית, ואבא שלי בא מפתח תקווה".

האם גוש אמונים רלוונטי?

מוריה: "אנו צריכים את זה. זאת תנועה ששינתה את פני האדמה וכתוצאה מההידרדרות של היום, אני רוצה שתנועה כזו מחדש תגרום לנו שוב להצלחה מדינית וקיום יותר בטוח כמו אז. אני לא יודעת אם זה רלוונטיות. אני מתפללת שיהיו מספיק כוחות שיהיה דבר כזה, אבל שפוי כמו אז".

"החינוך הדתי חטא. לדוגמא סוגיית סירוב פקודה – זה דבר מחריד לעמוד בדילמה הזו. כי אתה נקרע פה. מבחינתי זה דבר אסור, ייהרג ובל יעבר. גם כשאת שומעת אנשים שמדברים על כך שרצח ראש הממשלה אפשרי ושיערם לא סומר. אני רואה את עצמך כקול השפוי, ומבטאת את עצמי כרוב הדומם והשפוי בקרב המתנחלים. לצערי, שומעים את הקיצוניים שיוצרים נזק לכל המתנחלים.

"אני מייחלת לימים של שקט, שבהם נהיה ריבוניים כאן, כפי שאנו אמורים להיות, שנמלא את הציווי לשבת כאן מתוך אמונה אמיתית ואז תיפסק הרפיסות והחולשה", מסכמת מוריה בטון אופטימי.