זקינתוס: משתזפים כאילו אין מחר
"בחוף יש בעיקר ים של ציצים. אין עוד צורך לדמיין, כאן תוכלו לגלות איך נראות בטופלס הדודה, הסבתא, המזכירה והאחות שלכם. האבולוציה של הציצי. כולם משתזפים כאילו אין מחר ואין סרטן. כאילו ימותו דווקא אם לא ישתזפו". מרב חג'ג' היתה השחומה הטבעית היחידה בחוף היווני
אגב, בזקניתוס יש הרבה מלונות, וביניהם מלונות קטנים וסימפטיים. מודעות שראינו ברחבי האי מעידות גם על חדרים להשכרה ובתים, כך שמי מוכן להשקיע אנרגיה, ודאי יוכל למצוא אפשרויות לינה אלטרנטיביות.
המטוס נחת בשדה התעופה של האי, שנראה יותר כמו סניף ביטוח לאומי שהוסב לנמל תעופה. הכניסה מזכירה תור לדוכן פלאפל ביום עמוס. מבעד לזגוגית אפשר לראות את הנופשים העוזבים, מי מטוגן קלות ומי בשמן עמוק...
הדרך משדה"ת למלון ארכה כ-15 דקות, במהלכה נתגלה לי, תמימה שכמוני, שכל ערי החוף המתוירות נראות אותו הדבר. אותי זה החזיר לקופנגאן, את החבר שלי דווקא לביירות של תחילת שנות ה-90. נו מילא. ראינו סוללת חנויות בלתי נגמרת שמוכרות משקפי שמש מפוקפקים, פריאו, שמן שיזוף, כובעי ים ומזכרות
במלון קיבלה את פנינו פקידת קבלה יווניה תכולת עיניים ובהירת שיער, שהיתה היווניה היפה הראשונה והאחרונה שראינו באי. היא התפלאה מאוד ששאלנו מה יש לעשות באזור, איפה שוכרים רכב, כמה עולה ואיך מגיעים - כנראה שכולם באים רק להשתזף. כשהגענו לחדר הבנו למה: הנוף היה כל כך יפה. החדר שלנו צפה לבריכה ולים שמאחוריה. מה עוד יכולנו לרצות.
בערב יצאנו לסיבוב היכרות. עברנו ממסעדה רצינית יותר לרצינית פחות, עד שתפס אותנו מארח אקטיבי ויחצ"ני במיוחד של אחת מהן. אחרי שגילה שאנחנו מישראל ויצא מגדרו עם "שלום עליכם" ו"אין פה הרבה ישראלים", החלטנו לאכול אצלו. מה לעשות, שמחנו שמתייחסים אלינו במקום החדש. האוכל היה משביע. לא דוחה, אבל גם לא מרומם נפש. בכלל, מעט מהארוחות במהלך החופשה ערבו לחכינו.
הביקור הראשון בחדר האוכל, למחרת בבוקר, גרם לי להרגיש זרה, שכן הייתי שחומת העור הטבעית היחידה. בין כל הברידג'ט ג'ונס והלא-יו-גרנטים, תהיתי אם מותר לי לאכול עם הידיים, אם אני חייבת צלחת מתחת לכוס הקפה, אם דיברתי בקול רם מדי וכמה פעמים מותר לי לקום לקחת עוד.
עבור מיטת שיזוף ושמשיה על שפת הבריכה צריך לשלם 5 יורו, ואנחנו לפיכך, הסתפקנו בספר על מזרון הים. שקט. מושלם. בחוף יש בעיקר ים של ציצים. אין עוד צורך לדמיין, כאן תוכלו לגלות איך נראות בטופלס הדודה, הסבתא, המזכירה והאחות שלכם. האבולוציה של הציצי. כל לבנות העור, על כל משמניהן וצמיגיהן, לא רואות אף אחד ממטר ומוציאות אותם החוצה. כולם משתזפים כאילו אין מחר ואין סרטן. כאילו ימותו דווקא אם לא ישתזפו. זכינו לראותם בבואם שקופים כחרסינה ובעזיבתם כסנדרה ריגלר שיצאה מהטוסטר - ולא יכולתי להתאושש מזה לאורך כל החופשה.
באותו ערב הלכנו הלכנו והלכנו, עד שגילינו את הרחובות הראשיים האמיתיים של העיר. לתומנו חשבנו שהאזור המצומצם שהסתובבנו בו לילה קודם הוא הרחוב הראשי. ב"דאון טאון" האמיתי, גירסה פחות צבעונית של קווסאן (בלי ג'וקים מטוגנים אבל גם בלי אוכל טעים), יש המון בריטים ששותים ושותים ושותים, ושרים קריוקי. ואין בית קפה הגון אחד לרפואה.
המטרה היתה למצוא "הפוך" טעים לפתוח איתו את בוקר. למחרת, בהליכתנו לאורך החוף שעמוס במסעדות ובמשדליהן, גילינו מקום עם מדבקה של קפה illy. בעלת הבית דווקא הצליחה להוציא קפה סביר תחת ידה, עם הקצפה לא רעה בכלל, גם אם חזק מידי לטעמי.
פורטו לניאנוס
ישראלי אחרים שכרו טרקטורונים, אבל אנחנו הסתפקנו במכונית ונסענו לפורטו לניאנוס - מקום ששווה את הנסיעה הלא כל כך ארוכה והטיפה מלחיצה - עליות וירידות תלולות, וכביש צר מאוד. הדרך עוברת באזור כפרי מיושב ומיושן.
היעד עצמו הוא חצי בריכה גדולה שמימיה מגיעים מהים והיא מוקפת צוקים בצבעי ירוק וחום. מה עושים פה? מוצאים חלקת סלע לההשתטח עליה. המשקיעים יכולים לעשות גם פיקניק, אם כי ההיי-לייט של המקום הוא מסעדה שיושבת על צלע הצוק. במרפסת העץ שלה אפשר לאכול, לשתות יין ולהשקיף על הים. להשלמת האותנטיות היתה שם בדיוק משפחה איטלקית קולנית. מה שלא היה מוצלח הוא דווקא האוכל, להוציא את הקינוח - יוגורט שמן במיוחד עם דבש, שדרש ליקוק אצבעות וצלחת.
ביקרנו גם בעיר עצמה, בה יש כיכר שאמורה להיות העתק של כיכר סאן מרקו בונציה. אם יש לכם חשק לקניות - כאן הדברים יהיו קצת יותר זולים. אפשר לעשות סיבוב ולהציץ לבתים, להיכנס לחנות דיסקים, ופשוט להיות.
באופן כללי, תפריט הנופש במקום כולל בוקר על החוף, ערב במועדון או בפאב עם סרט, ואו אולי בקריוקי. אטרקציות תיירותיות נוספות הן "מערות כחולות", סיור בעקבות צבי ים וערבים יווניים אותנטיים עם בוזוקי וכל שאר הצלחות.
- חושבים לצאת לחופשה ביוון? מדריך ynet לאיי האימפריה
לפנייה לכתב/ת 
