הראשון בבידור, האחרון בתיאטרון

את 'משה' מאת דודו טופז אפשר רק להגדיר כסימפטום של מחלה חשוכת-מרפא, שגעון גדלות מוטרף של איש אחד, שכבר היה הראשון בבידור ורוצה עכשיו להיות הראשון בתיאטרון באמצעות הסיפור על הראשון בנביאים.

על-פי המחזה הביזארי הזה, לטופז ולמשה יש כמה תכונות משותפות: שניהם עברו שלב של גלות לפני שמצאו את ייעודם, שניהם מקיימים מערכת יחסים מורכבת עם העם ההפכפך, שנע ונד על-פי שיקולי הרייטינג, ושניהם מתחבטים ביצר הגברי שלהם, ולכן הציווי הקשה ביותר בשבילם מבין עשרת הדיברות הוא 'לא תנאף'.

האמת היא שטופז חושק בתפקיד אחר, תפקיד שיפתור את כל בעיותיו עם היצר, כי מי משחק עבורנו את אלוהים בהפקה ההזויה הזו? נכון, קולו הסמכותי של טופז בכבודו ובעצמו.

ההפקה נעה בין קיטש ססגוני נוסח מסכת משנות ה-50 לבין בדיחות קרש על פרעה המופרע (בחיקוי די פתטי של 'יוסף וכתונת הפסים המשגעת') ועל אהרון כבן דמותו של הרב עובדיה, שצועק על כולם שייצאו בחוץ. חבל ששחקנים וזמרים מוכשרים כמו יגאל מזרחי, צאלה אחרק ויוסי צברי ובמאי מיומן כמו משה קפטן הסתבכו בתאונה המוזרה הזו. כהצגת ילדים לכבוד פסח אפשר עוד לשקול את העסק, אבל בכל קנה-מידה אחר המופע הזה טיפשי ומיותר. הלוואי שהמכרז בערוץ 2 ייגמר כבר, וטופז יוכל לחזור למקומו הטבעי ולספוג את מנת הנרקיסיזם השבועית, לה הוא זקוק כדי להתקיים. התיאטרון הישראלי יסתדר היטב בלעדיו.