ויסקי זה בסדר

חנינא רגב, בעל משרד פרסום, שירת בעבר בחוליית חיסול של זרועות הביטחון. שעה שהוא משוטט ברחובותיה הקפואים של מנהטן מוליכות אותו רגליו בעקבות אדם בשחור שחולף על פניו. קטע מתוך ספרו החדש של יהושע סובול שרואה אור בימים אלה

הכל החל כששוטט ברחובות הקפואים של מנהטן כדי להרוג את הזמן שנותר עד לפגישה עם סל לאיס, מנהל מחלקת יחסי-הציבור בחברת התרופות, ולפני שהבין מה קורה לו כבר הוליכו אותו רגליו בעקבות אדם לבוש חליפה שחורה, שחלף על פניו בעת שעמד ליד חלון-הראווה של חנות הספרים הגדולה, מול לינקולן סנטר.

לא. הכל החל שנים רבות קודם לכן, במרדף הקשה והנורא של חייו, כשמקץ שעתיים של ריצה על פני המישורים רחבי הידיים, כשהלך וסגר על רוצחו של ינס, גילה לפתע, כמו בחלום בלהות, שיצא לריצה הזאת בידיים ריקות, ובשבריר שנייה, כשהתכופף להרים אבן מאדמת החַמָדָה הקשה של המדבר הלובי, הזרועה חלוקי אבנים מחוספסות, חמק הלה מעיניו באור הקלוש ונעלם בקפל קרקע, וחושך ירד על הארץ.

שבריר השנייה הזה רודף אותו עכשיו, שעה שגבו של האיש בחליפה השחורה כמעט נבלע בערפל הטחוב הזוחל ברחובות מנהטן, בין עצי האשוח המקשטים ברסיסי אורותיהם הזוהרים את בתי המסחר. לפני שנעלם בפתחו של הפאב האירי, סובב האיש את ראשו לאחור, כאילו חש שמישהו עוקב אחריו, ומיד נסגרה אחריו הדלת הירוקה. מבט חטוף בשעון מגלה שנותרה לו חצי-שעה עד לפגישה עם מנהל אגף הפרסום של חברת התרופות. אם זה רוצחו של ינס ואם לא כוסית ויסקי היא בדיוק מה שדרוש לך עכשיו, אומר לו קולו הפנימי, שעם זאת מצווה עליו להשתהות מעט בחוץ, כדי להסיר מלבו של בעל החליפה השחורה כל צל של חשש שהוא נתון למעקב, ומקץ שלוש דקות להיכנס לפאב בצליעה, ולא להסיר את משקפי-השמש הכהים, שהרכיב נגד השלג שהחל לרדת.

באפלולית של הפאב, המוארת בדמדומים של שלהבות גאז, שמפרפרות בתוך מנורות זכוכית משתלשלות מתקרת נחושת מרוקעת בצורת אריחים, הוא מזהה את הגבר בחליפה השחורה, שעומד עכשיו ליד דלפק האר, סמוך לכלוב של תוכי קקא ניו-זילנדי, ומנסה לעורר את התוכי להצטרף אליו בשירת ג'ינגל-לז, שהוא שר בטנור לירי, ואילו הקקא הניו-זילנדי משיב לו שילך להזדיין.

דאבל-שוט של בושמיל, הוא מבקש במבטא איטלקי דרומי.

דאבל-שוט של בוש מה? שואל המוזג במבטא ישראלי מובהק, שניתן להיפטר ממנו רק בעזרת תרגילים מפרכים, כפי שהוא-עצמו עבר כשלמד לסגל לעצמו שורת מבטאים מקומיים מובהקים בדיבור ערבי, אנגלי, איטלקי, צרפתי וגרמני. בושמיל, בושמיל הוא אמר לך, נוזף במוזג הגבר בחליפה השחורה, שכבר הספיק להתמקם ליד הדלפק. זה הבקבוק שעומד בדיוק מתחת למוסקדל.

אני חדש במקצוע, מתנצל המוזג ומחפש את כוסית המתכת של הדאבל.

רואים את זה משני מייל, רומס אותו בעל החליפה השחורה, ומסביר לזר בטנור קטיפתי יחיד-במינו: גם את בקבוק המוסקדל הייתי צריך להראות לו. אם מישהו יבקש ממנו "ראסטי-נייל" הוא בטח ייתן לו מסמר חלוד, ואני כבר לא רוצה לדמיין לעצמי מה יקרה אם מישהו יזמין "סקוטש הורסס נק".

מה זה "סקוטש הורסס נק"? שואל המוזג הטירון בתמימות ישראלית חשופה לכל פגיעה רעה. זה לא סטייק מצוואר של סוס, מתעלל בו בעל החליפה בטנור הלירי שלו. זה ויסקי עם ורמוט, שתדע לפעם הבאה.

לגמרי לא מדויק, מתקן הזר בעל המבטא האיטלקי המתנגן, שניעור בו רצון עז למחוץ את פרצופו המתועב של בעל החליפה, אך הוא מתעל את הרצון הזה לתוך סדרת הנחיות מדויקות שהוא מעביר למוזג במתיקות רבה: קח ספירלה של קליפת לימון, תמתח אותה משפת הכוס עד לתחתית, תוסיף קרח. עכשיו קח שתי מידות סקוטש, שתי מידות ורמוט צרפתי, שתי מידות ורמוט איטלקי, שתי טיפות אנגוסטורה, תערבב, שפוך לכוס, ותמלא את שאר הנפח בג'ינג'ר אל.

חבל על המאמץ, אומר בעל החליפה בזלזול. הבחור הזה בא ממקום שמבשלים בו במים קציצות מתוקות של דגים טחונים עם לחם לבן, ומגישים את זה בתור אוכל לבני-אדם.

מה אתה אומר, מתפלא בעל המבטא האיטלקי, יש בני-אדם שאוכלים את זה?

יש, אומר בעל החליפה, אם אפשר לקרוא בני-אדם ליצורים שאוכלים מין מזון-כלבים כזה. כל זמן שהם שם, לא אכפת לי. אבל בזמן האחרון יש יותר מדי מהם בעיר הזאת.

מה המקצוע שלך? מתעניין בעל המבטא האיטלקי במוזג.

למדתי קולנוע, אומר המוזג. אני כותב תסריטים.

יופי, אומר האיטלקי, הנה יש לך התחלה של תסריט. שני גברים זרים נפגשים במקרה בפאב אירי, ליד הבאר, עם מוזג טירון, שהוא תסריטאי-מתחיל.

ומה קורה בהמשך? שואל המוזג.

אה! מחייך האיטלקי, זאת כבר הבעיה שלך.

ההתחלות תמיד קלות, אומר המוזג.

נכון, ההתחלות קלות והסופים קשים, מסכים בעל המבטא האיטלקי, אבל המוזג-התסריטאי-המתחיל רואה שלא בו נתונים מעייניו של האיש, אלא בבעל החליפה השחורה. ואומנם, האיטלקי מסיר את המשקפיים הכהים, ועיניו תועות לרגע בחלל הפאב האפלולי מוזרות ולא-ממוקדות, והמוזג-התסריטאי מציין לעצמו שכנראה האיש כמעט עיוור. עכשיו מגששות עיני העיוור על פניו של בעל החליפה וננעצות בו כמו שתי קרני לייזר שנשלחות למרחקי החלל והזמן. מנקודת-ראותו של המוזג מתבונן האיש הכמעט-עיוור בבעל החליפה כמו שחוקר חרקים מתבונן בחרק שהוא מתאמץ להעלות את שמו ממחסני הזיכרון, כאילו כבר ראה אותו אי-אז, כאילו הוא מתאמץ לאתר בזיכרונו את המקום ואת הזמן שבו פגש את האיש הזה, אם אכן נפגשו. ובעודו נראה עסוק במיון ארכיון הקלסתרים של זיכרונו, הנה כבר פונה אליו האחר בנימה עוינת וקול הטנור הקטיפתי שלו ממורט כמו סכין:

אני מוכר לך מאיזה מקום?

לא, ממהר האיטלקי להרגיע את בעל החליפה השחורה, שמשדר אלימות כבושה היטב תחת מעטה הקטיפה של קולו.

אתה לוטש בי עיניים! לוחש בעל החליפה השחורה בקול של קרה הודי חלקיק שנייה לפני שהוא מקיש.

הראייה שלי לקויה מאוד, מתנצל האיטלקי במבטא סירקוזי. אני רואה רק כתמי אור. לא מסוגל להבחין בתווי פנים.

האיש עיוור, נחלץ המוזג לפוגג את המתח.

חייל עיוור ומדמם, מציג את עצמו האיטלקי העיוור בחיוך מופרז. עכשיו צריך לעשות הצגה של יד מחפשת כוס, הוא אומר לעצמו, ומדמיין חשכה ושולח את ידו לגשש בזהירות אחר כוס הוויסקי, שהמוזג-התסריטאי הערמומי מציב על הדלפק במרחק-מה ממנו. גבות אצבעותיו נוגעות ראשונות בכוס, ואז נפתחת ידו ואוחזת בה מול עיניו של בעל החליפה השחורה, המהופנטות מהצגת העיוורון. היד מגישה את שפת הכוס לאף, והנחיריים שואפים את אדי המשקה המזוקק שלושה זיקוקים.

סליחה, מתנצל בעל החליפה השחורה, לא שמתי לב שאתה עיוור.

לא לגמרי, הוא מרגיע בחיוך מרצה, אני רואה כתמים של אור וצל. אני רואה את הצללית שלך. אבל אני בקושי מבחין בין הפנים שלך לחליפה.

והוא מקרב את פניו למקטורן של החליפה המהודרת שלובש האיש ושולח יד מהססת:

מותר לי? המישוש משלים בשבילי את מה שנשאר לי מהראייה.

בבקשה, מגיש בעל החליפה השחורה את אריג המקטורן לאצבעותיו של החייל פגוע-העיניים, שמבחין בעובדה שאין לטעות בה: האיש מתבונן בו בסקרנות רבה, כאילו גם הוא מנסה לברר לעצמו את מי העיוור הזה מזכיר לו, או מאיפה הוא מוכר לו.

המוזג-התסריטאי-המתחיל מתבונן בהם מבעד לזכוכית הכוס המבהיקה בניקיונה, שהוא מקנח ברגע זה ביסודיות, ורואה תמונה שמפעילה את דמיונו: שני זרים שמרשים לעצמם קרבה שיש רק בין שני שותפים לקשר אשר הולכים יחדיו לבצע איזו תוכנית שנדברו עליה. יותר ויותר נראה לו הצמד כצוות-פעולה מסוכן, שניות מעטות לפני מעשה אלים. ליתר ביטחון הוא זז מעט ימינה, כדי להימצא בטווח הושטת יד לאקדח הסי-זד השחור, המונח במקומו מתחת לדלפק עם כדור בקנה.

קשמיר משובח, משתאה החייל העיוור, ומגלגל את הרי"ש בהיגוי סיציליאני כבד.

אתה מבין משהו באריגים, מתפעל בעל החליפה השחורה.

הסירקוזים תמיד הצטיינו בחושים חדים, הוא משליך חכה, אבל כיוון שהברנש לא נתפס בקרס, הוא מנסה כיוון אחר:

שנים אני מחפש חליפה כזאת, הוא מצהיר.

באמת? תמה בעל החליפה, ראית אי-פעם חליפה כזאת?

לפני כמה שנים הייתי באיזה מקום בסקוטלנד. היו שם חליפות קשמיר, אבל היתה בעיה עם המכנסיים. יש לי רגל אחת קצת קצרה.

זה מום מלידה? מתעניין הזר.

מפציעה. תאונה. הוציאו לי חתיכת עצם.

עכשיו כבר בטוח המוזג-התסריטאי שהשניים מחליפים מסרים טעונים, והוא מחדד את אוזניו שלא לאבד אף מלה.

המקום ההוא בסקוטלנד, לוחץ בעל החליפה השחורה על נקודה בצופן, אתה זוכר איפה זה היה בדיוק?

כן, זה היה מרכז מסחרי גדול על אם-הדרך, בין כפרים, אומר העיוור.

הם גם ייצרו שם ויסקי? מתעניין בעל חליפת הקשמיר.

ויסקי בעל גוון חום, כמעט כמו מקאלן, אבל רך מאוד וידידותי.

אוכנטושן? מציע בעל החליפה השחורה.

לא, אומר העיוור, אף-על-פי שהמקום, עד כמה שאני זוכר, לא רחוק מדנרטנייר. נוסעים לשם על ה-A9 איזה שמונה או תשעה מייל צפונה מפיטלוכרי, או מסנט-אנדרוז...

ברואר? מציע בעל החליפה.

בדיוק! שמח העיוור על מלת-הקוד הגורלית: ברואר! החליפה משם?

כן ולא, אומר בעל החליפה: יש פה חנות שמייבאת את החליפות האלה משם.

פה במנהטן? מתלהט העיוור, ומתקשה להסתיר את התרגשותו.

כשאתה יוצא מהפאב, מדריך אותו איש הקשמיר, תפנה ימינה, לך עד לפינה, תפנה שוב ימינה, ותיכנס לחנות השלישית מהפינה. תיגש למחלקת הגברים ותבקש את ויני. היא תטפל בך.

תודה, אומר העיוור, תודה רבה. הוא מרוקן את שארית הבושמיל, מציב את הכוס בזהירות על הדלפק, ומושיט יד לעברו של בעל החליפה. כשהלה לוחץ את ידו, הוא רושם לעצמו שלבעל חליפת הקשמיר יש דופק מהיר, לב לא בריא ואספקת דם לקויה. האיש הוא מהיר-חמה וקצר-רוח, אבל בסך-הכל רץ למרחקים קצרים, הוא מסכם לעצמו ופונה לעזוב את הפאב בצליעה, אבל ברגע האחרון נמלך בדעתו. הוא עוצר ושואל את המוזג על השירותים. המוזג מציע להוליך אותו לשם, אבל הוא דוחה את ההצעה בנימוס תקיף:

לא, תודה, אני חייב להסתדר לבד בעולם. רק תן לי הנחיות מדויקות.

המוזג נותן לו הנחיות שכוללות כיוונים, מרחקים, ומספר מדרגות שיש לרדת, והחייל המדמם עושה את דרכו בצעדים מדודים ונעלם במורד המדרגות.

איזה גבר, מתפעל המוזג, שמנסה להשיג קצה חוט שיוביל אותו למבוך היחסים של הצמד המסתורי הזה. מעניין באיזו מלחמה הוא נפצע.

אבל איש הקשמיר מסרב לנדב מידע. לעומת זאת, ברגע שנשמעת הטריקה של דלת השירותים, הוא ממהר להתקשר בנייד שלו לאישיות המכונה "ויני" ומבשר לה שעוד מעט יגיע אליה לקוח איטלקי צולע וכמעט עיוור, שכדאי להשקיע בו. תני לו גוד-טיים, כמו שאת יודעת, ותוציאי ממנו מה שאת יכולה.

אחר-כך הוא משאיר על הבאר שטר מקומט של עשרה דולר ועוזב את המקום בחיפזון, מבלי לחכות לעודף ומבלי לומר שלום.

באותו זמן, בשירותים, שולף המתחזה לאיטלקי-עיוור את הנייד שלו ומקליד מספר. הוא על ממתינה. מרד, הוא מקלל בצרפתית. מנתק ומחליט להמתין חצי דקה כדי לחייג שנית. אבל פתאום רוטט הנייד שלו בכף ידו. הוא מתבונן באקרן. ידנוגה מחזיר לו צלצול. הוא נוגע בלחיץ הירוק ומקבל את השיחה.

הלו, שקספיר, אומר הבריטון החם של ידנוגה מן העבר האחר של העולם, חייגת אלי?

תגיד לי, ידנוגה, הוא לוחש, אתה יכול לדמיין את הפרצוף של אדונאס בלי זקן?

הפרצוף של מי? מתקשה ידנוגה להבין על מה חברו מדבר.

של טינו הסורי, נו, שקראנו לו טינו רוסי בגלל הטנור החלמוני שלו, אומר שקספיר.

אתה מדבר על אדונאס המניאק שרצח את יונס? שואל ידנגה.

כן, אומר שקספיר, אני חושב שעליתי עליו פה, במנהטן.

בחייך! שקספיר! מוחה ידנוגה, במה אתה מתעסק?!

אני בטוח שזה הוא, אומר שקספיר. הצרה היא שהוא גילח את הזקן. אבל לפי ההליכה ולפי הקול זה הוא. תסגור את העיניים, תפעיל את הדמיון הוויזואלי שלך, ותתאר לי את הפרצוף שלו בלי זקן. איך אתה רואה את עצמות-הלחיים ואת הסנטר שלו?

סגור את התיק הזה, שקספיר! מפציר בו ידנוגה, אתה גמרת את אדונאס במו רגליך לפני ארבע-מאות שנה!

לא גמרתי אותו, מתעקש שקספיר. הוא נעלם לי בחושך. אני אומר לך שלטיפוס הזה יש טנור לירי שאי-אפשר לטעות בו.

המודיעין דיווח בפירוש שמצאו את הגופה שלו במדבר הלובי, ממש בנקודה שהוא נעלם לך, מנסה ידנוגה להזכיר לו.

עזוב אותי עם המודיעין שלנו, מפטיר שקספיר בכעס. כבר ראינו מה הם יודעים.

במקרה הזה היה מידע מדויק, מוחה ידנוגה. הפתולוג הבלגי קבע שהברנש התפגר מקרע בכבד ומהתייבשות.

גם אני מכיר את הדוח של הפתולוג הבלגי, אומר שקספיר, אבל מניין לך שהגופה שהוא בדק היתה של אדונאס?

תכניס לך לראש, מפציר ידנוגה, אדונאס מת! לא בשבילי, אומר שקספיר בקול שמגיע עד לאוזניו הכרויות של המוזג, שנדהם לשמוע דיבור עברי מאחורי דלת השירותים.

אתה הרגת אותו לפני המבול, אומר ידנוגה. עזוב את רוח-הרפאים הזאת, שקספיר!

תודה, ידנוגה, אומר שקספיר, אף-פעם לא חסרו לך עצות כמו במקרה הזה. אני אעזוב אותו ביום שאעשה ממנו רוח-רפאים.

המוזג שולף מכיס מכנסיו פנקס קטן, שעל כריכתו נכתב, "רעיונות לתסריטים", ובזמן שהעיוור משתהה בשירותים, הוא רושם: "איש הקשמיר, העיוור, ויני", ובסוגריים הוא מוסיף: "איש הקשמיר המכונה אדונאס אנטישמי ניאו-נאצי. העיוור ישראלי שמתחזה לאיטלקי. כנראה סוכן מוסד. ויני כנראה עובדת בתור זבנית בחנות לאופנת-גברים מעבר לפינה. לתחקר".