רג'סטן: דרוש עור של פיל

שבע שנים אחרי הטיול הגדול הקודם (בדרום אמריקה), רגע לפני המשכנתא והילדים, נמרוד הלוי עוזב את הכל, נפרד מכולם ויוצא לטיול ארוך במזרח.

הפרקים הקודמים: 1. תל אביב-דלהי 2. היומיים המטורפים בחיי 3. יש שלטים שמדברים עברית 4. ההרפתקה מתחילה 5. לפני ואחרי הפאס 6. אחרי הצונמי: מתאבלים בלי מילים 7. שהשמש תעבור עלי 8. שלום קנצ'נדזונגה 9.סוף עונת ההרים 10.הארה בבודגאיה 11. הלם ורנסי 12. שלושה חודשים של שכרון חושים 13. מקדש אסור, מקדש מותר 14. קרלה: ארץ טרופית צפופה 15. גואה: זמנים משתנים 16. אום ביץ': פה ילדותי השניה 17. המפי: צד האפל של הפול-מון 18. מהמפי לאום קארישוואר

--------------------------------------------------------------------

כל כך חיכיתי וכל כך רציתי רג'סטן, אבל בסוף היא יצאה מקופחת. כבר בורנסי, כשתכננתי בכלליות את התאריכים, ראיתי שאין לי זמן ושרג'סטאן נשארת

 בשמש. אפשר היה לעשות את הדברים אחרת אבל לא הייתי עושה זאת, רק קצת חבל לי עכשיו שכל כך חם ברג'סטן ושאין הרבה מה לעשות עם זה. על הספארי גמלים המושמץ לא תהיה לי דעה משלי, לא הפעם לפחות, כי החום פתר לי את ההתלבטות. לרכב על גמל לוהט בטמפרטורה של ארבעים מעלות בצל נשמע מגרה? אולי, אבל ההודים מפסיקים להוציא ספארי לדיונות. חם מדי, אפילו להם, אפילו לגמלים שלהם.

אהבתי את רג'סטן עוד לפני שבאתי אליה. כמהתי לקראתה והתחנה הראשונה שלי בה - אודאיפור שבדרום המדינה - נראית לי עיר נחמדה מאוד עם סמטאות צרות וארמונות, ובתים צבועים כחול בהיר. אמנם האגם

המפורסם שלה יבש כולו, ועדיין יש בעיר העתיקה שעל גדותיו איזה פסטורליה נינוחה.

הרג'סטנים נראים אחרת וגם מתנהגים אחרת, למרות שאני לא בדיוק יודע לשים על זה את האצבע. משהו כאן קצת יותר נקי ממקומות אחרים בהודו. השמיים יותר כחולים, הבגדים יותר יפים, אפילו האינטרנט יותר מהיר. יש כאן מין עושר או מורשת עשירה שהשאירה איזה ניחוח של הדר עד היום, הרבה אחרי שימי התפארת של רג'סטן עברו מן העולם. אומרים שמי שמגיע לרג'סטן מהצפון מתאכזב ומי שמגיע מגואה מקבל קצת דיכאון, אבל למי שעבר בהודו האפורה, במהרשטרה, ביהאר ומדיה פראדש, רג'סטן נראית מפנקת ומתקדמת, ויש מים חמים במקלחת.

איך להשפיל פיל

על קרקעית אגם פיצ'ולה היבש מצאתי גמלים, פילים, חמורים, סוסים, עיזים

 וכמובן פרות, המוני עופות, סנאים, קופים, עכברים, חולדות, כלבים ויש גם חתולים אבל אותם כמעט ולא רואים. כל הודו צפופה בחיות וכאן, באגם, ובעיר העתיקה של אודאיפור, יש מקבץ נאה. פתאום ראיתי פיל ברחוב, עובר ליד המכוניות ההודיות הקטנות. להיתקל בחיה כל כך ענקית בסמטה כל כך צרה של עיר עתיקה שנבנתה לפי הממדים של אנשי המקום - נמוכים ושמנמנים - זו בהחלט חוויה.

מיד אחרי ההלם וההתלהבות אני מסתכל טוב יותר על הפיל, מנסה להבין מה הוא עושה כאן. עיניו כבויות והוא אדיש. על גבו הענק מונח דרגש עץ כבד ועליו יושב רוכב. הדרגש קשור בחבלים עבים מתחת לזנבו ורגליו, מגביל את תנועתו והחבלים הגסים מתהדקים ומשתפשפים בקפלי עורו בכל צעד. על קדמת פניו מצוירים קישוטים ופרחי לוטוס בשלל גירים צבעוניים, מסביבו אלפי זבובים ומעופפים מטרידים, והחום הכבד הנפלט מהכביש הרותח ומהשמש היוקדת לא מקל עליו. המחזה מחריד - מה נשאר מהפיל הגדול והחזק? צל של דמותו האמיתית.

אני יודע שעבור ההודים מדובר בבהמת משא פשוטה, אבל בעיניי, ולאמונתי, פיל הוא חיית בר פראית, גדולה, חזקה ובלתי ניתנת לאילוף. בעיניי טבעי שנפחד מפילים ונברח כשנשמע את קריאותיהם, ולא שנכה בהם ונקשור את ברכיהם לצווארם עד שתישבר רוחם והם יתמסרו מעצב ועלבון לשרת את צרכינו.

כאן, שם ובכל מקום בהודו 

זה היה שרק הגעתי להודו, בסיליגורי, שראיתי סאדהו עם סכין תקועה בזרוע וסביבה פצע שכבר החל מגליד, הוא הלך שם ברחוב כאילו כלום, וכולם סביבו הלכו כאילו כלום. אז התחלתי להבין שמושגי הסבל, הכאב והצער בהודו מותחים את התפיסה. אחר כך ראיתי פרה גוססת בצד הכביש ואחר כך ראיתי ילד כל כך חולה ורזה שלא האמנתי שהוא חי. לאורך כל הטיול, בכל פינה חשוכה בהודו, יש סבל בל יתואר והשכבה חסרת ההגנה והנפגעת ביותר בשרשרת הקיום בהודו היא זו של הילדים והחיות.

בא לי לצעוק להם: "קומו ותילחמו!! אינתיפאדה!! קוממיות!! די לדיכוי, די לאפליה, די לאטימות, לשחיתות, לבירוקרטיה, לבערות!! גנדי טעה כשחשב שניתן לעצור את הקידמה - הקידמה משיגה את כולם ואתם נשארים מאחור, הולכים ומתדרדרים, הולכים ונעלמים, אתם והחיות והילדים שלכם". מספיק ביקור אחד בסניף דואר או סניף בנק, מספיק לעמוד בתור לדלפק כרטיסי הרכבת בשביל לראות את היחס המזלזל של הממסד כלפי אזרחיו.

התורים, הטרטור, הבירוקרטיה הגובלת בהתעללות, הכוך המעופש שבו נדחפים אלפי הודים במחנק מחריד בשביל לקבל אישור לרישום הילד לבית

 הספר, הכבישים הגרועים, היעדר התשתיות, היעדר השירותים. כל כך הרבה אי צדק, כל כך הרבה עוול שבאמת בהשוואה, אנחנו בישראל נופת צופים. מי שחושב שאין תודעת שירות בישראל שיבוא הנה לשבועיים. מי שחושב שבישראל לא אכפת למדינה מאזרחיה שיבוא לראות מיליארד הודים זרוקים כמו כלבים ברחוב.