החיים על מטוטלת

שש שנים לאחר "שיר טיול" ושמונה שנים לאחר שפרץ לתודעה כאחד היוצרים המעניינים ביותר במוזיקה הישראלית הצעירה והעכשווית, חוזר אביתר בנאי עם "עומד על נייר", אלבום שלישי ומשובח. את האלבום הזה צריך לשמוע ברצף ואז לחזור אליו פעם ועוד אחת, להניח ושוב לחזור. גם אחרי שעות טיסה רבות לא מתגלות כל השכבות שמרכיבות אותו וזה אומר לא מעט. כמעט ארבע שנים ארכה העבודה על האלבום אותו יצר בנאי, בשונה מאלבומיו הקודמים, עם הרכב נגנים קבוע והמפיק המוזיקלי גיל סמטנה. בתחילת החודש הבא יחל מסע ההופעות שילווה אותו ויש לו גם אתר חדש. 

יש בך צורך גדול לדייק במילים ואתה מדבר על זה ב"פקק תנועה", השיר שפותח את האלבום. זו הסיבה שאתה ממעט להתראיין? 

קשה לי להתראיין כי אני תמיד מרגיש שאני מדבר הרבה מדי ולא מצליח לקלוע לנקודה. גם בכתיבת שירים אני מתאמץ נורא עד שאני מצליח להגיע לנקודה וזה לוקח לפעמים המון זמן. הרבה פעמים אני זורק משפטים בראיונות וכשאני קורא את הכתבות, זה עקום ואני מרגיש שלא הצלחתי לקלוע.

יש משהו מוזר בראיונות, כי אתה לכאורה מדבר בשיחה אינטימית עם אדם אחר אבל בעצם כל האינטימיות הזו הופכת לנחלת הכלל. היא שייכת ל'נוכח שלישי'. זה מאוד מבלבל אותי. המילים באות לי קשה, למרות שזה תלוי בתקופות. יש שירים שיוצאים במכה, כאילו הייתי צינור ויש אחרים שנולדים במאמץ. יש לא מעט שירים באלבום שנולדו במאמץ משותף כמו "את שקט" ו"תחרות כלבים" שנכתבו עם עמיר לב או "שוב אני לבד" שנכתב עם גלעד כהנא. עמיר וגלעד הם גם חברים אבל גם מורים לדיוק וניקיון שעזרו לי ללטש. הרבה פעמים לאחר הליטוש המילים נשארו כמו שכתבתי אותן במקור, אבל הרגשתי שאני עובר תהליך בירור. בפעמים אחרות לתוך השיר התגנבו מילים שהצטרפו ושפכו משמעויות וגוונים חדשים לתוך השירים. למשל ב"תחרות כלבים" יש משפט שלם של עמיר שנכנס תוך כדי ליטוש וזה המשפט שאני הכי אוהב בשיר שאומר "בנעליים היפות, אני רץ יחף". ב"שוב אני לבד" יש משפט של גלעד שאומר "זה הזמן להרפות לפטפט על השתיקות, אני אלמד לנמנם לחלום בלי בלהות" שפשוט נלקח מהחיים שלי.

הליטוש והרצון לדייק הם הסיבה שלקח לך כל כך הרבה זמן להתבשל מהאלבום הקודם?

אני לא יודע להגיד. זה מדהים אותי שעברו 6 שנים, אני לא מבין לאן הזמן הלך. זה היה תהליך ארוך של התגבשות, חיפוש ומציאה. לא שמתי לב.

המפגש עם עמיר לב היה נקודת ההתחלה של האלבום. 

עמיר הוא אדם אמיתי, הוא לא מנסה להיות משהו שהוא לא וכשאני מתחבר למקום הזה, קל לי יותר להיות יצירתי. כשאתה עסוק במה יגידו ובאיך ייצא ובמושלם, אתה משותק עוד לפני שהתחלת. עמיר לב מחבר אותך לחיים. אין אצלו כוכבים או מכירות, הוא הולך פנימה עמוק. החיבור איתו הוא מעורר ומשחרר. הוא אדם נורא חי, עמיר, לאורך כל התקופה הסתובבנו, טיילנו בארץ, בילינו יחד. אנחנו שנינו מעופפים.

השם של האלבום הוא שורה מתוך השיר "בבית" שמדבר על מקום מאוד מבולבל ולא בטוח, משהו שהוא הכי אנטיתזה למה שבית אמור לייצג. למה בחרת בכותרת הזו לתקליט?

כי שתי התחושות האלה הן בדיוק מה שמרכיב את התקליט. אני בוחן בו מצד אחד את המקום הזה שבו הבית מתמוטט ונהרס ומצד שני את ההתחדשות ואת מה שנבנה מתוך ההריסות. החיים שלי נבנים מתוך היצירה והיא הכוח שלי, אבל גם ביצירה וגם בחיים יש את המקום הלא יציב. גם האלבום וגם תקופת העשייה שלו הם בסימן של משהו שנהרס ומשהו שנבנה.

זה קשור לנסיקה מוקדמת מדי למעלה, למהירות שבה התחלת את הדרך?

התהליכים הם לא באמת מודעים.

ב"פקק תנועה" המילים ישירות, נקיות פשוטות, כמו של ילד ועליהן באים המלודיה והתזמור בעושר רב.

התוצאה היא משהו מאוד מועצם.

הכאב חייב להיות תמים, צריך לנקות אותו משכל וזה נכון שבשיר הזה, יש במילים ילדותיות. 'תכונה מרגיזה מאוד' לדוגמה זו אמירה ילדותית שקיימת בטקסט הזה, בהקשר לצורך לדייק במילים, אני חושב שעמיר לב בחיים לא היה מעביר משפט כזה, אבל זה ככה, צריך לזכך את הרגש מהשכל כשאתה רוצה לדייק. אני שמח שאת חושבת שהמוזיקה מעצימה את המילים.

בכלל נדמה שאתה אוהב קצוות. יש הרבה חושך ואור, פנימה והחוצה וחלומות וערות בטקסטים. המטוטלת הזו היא ציר שאתה נע עליו כי נוח לך בו?

זה המצב הקיומי שלי המטוטלת הזו. זה מערבל מאוד.

יצרת תקליט שהקשבה רציפה לו זורקת להמון מצבי רוח, גם בגלל המקצבים השונים שבו עם ה-Mellow והקלאסי, הרגאיי הגבולי, הרוק, האפ-ביט והבלוז. אבל עם כל המגוון שבו, יש בו איזה עמוד שדרה.

יש בו אחידות מוזיקלית מיצלולית שקשורה לעבודה עם הרכב. עד התקליט הזה לא עבדתי עם הרכב שליווה מההתחלה ועד הסוף. לכל שיר היה מפיק משלו והנגנים השתנו משיר לשיר. הכתיבה שלי באופן טבעי נזרקת בכל פעם למקום אחר ולסגנונות ומקצבים שונים והכל ביחד בתוך שני התקליטים הקודמים יצא פחות אחיד. בתהליך העבודה על התקליט החדש, ההרכב לא השתנה מההתחלה ועד הסוף. היו בו הגיטריסטים אמיר צורף ומוטי ביקובסקי, המתופף ערן פורת וגילי סמטנה שגם הפיק את כל האלבום וגל אפלרויט באקוסטיות וצח בכלי מיתר ואני בפסנתר. זה האנשים שעשו את התקליט. שאפתי לאחידות כי בתקליטים הקודמים האחידות הגיעה אבל רק בסוף לא בצורה מכוונת. בתקליט הראשון השירים התחברו בגלל שהם כולם נולדו מפסנתר ושירה שעליהם נוספו כלים. את התקליט השני איחדה ההזייה שנפלה על כל השירים. את "עומד על נייר" רציתי ליצור באווירה של הרכב.

הטקסטים שאתה כותב בוחרים אותך, אבל איך אתה בוחר טקסטים של אחרים? למה למשל החלטת לחזור למשוררת רחל?

הטקסט של רחל ("כה ציפיתי ליום והגיע") נוגע במקום שמאוד העסיק ומעסיק אותי. הטקסטים נבחרים מתוך מידת הבעירה שלהם בי, כלומר לפי כמה שהם מדייקים את מה שאני מרגיש. אני חושב שהמוזיקה לוקחת אותו למקום אחר, לא צפוי. אמרו לי שבחיבור הזה יש חילול קודש, אבל אני לא חושב. אל גלעד פניתי עם מלודיה שהיתה לי ולא מצאתי לה טקסט. הוא חזר עם 'הזאב והאיילה' שמאוד התאים למה שאני מרגיש. את הטקסט של אתגר קרת ("המון אנשים") בחרתי מתוך כמה שירים שהוא שלח אליי. הרגשתי שאני כתבתי אותו. השיר יצא לי קצת פרנק סינטרה שחיבר קצת את הצד ההומוריסטי.

ההומור הרבה פחות נוכח באלבום הזה מאשר באלבומים הקודמים.

אני לא יכול להסביר את זה. אני לא יודע למה זה קורה.

זה, מן הסתם, קשור למצב רוח שמלווה תקופה, באופן כללי הגלגולים שלך בחיים מאוד נוכחים במוזיקה.

כן. המוזיקה נותנת לי חיים. היא צורך. הדיאלוג הזה עם אנשים שמוזיקה מעניינת אותם קיים. יש בי צורך להביא עוד.

ברחת מתל-אביב נסעת להודו ולמצפה-רמון ובסוף חזרת.

לא ברחתי. הרגשתי שמהר מדי אני הופך לפוסטר, משהו שבקלות יכול לשכוח את עצמו והייתי צריך מרחק. חזרתי לפני שלוש שנים מהמדבר מכיוון שנוצר פער גדול מאוד בין הרעש בראש שלי לבין השקט של המדבר והייתי צריך לאזן רעשים. בשבילי תל-אביב היא עיר למי שלא יודע עוד לאן הוא רוצה להמשיך ממנה. אני חושב שהיום אני אוהב את תל-אביב הרבה יותר ממה שאהבתי אותה בעבר. יש משהו מקסים בזה שכל אחד לעצמו. מתרגלים לזרות, יש בה משהו נוח בזה שכל אחד יכול להיות מה שהוא ואין גבול למוזרות. יש בה גם יתרונות.

"עומד על נייר" הופעות ראשונות: 7 באפריל בבארבי כ"ס; 12 באפריל במועדון הבארקה בב"ש; 13 באפריל ב-B בר בשדרות; 14 באפריל במרכז לאמנויות הבמה בפרדס חנה.