אני והחבר האירי שלי
"הנוכחות האירית ברחובות ת"א מעניקה לנו אשליה נעימה של נורמליות. פתאום אנחנו מדינה מתוקנת, עם תרבות כדורגל שמחה". אורי יסעור יצא לפגוש אירים, וחזר במצב רוח אירופי
תמיד הייתה לי בעיה עם המשפט הראשון. לילה, פאב אפל, ריח של אלכוהול. אם יש כבר שיחה אז אני בדרך כלל זורם, אבל אף פעם לא ידעתי איך להתחיל. האמת היא שבשנים האחרונות, מאז הִפציעה הזוגיות בחיי, אין לי כל כך צורך בכישורים הללו, אבל בסוף השבוע הזה המצב שונה – האוהדים האירים הגיעו לתל אביב.
אף אחד כבר לא זוכר מתי היו כאן תיירים בפעם האחרונה (אם לא סופרים את יהודי צרפת שהגיעו בהמוניהם בקיץ האחרון). זה לא שמישהו באמת מאמין שהרגיעה הביטחונית האחרונה מבשרת על עתיד טוב יותר, אבל עמוק בפנים תמיד אפשר לקוות. אלפים מאוהדי נבחרת אירלנד הגיעו לארץ לקראת משחק הנבחרת ביום שבת. וכמה אנחנו רוצים שהם יאהבו אותנו.
בא לבקר במזרח התיכון. אוהד אירי טיפוסי (תומריקו)
ביום חמישי בלילה, בזמן שחברתי ישנה שנת ישרים, התגנבתי מביתי והלכתי אל הפאב האירי הקרוב למקום מגורי. לא הצלחתי להיזכר איך זה הולך – פעם הייתי מבקש סיגריה, או אש, ומשם שיחה יכולה להתגלגל, אבל לצערי, ולשמחת צמד ריאותיי, הפסקתי לעשן לפני למעלה משנה, וחלופה לא מצאתי.
הפאב 'מולי'ז בלום' היה עמוס עד אפס מקום, כמו כל הכביש הסמוך לו. בכל מקום עמדו דבוקות צוהלות של אירים שיכורים, ומסביבן חבורות של ישראלים, שביקשו להתחכך בשמחה הזו. בחור אחד שעמד לידי התנגש בטעות בבחורה שעברה בין השולחנות. "אקסקיוז מי", הוא אמר לה. "זה בסדר, אתה יכול לדבר עברית", ענתה. "ראית?", פנה הבחור לחברו, "לשנייה אחת היא האמינה, נראה אותך מחזיק שנייה".
גם אני, כמו שני הבחורים האלו, לא הצלחתי למצוא לעצמי חבר אירי חדש. מישהו שאני מכיר סיפר לי על מישהו שהזמין שני אוהדים אליו הביתה לג'וינט, אבל אני, כאמור, לא יודע איך להתחיל. "לא נורא", חשבתי לעצמי, בזמן שכיתתי רגלי בין שאר הפאבים של רחוב הירקון. "מחר יש יום חדש".
איתנו או נגדנו?
תראו כמה קל להתחבב עלינו. בסך הכל צריך לא להעביר עלינו ביקורת (לפחות שלא נשמע), לא להחזיק אף כלי תקשורת משמעותי שמשדר חדשות מהמזרח התיכון, ולא לפחד להגיע לכאן. אם רק אבו-מאזן היה יודע את כל זה, כבר מזמן היינו מסכימים לזכות השיבה. אה, כן, ועוד דבר אחד – אתה צריך להיות מאירופה.
השאלה הגדולה המרחפת מעל ביקור נבחרת אירלנד בישראל, היא 'האם הם יאהבו אותנו'. האהבה הפתאומית לאי הירוק, והחיזור של הישראלים, התקשורת ועיריית תל אביב אחרי נציגיו, הוא תמונת ראי לשנאה הבלתי מוסברת לצרפת ולצרפתים. או שאתה איתנו, או שאתה נגדנו. אין דרך ביניים.
שורשי הצורך להתחבב נעוצים בעבר רחוק יותר מאשר הנידוי הפוליטי של ישראל בשנים האחרונות, ונראים כחלק בלתי נפרד מהגנום היהודי, אבל במקביל לכך, הנוכחות האירית ברחובות תל אביב מעניקה לנו אשליה נעימה של נורמאליות. באורח ממוזל ביותר נפל המשחק מול אירלנד בזמן פורים, שני הימים היחידים בשנה בהם גם אנחנו מרשים לעצמנו לשמוח, והנה פתאום אנחנו אחת ממדינות אירופה המתוקנות. גם לנו יש תרבות כדורגל מפותחת, גם אנחנו יודעים לעשות 'שמייח'.
חגיגות בפארק הירקון
ביום שישי בצהריים חציתי את תעלת הביוב הפתוחה שמפרידה בין העיר תל אביב לשכונות הצפוניות, בדרכי לספורטק, שם נערכה מסיבת פורים לאוהדי אירלנד, שארגנה העירייה.
האירוע היה בהחלט ראוי לכל המחמאות – הארגון היה מוצלח, הלהקה הישראלית ששרה קאברים לשירי U2 עשתה עבודה לא רעה בכלל, ונהנתה מסאונד טוב. אפילו שירותים כימיים הוצבו במקום מבעוד מועד. בהחלט הייתי שמח אם "העירייה בלי ההפסקה" שלי היתה מארגנת גם עבורי מסיבה שכזו בכל יום שישי בצהריים, בלי קשר להגעתם של אוהדי נבחרת כלשהי לארץ. דבר אחד היה חסר בפארק הירקון – אירים.
גם ההבטחה לבירה ללא הגבלה לא שיכנעה כנראה את האוהדים הירוקים הלומי ההאנג-אובר לנטוש את בתי המלון שלהם ואת חופי הים של תל אביב כדי להגיע למסיבה הזו. וכך מצאתי את עצמי שוב, מוקף במאות ישראלים, שכמוני, מחפשים חבר אירי.
בדרך הביתה הכרחתי את עצמי לפנות לכל ורדרד/ה לובש/ת ירוק שחלף מולי ברחוב, ומהם הבנתי כי רובם כלל לא שמעו על המסיבה המתוכננת. וכן, הם מאד נהנים בישראל, האנשים כאן נורא נחמדים והבחורות נורא יפות. וכן, הם יודעים מי זה יוסי בניון.
אפילוג
סוף השבוע עוד לא נגמר. יש עוד זמן, ואני לא מוותר על השאיפות שלי כל כך מהר. מחר בצהריים, כשחברה שלי תצא לעבודה, אני ארד לים, ואתקיל איזה אירי צלוי עם משפט הפתיחה החדש שלי: "טל מי, הב יו איטן א-פרופר הומוס יט?".
לפנייה לכתב/ת 
חיילת בספורטק. מצאה חבר אירי?
צילום: תומריקו
מומלצים
