מלווה את בניו לחזית

פעם סיפר לי סופר כי הוא מרגיש כמו ציפור דרור אחרי שסיים את כתיבתו של רומאן חדש. הגבתי בשתיקה. אצלי מחזיקה תחושת ההתעלות הזאת יום-יומיים בלבד. סיימתי את כתיבת ספרי 'יונים בטרפלגר', אבל עדיין עיקר המשא מוטל לפני.

מעודי לא הראיתי למישהו אחר דף או פרק לפני סיום הגירסה הראשונה כולה. לעיתים אני כותב את כל הרומאן מחדש תוך תהיות והתלבטויות קשות. כשאני מרגיש שזהו זה, אני מוסר את כתב היד למערכת בתחושה של אב המלווה את בנו לחזית. כשם שהגבתי בשתיקה להצהרתו של ידידי הסופר, הגבתי בהזדהות עמוקה על התפרצות הבכי של סופר אחר, כאשר בישרו לו כי הוציא מתחת ידו רומאן טוב.

אני מודה: עד עתה הולם לבי בפראות לקראת יציאתו של רומאן חדש, ששקדתי עליו ימים ולילות רבים. אני עדיין מתרגש באותה עוצמה לקראת המאורע, אף שכבר עברו 31 שנים מאז הודפס ספרי הראשון. אני מבין את הדיכאון שלוקות בו נשים לאחר הלידה. רומאן, במהלך כתיבתו, דומה לעובר המתפתח ברחמה של אמו, יונק מדמה, ניזון מגופה, מלווה אותה בשנתה ובערותה כחלק מישותה ומתודעתה. עם יציאתו של העובר או הספר לעולם, נוצר חלל רגשי מפחיד – כאילו הכל קמו ונסעו ואתה נשאר בבית מאחור.

כאשר הספר מצליח, פיק ברכיים אוחז בסופר. אולי הגיע אל קצה הדרך, אולי כבר אמר את המלה האחרונה ואולי משתרעת לפניו שממה אימפוטנטית? הנוף גדוש צללי יוצרים כנשמות אבודות, משום שמאגר יצירתם התרוקן. היוצרים הפוריים הם דון-ז'ואנים שהוויאגרה אסורה עליהם. הם תמיד דרוכים ונרגשים לקראת הפגישה עם רעיון חדש, שבעקבותיו בא ההריון.

• מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"