קרייזלר 300 - אמריקה אחרת?

הביטו היטב בקרייזלר 300 שבתמונה. שימו לב לדופן הגבוהה, לחלונות ההופכים צרים מאחור, לצמיגים ולחישוקים בעלי המידות המוגזמות-כמעט, לסבכת המצנן הענקית מלפנים. שימו לב לשמשה הקדמית והאחורית, שנראות יותר כחרכי ירי, ופחות כאביזר מוטורי. אם היינו צריכים להמליץ על מכונית שתככב בסרט הוליוודי עדכני כרכב ל"רעים", הייתה ה-300 בחירה אידיאלית.

ותתפלאו, אך הקווים האלה, שיוצרים בתמונה מראה הלקוח כמעט מחוברות קומיקס, לא מבהירים אפילו כמה היא גדולה. רק כאשר מתקרבים לקרייזלר במציאות, מעמידים לצדה מכוניות "נורמליות", קולטים כמה היא ענקית. מבינים איך היא עושה שימוש בבסיס גלגלים ארוך ממרצדס S, וכי היא נמתחת לאורך של חמישה מטרים ורוחב של 188 ס"מ. 

הייחוס

באמת, אפשר לומר שמקרייזלר כבר התרגלנו לקבל עיצוב יוצא דופן. אחרי הכל, גם ה-300M המוחלפת הייתה כזו. אבל כאן יש הרבה יותר מכך. המהפך בתפיסה כולל מעבר להנעה אחורית עבור ספינת הדגל, אחרי מספר עשורים של בחירה בקדמית. זה ממשיך בחזרה למנועי V8 גדולים, תוך שימוש במותג "המי" (Hemi) מעורר הרגשות (ב-300C). זה מסתיים בייחוס של מרצדס, בעלת הבית, שתרמה מרכיבים רבים מה-E המוכרת וסייעה כמובן בפיתוח מכוניות בעלות הנעה אחורית.

השפעות העיצוב

אותו עיצוב מיוחד מכתיב לא רק את יחס הסביבה, אלא גם את ההרגשה מאחורי ההגה. הוא קובע שתנוחת הנהיגה אינה יכולה להיות "גבוהה" או

"נמוכה" מדי, בגלל שדה ראייה מוגבל עקב אותה שמשה צרה, ומכסה מנוע ענק. מצד שני, שטח החלונות יוצר תחושה אינטימית אותה אהבנו. קצת פחות שמחנו לגלות זווית אנכית מדי לגלגל הגה עצום ממדים, ומושבים חסרי תמיכה הולמת.

הקשר המשפחתי האמור למרצדס, מגלה איכויות תא נוסעים שאינן עדיין ברמת נבחרת גרמניה, אך בכל מקרה גבוהות משמעותית מאלה האמריקניות. הפלסטיק האפרפר נעלם, וכמוהו גם מתגים לא נאים במידה אקסטרה-לרג'. הפעם הם במידות הנכונות, נעימים למגע ומראה, וממוקמים היטב בצורה נכונה. זה לא ממש מפתיע, בהתחשב בעובדה שקרייזלר פשוט ערכה מסע קניות במדפי מרצדס. אפשר רק לוותר על עומס המתגים על ההגה, לוותר על המנוף הדקיק של בקרת השיוט ולהרים מעט את מנוף האיתות?

ובכל זאת, כצפוי ממכונית דגל אמריקנית, ה-300 שופעת פינוקים. החל בכיוון חשמלי וזיכרון למיקום מושבים, דוושות(!) והגה, דרך גג שמש נפתח, חיישני נסיעה לאחור (עם מיקום והתראה מוזרים) ועד ריפוד עור נעים, בקרת אקלים מפוצלת ופנסי קסנון. צג המידע המשולב באופן מוזר עם מחשב הדרך והפעלת תפקודים שונים, מזכיר את מרצדס ודורש הסתגלות. ואם כבר, גם את העץ הפלסטי השקוף שעל ההגה לא אהבנו.

הרבה יותר מחמאות הורעפו על מרחב המחייה העצום מאחור (למעט לנוסע המרכזי), ותא המטען הגדול, זה שלמרבה הצער חסר אפשרות פתיחה מבחוץ למעט בעזרת השלט. אמרנו כבר שמאד אהבנו את החישוקים הגדולים?

כוח מוכר

מפתיע לגלות שלספינת הדגל של קרייזלר, המתגאה בשימוש במרכיבים ממרצדס, יש תיבה אוטומטית בת ארבעה הילוכים בלבד, נטולת אפשרות לתפעול ידני. זאת, לעומת שישה הילוכים מקובלים בקטגוריה, ובמרצדס אפילו שבעה. וחוץ מזה, קבלו עוד רכיבי 300M: מנוע V6 בנפח 3.5 ליטר, עם הספק מרבי של 253 כ"ס ומומנט מרבי של 34.7 קג"מ ב-3,900 סל"ד.

ואיך זה מתבטא? ליחידת גל הזיזים העילי, עם ארבעה שסתומים לצילינדר, אין כל בעיה - כצפוי - להתמודד עם סל"ד גבוה. אלא שהיא מאפשרת קצב נאה גם בסל"ד בינוני, ונשמעת היטב החל מהתחום הנמוך. לצערנו, היא אולי משתמשת במרכיבים מודרניים, אך אינה נשמעת כך. קולנית מדי תחת עומס, ומייצרת ביצועים העומדים בניגוד מסוים להמולה, עקב יחסי העברה ארוכים מדי.

אפרופו, יחסי ההעברה ארוווווכים, עם הילוך ראשון עד 80 קמ"ש, שני עד 140. זה אומר שיחד עם נתון משקל לא-נמוך במיוחד (1,745 ק"ג), הביצועים יהיו לא יותר מנאותים, עם מהירות מרבית של 220 קמ"ש וזינוק ב-9.2 שניות מ-0 ל-100 קמ"ש. ולהשכלה כללית - אלו נתונים נחותים משמעותית לעומת מתחרות מקבילות-נפח מגרמניה.

מעבר לכך, לא אהבנו את חוסר הדיוק בפעולת המצערת, שכללה מעין "סרבנות זחילה" בתמרוני חנייה. מבלי לכוון טוב יותר את המצערת, קשה לתמרן בעדינות בחנייה למשל. ועם משקל כזה, לא פלא שצריכת הדלק נעה במהלך המבחן בין 5 ל-6 ק"מ לליטר.

סיבוב אמריקני? 

כאמור, ה-300 מייצגת שינוי קיצוני עבור מכונית אמריקנית. היא עוברת להנעה אחורית, משתמשת במערכת מתלים מבית מרצדס, ובכל זאת נותנת בעיקר תחושת נסיעה אמריקנית. ממש לא עוזר כאן כיול לתחושה כבדה של ההגה בתנועה איטית. הדיוק של מכונות נהיגה גרמניות פשוט אינו קיים כאן. העובדה שהוא הופך קל בהרבה במהירות גבוהה, אינה עוזרת. באותה מידה, למרות ריסון תנודות ראשוני ומוצלח, העדיפו קרייזלר רכות אמריקנית. כי מה שמתאים ל-50 מייל לשעה, בפירוש אינו הולם למהירויות תלת-סיפרתיות.

מה טוב בכל זאת? ראשית, ואולי חשוב מכל, ה-300 פשוט טובה יותר מאמריקניות מתחרות. היא מצליחה ללא בעיות מיוחדות לצמצם משמעותית את הפער ממיטב תוצרת אירופה. נכון, היא אינה שם, אבל היכולת לפנות במהירות כשצריך, מבלי לאבד לחלוטין את הראש (או הזנב) צריכה להחמיא לה. היכולת להתמודד ללא בעיות עם כביש רטוב ומשקל כבד, מלמדת כי היא מצליחה להעביר תחושות לנהג. וזו מחמאה יוצאת דופן לתוצרת ארה"ב.

וזה עוד לפני שהבהרנו כי נהיגה ב-300 בפירוש עשויה להתגלות כחוויה. מהטעם הפשוט: אתה נוהג במכונית מאד-אמריקנית, מאד-קולנית במראה, מאד מאובזרת ונעימה. המגושמות הטבעית יכולה להיות לעיתים בעלת חן, הנינוחות המוכתבת ממערכת המתלים יכולה להרגיע. בעיקר בתנועה עירונית אגב, לאלה האוהבים זאת, כמובן.

יש לה אופי

ונמשיך. מי שאומר שהמכוניות הופכות דומות מדי אחת לרעותה, מומלץ לו לבקר בקרייזלר, ולהתחיל ב-300. מדובר במכונית אמריקנית אמנם, אך יוצאת דופן. מכונית מעניינת ואיכותית, גם אם לא מהוקצעת עד שלמות. תנו לה מנוע חזק יותר, והיא עשויה להזכיר נשכחות בקרב הוותיקים ומכורי הרוח האגרסיבית של שנות השישים בארה"ב.

מצד שני, עם תג-מחיר של 390,000 שקל, היא לא זולה. נכון, גרמניות עם נפח מנוע קרוב ורמת אבזור דומה עולות יותר, מצד שני, אם תהיו מוכנים לוותר על אבזור ונפח, תקבלו מרצדס-ב.מ.וו-אודי מתקדמות בערך בשנות דור. מצד שלישי, סביר להניח שאף אחד לא יסובב את הראש כשתעברו. ורק אתם יכולים לומר כמה זה שווה לכם.