האימה, האימה

ישראל אינה זוכרת מתי הציף אותה לאחרונה נחשול כה גדול של זוועתונים אמריקנים וספרדיים. חלקם אפקטיביים, מרביתם נוראים. אך מה לעשות, כל עוד נמצאות בסרטים הללו דמויות שממשיכות להתעקש לרדת למרתפים אפלים, להסתובב בחשיכה, להיקלע לכפר נטוש, להתקלח או רחמנא ליצלן, לצפות בקלטת וידיאו ללא תווית מקורית - אנחנו, כנראה, נהיה שם. להלן יומן מסע שמקבץ שבעה סרטי אימה, שרובם עלו בארץ מתחילת מרץ, וחלקם גולשים לתוך האביב. מיוחד לסוף השבוע הקריר (האחרון?), רגע לפני החמסינים (כי בואו נודה, אי אפשר לשקשק מפחד כשמזיעים).

בסרטו החדש של ג'ון פולסון ("חיזור מגונה"), מגלם רוברט דה-נירו פסיכולוג, דיוויד קאלאווי, שמגלה כי מעשה ההתאבדות של רעייתו (איימי איירווינג) גרם לבתו (דאקוטה פנינג) הטראומטית להמציא לעצמה ידיד דמיוני העונה לשם "צ'רלי".

לכאורה, אין כל רע בידיד דמיוני בגיל הזה, אלא שמדובר בידיד קטלני שלא כל-כך אוהב נשים מסוקסות, בייחוד אם הן נראות כמו השחקנית המופלאה והמקסימה אליזבת שו.

"משחקים נסתרים" הוא נצר למסורת האימה שהחלה לאחר הצלחתו חסרת התקדים של "החוש השישי" וגורסת כי לא משנה עד כמה גרועות שתי המערכות הראשונות, הרי שטוויסט מוצלח ובלתי צפוי במערכה השלישית והאחרונה יוביל את הסרט לחוף מבטחים. אך הפעם התגלית של המערכה השלישית כל-כך צפויה, בנאלית ואף מעליבה, שלפתע מתעוררים געגועים עזים ל"חלון סודי".

נקודה טורדת נוספת שמעלה "משחקים נסתרים" היא החלטת המפיצים לאפשר הקרנה עם שתי סיומות שונות (אופטימית ופסימית). עדיין לא ברור באיזו מהן יופיעו פרצופיהם המשועשעים של יהודה ברקן וידידנו מושון.

הנה סרט ששמו מתכתב עם חוויית הצפייה ועוד יותר מכך עם תהליך העשייה. בעיות תסריט, צילומים מחודשים, שחקנים שהתחלפו, קיצוץ בקטעים כדי לקבל דירוג נוח (PG-13) ולקינוח, שנה של המתנה על המדפים.

לכאורה, הפרוייקט נשמע מבטיח. במאי האימה הנערץ ווס קרייבן ("סיוט ברחוב אלם") חוזר לשתף פעולה עם התסריטאי הנערץ לא פחות קווין וויליאמסון ("דוסון קריק"), בניסיון לשחזר

את הצלחתה הפנומנלית של סדרת סרטי "הצעקה". אלא שהפעם במקום לנתח באופן ציני, חד ושנון את ז'אנר סרטי ה"סלאשר" ("חתוך וקצוץ"), הם מבקשים לנהל דיאלוג מפוכח עם כל אותן יצירות שעסקו באגדתם של אנשי הזאב, דוגמת,"Wolfman" מ-1941 ו"זאב אמריקני בלונדון" מ-1981.

כריסטינה ריצ'י וג'סי אייזנברג מגלמים את דמויותיהם של אח ואחות שמעורבותם בתאונת דרכים קטלנית מובילה אותם למפגש עם שיניו החדות של איש זאב. עד מהרה השניים מתחילים לפתח סימפטומים מדאיגים, ובראשם החיבה לבשר נא, ומחליטים לשים קץ לקללה.

"הקללה" מכיל את כל האלמנטים הדרושים לסרט פופקורן משובח, אך קשיי ההפקה המתוקשרים והתסריט הקלוקל אינם מאפשרים לקרייבן לנפק פרודיה חכמה, דוגמת "הצעקה", שתשכיל לפרק את המכניזם של מיתוס אנשי הזאב. גם באגף ההקפצות ומניין הגופות לא נרשמו הישגים של ממש. ובקיצור, רצינו רייר, קיבלנו בקושי מדיום.

שישה חודשים חלפו מאירועי האימה שפקדו את צמד הגיבורים בסיאטל. בנסיונם להימלט מזכרונות העבר המייסרים, השניים עוברים לעיירה קטנה ושלווה בשם אסטוריה. אך מה לעשות שידידנו הוותיקים טרם למדו (אולי בחלק הבא) את הכלל החשוב ביותר בז'אנר האימה, והוא שעיירות קטנות ושלוות נוטות להיות מסוכנות פי אלף מונים מן הערים הגדולות והרועשות. ואכן, לא חולף זמן רב, וסמארה, הילדה השטנית והנקמנית מן הקלטת הלוהטת, חוזרת לסיבוב הופעות נוסף. ונשאלת השאלה: האם לא הגיע הזמן לעבור לדי.וי.די?

"הצלצול 2" הוא מותחן מן הדור הישן שמבקש להחליף את האימה המדממת ברגעי אווירה ספוגי מתח. לפרקים הוא מצליח, וכאן ראוי לציין את הסצינה המשעשעת עם הצבאים הזועמים שנוקמים על שנות דיכוי ממושכות תחת שליטתם של פגושים עריצים ודורסניים, אך למרבה הצער, הסיפור שעומד לרשותו של נקאטה דל ורזה, והוא אינו מצליח לפצות על אותם רגעי אימה קצובים ומועטים.

תהייה: באנגלית השמות לסדרת "הצלצול" ו"שר הטבעות" מצלצלים דומה. הייתכן שבשל כך התבלבל הבמאי וליהק לתפקיד סמארה את גולום?

"החשיכה": בלי איברים כרותים 

 "החשיכה" (2002), שעולה לאקרנים בסוף השבוע, הוא הסרט השני שמגיע אלינו מספרד והוא לווה בהדי ביקורת שליליים שעסקו בעיקר ביכולת המשחק של אנה פקווין, לנה אולין וג'יאנקרלו ג'יאניני. "ההופעה של השחקנים קרובה יותר לקטטוניה מאשר לקטלוניה", טען המבקר של "דאלאס אובזרוור".

יש משהו בדבריו, אך הבאז הנורא שהסרט הביא עמו עושה לו מעט עוול: "החשיכה" משכיל לעשות באפקטיביות את מה שנדרש מכל אימתון מתחיל וחסר יומרה. אם לנסח בפשטות - להפחיד. הוא מטופש ומקושקש (בחזקת שאריות מריצפת חדר העריכה של "האחרים"), מלא בחורים עלילתיים, אך ייאמר לזכותו שמבלי להכיל רגעי זוועה מדממים (למעשה אין בו אקטים אלימים בכלל), הוא מצליח לעורר תחושת אימה וסקרנות שתלווה אתכם למן הדקה הראשונה ועד לסיום המפתיע.

רג'ינה (פקווין) היא נערה אמריקנית שעוברת לגור עם משפחתה בבית מבודד בספרד. עד מהרה היא מגלה שמה שנכון לגבי אחוזות מבודדות בדרום ארה''ב נכון גם לגבי בתים מבודדים בספרד - מתווכים שומרים בשרוולם את כל הקלפים, כשאדמותיהם מלאות בשדים מרחפים.

"החשיכה" איננו משתמש בדם ובאיברים כרותים כדי לזעזע את הקהל. כמתבקש משמו הוא משתמש בחשיכה ובמלאכת הסאונד על-מנת לייצר את המתח הנבנה לאיטו. פלא אם כן שהרגע המפחיד ביותר הוא הדקה שבה היצירה מסתיימת והמסך הופך שחור?

העלילה, כאמור, יותר ממבטיחה. הרעיון ההיצ'קוקי, להגביל שתי דמויות למרחב אחד ובכך להבטיח מותחן פסיכולוגי אינטנסיבי, ראוי להערצה בימים שבהם סרטי האימה ממחזרים וממוחזרים. כמה חבל שהביצוע מעט מאכזב. הבמאי כמו מפחד להסתמך על התסריט החזק והברוטאלי כשלעצמו, ומבקש להפציץ את הצופה בסדרה של דימויים אלימים, מזוויעים ולא אחת מיותרים (בייחוד בסצינות הפלאשבק), שמרדדים את מטעניה הדרמטיים וההגותיים של היצירה וגורמים לה להרגיש לפרקים כמו קליפ של מרלין מנסון שיצא מכלל שליטה.

"רעש לבן": בלי טיפת מקוריות

הפעם הסרט מתכתב עם תופעה בשם Electronic Voice Phenomena, שגורסת כי האזנה לרעש הלבן שמקורו ברדיו לא מכוון תזכה את המאזינים לשמוע את קולותיהם של המתים, ואילו צפייה בטלוויזיה לא מכוונת תחשוף בפני הצופה את פרצופם.

מייקל קיטון (כמה התגעגענו), שבעבר התייצב במחנה המתים ("ביטלג'וס"), מחליף ב"רעש לבן" צדדים כשהוא מגלם את דמותו של ג'ונתן ריברס, אלמן טרי שמקבל איתותים רדיופוניים וטלוויזיוניים מאשתו אשר נמצאת בעולם הבא. ריברס, שלא למד כלום מסרטי האימה האחרונים, מתעקש להכעיס את מקלטי הרדיו והטלוויזיה שברשותו ובכך פותח חזית עם עולם המתים.

כפי שניתן לראות, "רעש לבן" אינו מכיל קמצוץ של מקוריות, והוא גם מקמץ ברגעים מפחידים (שלא לדבר על הסוף המופרך), אך עם זאת, אולי יש בו כדי להסביר את הסיבות שעומדות מאחורי מצבה העגום של הטלוויזיה הישראלית. וזוהי האימה האמיתית.