נפטר המשורר מקסים גילן

המשורר, הסופר, העיתונאי וחתן פרס ראש הממשלה לספרות, מקסים גילן, הלך לעולמו. גילן נפטר ביום שבת והיה בן 74 במותו. הוא הותיר אחריו אחות. הלוויתו תתקיים ביום ג' בקיבוץ עינת (מועד הלוויה המדויק טרם נקבע).

"יותר מכל דבר אחר מקסים היה אנושי ואיכפתי כלפי האחר. היה לו חשוב מה שקורה בארץ הזו ובעיקר היה לו אכפת מהחלשים בחברה. האכפתיות הזו בלטה גם בשירה שלו והוא היה משורר גדול", אומר חברו הקרוב הסופר יוסי גרנובסקי. לדברי גרנובסקי, בתקופה האחרונה עבד גילן על מספר פרוייקטים שלא הספיק להביא לכדי פרסום. "הוא סיים לכתוב את הפואמה 'בבל' ועבד במקביל על קובץ סיפורים שלא הספיק להשלים. אנחנו, חברי כתב העת 'עמדה', מתכוונים להוציא את קובץ הסיפורים המאוד מגוון הזה לאור. יש קובץ נוסף של שירה שמקסים סיים את כתיבתו ובתקופה האחרונה עבדנו גם על חוברת 'מטען' נוספת, שלצערי לא הספקנו להשלים אותה".

לצד שירתו ייזכר גילן כמי שגילה את המשוררת יונה וולך, אך גם לא פחות בשל חלקו ב"פרשת בול", שחשפה בסוף שנות השישים את מעורבותה של ישראל בחיסולו של מהדי בן-בארקה, ראש האופוזיציה המרוקנית דאז. הכתבה, שפורסמה בעיתון "בול", נסמכה על מקורות זרים ולא הוגשה לצנזורה הצבאית. בעקבות הפרסום נעצרו עורך העיתון, שמואל מור וסגנו, גילן, על-ידי כוחות הביטחון הישראליים. ברשימת ההאשמות שהופנו כלפי השניים היו עבירות צנזורה ופגיעה חמורה בביטחון המדינה.

במשך חודשיים נשמר המעצר המנהלי בסוד וכוחות הביטחון הורו לעיתונות הישראלית שפרסום ידיעה בנושא יגרור עונשים חמורים. הידיעה פורסמה בסופו של דבר בעמוד הראשון של היומון האמריקני, "ניו יורק טיימס", מה שעורר גל מחאה אדיר ולחצים גדולים הופעלו על ממשלת ישראל להביא לשחרורם. בסופו של דבר הושגה עסקת טיעון, השניים הודו בעבירות הצנזורה המיוחסות להם ושוחררו אחרי חודשים ספורים.

בשנת 1969 גלה גילן לצרפת, בה התגורר כ-25 שנה ושם הוציא לאור את כתב העת "ישראל פלסטין". היו שטענו כי כתב העת שיצא לאור בשפה האנגלית ונקט בגישה פרו-פלסטינית, מומן בחלקו על-ידי אש"ף, אך גילן הכחיש את השמועות. ירחון נוסף שהוציא באותה התקופה בפריז עסק במדיניות הדיכוי של ישראל בשטחים.

גלות בצרפת 

גילן נולד בשנת 1931 בעיר ליל שבצרפת תחת השם מקסים גולדהירש. המשפחה עברה לספרד, ארץ מוצאו של אביו שנעלם בידי חייליו של פרנקו. בשנת 1944 עלה עם אמו ואחותו לישראל, והמשפחה התיישבה בשכונת התקווה בתל-אביב. גילן נאלץ לוותר על לימודים סדורים ולהירתם לפרנסת המשפחה, ובגיל העשרה הצטרף אל שורות הלח"י.

בשנת 1957 פרסם את ספר שיריו הראשון, "גדר פרוצה", שאופיין בנימתו הפוליטית. יום למחרת פרסומו, כשהיה בן 22, נכלא לתקופה של 14 חודשים בגין החזקת מסמכים סודיים ושם הקים את תנועת "כוח יוזם" לקירוב בין יהודים לפלסטינים. עם צאתו מהכלא החל להתערות בבוהמה התל-אביבית, גילה את יונה וולך, אז אלמונית, והיה זה שהכיר בינה לבין גבריאל מוקד, מי שפרסם את שיריה הראשונים.

גילן הושפע רבות מכתיבתם של יונתן רטוש ואבות ישורון, אותם הגדיר כ"מגדלי אור". באותה התקופה הוציא את אסופת השירים השנייה שלו - "חומות יריחו", ומאוחר יותר את "שהד" (הוצאת עכשיו) ו"מטח" (הוצאת קילטרטן). באמצע שנות השישים התקבל לעבודה בעיתון "העולם הזה", שם החל את דרכו העיתונאית. מאוחר יותר פרש ממנו והקים במשותף עם שמואל מור את המגזין הפורנוגרפי השערורייתי "בול". במשך שנות גלותו בצרפת קשר קשרים עם ראשי אש"ף בהם אבו-איאד, אבו-ג'יהאד, סעיד חממי ויאסר ערפאת, מה שהפך אותו בעיני רבים בישראל למוקצה.

בשנת 1972 יצא לאור בהוצאת Pelican ספרו "כיצד איבדה ישראל את נשמתה", שזכה לקיתונות של גידופים בעיתונות הישראלית בשל תכניו שהוגדו כ"דברי בלע אנטי-ישראליים". בין היתר כתבו המבקרים: "זהו ספר גדוש שטנה ושנאה עצמית שרק נפש יהודית חצויה ומעוותת מסוגלת להפיק מקרבה. מקסים גילן מכר נשמתו לשטן".

לאורך כל שנות גלותו המשיך גילן בכתיבת שירה עברית, ועם חזרתו לישראל בשנת 1993 פרסם את אסופת השירים "מיפוי" שיצאה לאור בהוצאת "אופיר". בשנת 1998 הוציא לאור בהוצאה עצמית את ספר המסות "שיחות פלורנטין", בו שוחח על ענייני חברה ופוליטיקה עם איש החינוך דניאל פלורנטין. בשנת 1999 ערך את כתב העת "מטען - לחשיבה ולפעולה" שעסק בענייני חברה, שירה והגות ותחת אותו המו"ל יצא לאור גם ספרו השמיני של גילן, "בבית קורס", שזכה לביקורות מעורבות. בשנים האחרונות פורסמו שיריו של גילן בין היתר באסופת שירי המחאה הישראלית "בעט ברזל" (הוצאת חרגול) ובאנתולוגיה "הקשב!" (הוצאת "כרמל" ומשרד הביטחון).

בדצמבר שעבר הוענק לגילן פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול לספרות עברית. זו הפעם הראשונה בה הכיר הממסד הישראלי והוקיר את תרומתו של גילן לשירה העברית. בראיון שנערך איתו ב"ידיעות אחרונות" עם קבלת הפרס אמר גילן: "אני מקבל פרס ממשלתי כי מבחינה כלכלית המדינה לא עזרה לי בשום דבר עד עכשיו. מאז חזרתי מהגלות אין לי ביטוח לאומי ואין לי קופת חולים. אני מאוד מאוד מודה למדור לספרות במשרד החינוך ולחבר השופטים שראו לנכון להוקיר חלק מהדברים שכתבתי, וחוץ מזה, הפרס הוא על שם לוי אשכול, שהיה איש הגון מאוד".