חיים עם ספרים

מיכאל הנדלזלץ

עורך מוסף "ספרים" ומבקר התיאטרון של עיתון "הארץ"

"הספרים הם צורך קיומי שלי. אני יכול כמובן גם לא לקרוא במשך שבוע, אבל הספרים, הספרייה, הם עדות לקיום שלי. משהו ממני קיים בהם, משהו מהם קיים בי".

רופוס החתול משתרע לרגליו של מיכאל הנדלזלץ. שקט של אחר הצהריים בתל אביב. מחוץ לחלון - עצים. פינת עבודה פתוחה לסלון. הספרים שבה ממלאים את מדפי המתכת הלבנים בשתי שכבות, זו מאחורי זו. מרוב ספרים כמעט שלא מרגישים בקיומם של המדפים. לפני שהתיישבנו, מיכאל הנדלזלץ הדליק נר קטן העומד על השולחן הקטן שלצדי.

אם הייתי מבקשת ממך לבחור מדף מסוים או אזור מסוים בספרייה, במה היית בוחר?

הייתי בוחר בשני אזורים. האחד הוא זה שנמצא על יד המחשב ועוסק בספרים על ספרים, והשני הוא כל הקיר שעוסק בתיאטרון.

כיוון שאני עוסק בספרים שנים רבות, קיימת הנחה שאני יודע המון. האמת היא שאני יודע הרבה פחות ממה שנראה. היכולת לאסוף מידע על נושא שמעניין אותי היא עניין של סקרנות, סוג של זיכרון שנאגר, יכולת שאני מדמה לפריסקופ של צוללת. אני עולה למעלה, מסתכל לכל הכיוונים, שלוש מאות ושישים מעלות, ואוסף המון מידע, איסוף ספציפי לנקודה מסוימת. כך אני פועל כשאני מתחיל לעסוק באיזשהו נושא שמעניין אותי, וכך אני לומד מה נכתב עליו כבר. נדמה לי שבסקרנות וביכולת לזכור את כל זה יש גם עניין תורשתי.

יש נושאים שמעניינים אותי במיוחד ואני רוצה לכתוב עליהם, ואז המאגר הרחב הזה שכאן מאפשר לי להצליח במשימה שלי. כל תהליך החיפוש בספר מניב חיפוש נוסף בספר נוסף שבו אולי יהיה עוד מסמך בעניין הספציפי שאני מתעניין בו, ויכול להיות שמקריאה בו אני אגיע לנושא אחר, שיעיף אותי שוב לנושא אחר שירתק אותי לא פחות. את יכולה לדמות את זה לכדור ביליארד שעף על השולחן. מכים בזווית, והוא ניתז בזווית משם, וכל הזמן חוצה את השולחן בזוויות כאלה.

יש לך ספרים מאז צעירותך?

בבית הורי היתה ספרייה ענקית ואקלקטית מבחינת שפות ונושאים. היו ספרים בפולנית, אנגלית, רוסית, גרמנית, צרפתית ועברית כמובן. הספרים היו בשלל נושאים: ספרייה רפואית, ספרות עברית, אנציקלופדיות, כל הקלאסיקה.

אבי היה רופא ומוזיקאי, ועד היום הוא מייצג בעיני את דמות האדם בכלל: דמות של מישהו שיושב מוקף ספרים וקורא ספר. כדי להשיג את תשומת לבו, הייתי צריך לגרום לכך שהוא ירים את עיניו מהספר ויעניק לי את תשומת הלב הנדרשת או את זו שיכול היה להעניק לי. המסר היה, "כשהעולם יפסיק להטריד אותי, אני אחזור לספר". פעם היו בי מרירות וכעס על כך, אבל אני נשבע שהיום אין בי שום כעס, וזאת נראית לי התנהגות טבעית לחלוטין.

כשהקמתי את ביתי, הבאתי את הספרייה שלי מבית הורי, שכללה בעיקר תיאטרון וספרות, משום שכצעיר העיסוק שלי היה בתיאטרון, ובאותה תקופה הייתי סטודנט לתיאטרון ואחר כך מבקר תיאטרון. אשתי הביאה את ספרי הפסיכולוגיה שלה, וכך נוצרה ספרייה גדולה למדי.

ספרים מעניינים אותי בזכות התוכן שלהם, אבל גם עצם זה שאני יושב מוקף בספרים, הצורה והנוכחות שלהם גם הן משמעותיות. אזור גדול בספרייה שלי מכיל ספרים העוסקים בספרים ובמילים, שהן חלק מעולם הספר. אין ספק שחלק מאיסוף ספרים בנושא ספרים נובע גם מהמחויבות שלי זה אחת־עשרה שנה - לכתוב מדי שבוע מדור למוסף "ספרים" שבעריכתי בעיתון "הארץ".

איך מתמודדים עם כתיבה אינטנסיבית כל כך של מדור מוגדר כל כך לאורך שנים?

כל שבוע אני כותב לעיתון קטע שאורכו חמש מאות ושמונים מילים - לא פחות ולא יותר - והוא חייב איכשהו להיות קשור לספר, להתחיל בספר, להשתמש בציטוט מספר, להוביל לציטוט מספר. טיפלתי במדור שלי בנושאים שונים, אבל כל אחד מהם תמיד הסתובב מסביב לספרים. גם דברים שלא שייכים לספרים, גם החוויות היומיומיות האישיות שלי מוכפפות לתוך העניין הזה, גם הן עוברות דרך הפריזמה של הספר, כך שמבחינתי מה שאני כותב שם הוא הדבר הכי אישי והכי עמוק שיש לי לומר על עצמי. אני אמנם לא כותב על עצמי באופן גלוי, אלא מוצא תחפושות ומסכות, שהן המילים והספרים, כדי להביע את האושר שלי ואת המצוקות שלי.

כיום אתה מזוהה עם ספרים ועם ביקורת ספרות. אתה זוכר מה הדבר המסוים שמשך אותך לעשייה הזאת?

בשנת 85' הגיעה הצעה מעודד פלדמן, שהיה אז מנכ"ל "הארץ", שאתחיל לכתוב מדור על מו"לות, על התעשייה. נכנסתי לתחום הזה, שהיה בסך הכול חדש לי, והוא עניין אותי. בחנתי הכול מבחינה עיתונאית, למדתי את הנושא. הספר, כלומר התוצרת של התעשייה, עניין אותי באופן מובן מאליו, הרי אני אדם קורא. אבל העניין שלי בתחום התפתח לכיוונים שונים, שהיו חדשים לי, ומה שמשך את לבי היה לא רק הצד של התוכן, אלא גם צדדים אחרים כמו האריזה של הספר, השיווק, הדפוס. העיסוק המרתק בכל העניין בא גם מהצד של עולם הספר ולא רק של עולם הספרות.

כלומר ייצור הספר.

בהחלט, וזה נראה לי שטח מרתק ביותר. נמצאים בו אנשים נורא מעניינים. זוהי תעשייה עם חוקים משלה שרוב האנשים מקשרים אותה לדברים רומנטיים, והדברים הם לא רומנטיים אבל הם לא פחות מעניינים. זהו תחום יצרי, גועש וצבעוני, והכול קשור לתוצר הזה, לספר. זה עיסוק אמנותי־תרבותי, אבל לא רק. הדברים שמשפיעים עליו הם דברים גשמיים, אבל גם הם רק חלק מהעניין. זה סיפור נורא מעניין.

ואז בשנת 93' הציע לי עורך "הארץ" דאז, חנוך מרמרי, שאקח על עצמי לערוך מוסף בענייני ספרים. זה היה במסגרת ניסיון להוסיף מוספים לעיתון, ונדמה לי, אני לא בטוח, שזה היה רעיון שלי לקרוא לו "ספרים", לא "ספרות", לא "תרבות", אלא "ספרים", כי בזה העניין, דווקא הספרים עצמם ודווקא ברבים. ותוך כדי כך התחלתי לכתוב את המדור הפותח של המוסף, ואז, בעקבות המדור, בניתי את עצמי כמין פרסונה כזאת, ואני כבר לא כל כך בטוח שזה אני, אבל יש שם מישהו שמספר איזשהו סיפור כל שבוע על עניינים שחלקם טריוויאליים, אבל אותי הם מעניינים דווקא משום שהם לא נראים מספיק חשובים.

כיום אתה קורא בעיקר כדי שיהיו לך חומרים למדור?

אני מניח שחלק ממני קורא לצורך הזה. אבל יש גם צד אחר של הקריאה. גיליתי שהמצב שהכי נוח לי הוא כשאני נמצא בתוך ספר. לפעמים נדמה שכשעושים - קיימים. מבחינתי, כשאני קורא, מ

שמע אני קיים. הספרים הם צורך קיומי שלי. אני יכול כמובן גם לא לקרוא במשך שבוע, אבל הספרים, הספרייה, הם עדות לקיום שלי. משהו ממני קיים בהם, משהו מהם קיים בי. אנחנו עדים זה לקיומו של זה.

מצד אחד, היחס שלי לספרים הוא רגשי ויצרי ועמוק מאוד, ומצד שני הוא שקול ומאוזן ופרקטי מאוד. לכן אני לא מסוגל, למשל, לעסוק בפולחן ספרים, באספנות אמיתית של ספרים. אין לי סלידה מזה, אני מעריך מאוד אנשים שעוסקים בזה, אני רק אומר שקטונתי מלטפח פולחן. אין לי הרבה סבלנות.

כשאני קורא ספר על אספן ספרים ועל איך הוא מצא את המהדורה הספציפית הזאת והזאת, אז הסיפור על איך הוא הלך שבי אחר ספר מסוים יכול נורא למצוא חן בעיני, אבל המהדורה הספציפית שהוא מצא לא נורא מעניינת אותי. אני נהנה להחזיק ספר ישן שעשוי יפה, אבל להתאמץ להשיג את העותק הזה?!

בכל זאת, ישנן בוודאי מהדורות מיוחדות שהתגלגלו לידיך.

יש לי כמה מהדורות יפות של שייקספיר בפוליו, שזו המהדורה המקובצת הראשונה של כל מחזות שייקספיר. פוליו זה אורגינל של כתב יד שמקורו עלום. יש שלושה מקורות שונים לגרסה המקורית של "המלט": אנשים בקהל שרשמו מזיכרון ורצו עם זה לדפוס, כתב יד ששייקספיר מסר, שהוא לא המקור אלא הגרסה שהוא הציג והתפתחה אחרי שנכתבה, וכתב יד שהיה בידיהם של שני שחקנים. יש הבדל של שש מאות שורות בין הגרסאות. למשל, למיקום של הסצנה "להיות או להיות" יש שתי אפשרויות, האחת לפני הסצנה של "לכי למנזר" והשנייה אחרי הסצנה של "לכי למנזר". זו החלטה די מהותית. מה נכון יותר? אין נכון ולא נכון.

גם לגבי הכְּתבים יש בעיה, לגמרי לא ברור אם סַדרֵי הדפוס הבינו את מה שהם מסדרים. בהחלט יכול להיות שהם קיבלו כתב יד לא ברור, וגם ייתכן שלפעמים חסרו להם אותיות והם נאלצו לאלתר. ההגהות נעשו תוך כדי הדפסה אך ללא עריכה קודמת, כך שיש מאתיים וחמישים עותקים מודפסים בעולם, אבל אין שני עותקים זהים.

רוב העותקים נמצאים כיום ביפן, וחלק ב־Folger Library בארצות הברית. הפוליו הזה הוא תצלום של הדפים המקוריים, כל הסיפור מסביב וכל ההערות. זה סיפור מרתק שאני לא יכול לעשות איתו כלום.

בלי להרגיש גלשנו לקיר השני, לתיאטרון. תן לי עוד דוגמה מהמדפים האלה.

אוסקר ויילד הוא אהבה גדולה שלי. את "הענק וגנו" של ויילד סבא שלי תירגם, והספר הראשון שאני תירגמתי היה "על טיפשים וחכמים", גם של ויילד, בהוצאת "טרקלין". יש לי עשר או אחת־עשרה ביוגרפיות שלו, שאת הראשונה קראתי בפולנית. הספר הראשון היקר שרכשתי בחיי היה עותק של כל שיריו של ויילד. מצאתי אותו בשנת 1971 בביקורי הראשון בלונדון, והוא עלה לי שלוש וחצי לירות שטרלינג. ספר יפהפה מ־1882. היה כתוב בו "מהדורה שלישית", שזה לא נחשב למי יודע מה. אחר כך קראתי בביוגרפיות שלו שיצאו בדיוק חמש מהדורות, כל אחת של שבעים וחמישה ספרים, זאת אומרת שזה לא כזה כלום. מה שכן, אוסקר ויילד כמשורר בהחלט די בינוני. גדולתו היתה באישיותו, במחזות שלו, במאמרים. הוא היה מבקר מצוין, אולי האיש שכתב בתקופה ההיא את הדברים המעניינים ביותר על הריאליזם ומגבלותיו. זה גם היה גרעין של אוסף, ופה באמת אספתי.

אני רואה שיש כאן הרבה ביוגרפיות של אנשי תיאטרון: אלק גינס, קנת בראנה, לורנס אוליבייה, פיטר הול, קנת טיינן. תבחר את האיש שלך.

קנת טיינן. הוא היה מבקר התיאטרון של ה"אובזרוור" בשנות החמישים. מבקר נפלא. כשלורנס אוליבייה היה מנהלו הראשון של התיאטרון הלאומי האנגלי בשנת 1963, הוא מינה את קנת טיינן ליועץ הספרותי של התיאטרון. טיינן היה פופולרי ביותר, והוא היה זה שגילה את טום סטופרד והכניס אותו לתיאטרון. הוא פירסם כמה קבצים של ביקורות שהם בית ספר נפלא, ולאחר מותו בשנות החמישים לחייו יצאו לאור ספר מכתבים שלו, יומנים שלו וביוגרפיה שכתבה אשתו. הוא היה איש יפה תואר עם סגנון. תראי איך הוא מחזיק את הסיגריה.

טום סטופרד הספיד את קנת טיינן בלוויה ואמר: He made it worth while to be good. אין ספק שזה ניסוח מבריק של סטופרד, ואין ספק שזהו האידיאל שאליו שואף כל מבקר תיאטרון.

רותו מודן

מאיירת

"אַת מסתכלת באיורים הנהדרים האלה מתוך 'נשים קטנות' ומתנסית בחוויה החזקה של להיות במקום אחר לגמרי, וזה העונג האמיתי של הספרות"

בוקר. דירת קרקע במרכז תל אביב. מקום נעים, ידידותי, קצת זרוק, ספרים בכל חדר, צעצועים של ילדים מסביב. חדר העבודה של רותו. דלת נפתחת לדשא בחוץ. פלטת עץ גדולה על חמורים ועליה מחשב ושאר ציוד וערמות של ניירות וספרים. שידות גדושות עבודות ושלל אוצרות. כוננית גדולה מלאה ספרים.

רותו מציעה לי קפה, ואנחנו מתיישבות. אני שואלת אותה מה היא חשבה לקראת השיחה, והיא עונה לי שספרים זה לא משהו שהיא צריכה להתכונן לפני שהיא מדברת עליו. ומיד היא מתחילה לספר:

ספרים היו תמיד משהו מאוד מרכזי בחיים שלי. תמיד גם ציירתי. אני לא יודעת מה בא קודם ומתי ואיך נוצר החיבור בין השניים, אבל במבט לאחור אפשר לראות שכל החיים שלי הובילו לזה שבסופו של דבר אהיה מאיירת.

תמיד אהבתי ציורים בספרים. אהבתי להתבונן בהם ולהתעמק בהם. לא רק בספרי ילדים אלא גם בספרי קריקטורות, בספרי קומיקס ובכל ספר שיש בו גם טקסט וגם ציור.

בתור ילדה גם כתבתי. החיבור של טקסט וציור תמיד היה שם אצלי, אבל אף פעם לא חשבתי על זה כמקצוע, אולי משום שאני באה מבית של רופאים, מדענים, וזה אף פעם לא היה ברשימת המקצועות המומלצים. אבל בדיעבד, מובן לי שנבנה איזשהו רצף מאוד הגיוני לקראת עיסוק באיור, ומגיל צעיר מאוד.

כשציור נמצא בצד טקסט, מה הם בדיוק היחסים ביניהם?

רוב הספרים המאוירים היום הם ספרי ילדים. בתור אשת מקצוע, אני יכולה לתת לך תשובה מלומדת ולומר שברור שב־picture book התמונה לא משרתת את הטקסט. או במילים אחרות, תלוי מה היחס של המאייר לסיפור, ואיפה הוא מעמיד את עצמו ביחס אליו.

בציורים שלי אני מספרת את הסיפור כפי שאני מדמיינת אותו. למעשה מה שאני עושה באמצעות הציור שלי זה להביע או לבטא את הפרשנות שלי לסיפור, איך אני קוראת אותו, איך אני מבינה אותו. אני מתרגמת אותו לשפה ויזואלית שהרבה אנשים יכולים לקרוא, לראות. בספרים מאוירים הקורא אף פעם לא קורא רק טקסט. הוא קורא טקסט ותמונה יחד. זו מקשה אחת.

איך את מתחילה לספר את הסיפור שלך, כלומר איך את מתחילה את עבודת האיור?

קודם כול אני מקבלת טקסט. הוא יכול להיות כתוב על נייר פקס, בכתב יד עם כל מיני מחיקות אפילו. ואז אני מנסה להרגיש אותו, לראות מה הוא עושה לי, מה אני מבינה ממנו. בהתחלה תמיד צריכה להיות לי איזושהי מחשבה כללית לגביו, איזשהו רעיון על איך הספר נראה, לאיזה כיוון הוא הולך, האם הוא יהיה גדול או קטן, מה יהיו מקורות ההשראה שלו, מה הוא מזכיר לי, למה הוא מדבר אלי.

ואז מתחילה עבודת הציור. מבחינת החוויה שלי בזמן היצירה, אני מרגישה שכשאני מציירת אני מספרת לעצמי את הסיפור. כשאני מחפשת איך נראה הגיבור, אני אומרת לעצמי למשל - הגיבור הוא גבוה ורזה עם קרחת. לא, בעצם יש לו שערות אבל הן קלושות, ויש לו שפם. וכך הלאה. זה האמצעי שלי לספר לעצמי את הסיפור. לתת לו פרטים, מאוד מאוד לאט. אני יכולה לספר את הסיפור הזה לעצמי במשך חודשים, ולאט לאט הוא מעמיק ונבנה.

למשל, "אבא בורח עם הקרקס" של אתגר קרת. תמיד רציתי לצייר ספר על קרקס, למרות שקרקסים אמיתיים אני לא אוהבת. אבל קרקס תמיד עניין אותי מבחינה ציורית. יש לי אוסף כזה של גלויות קרקס ושל פוסטרים ישנים של קרקסים שהייתי מציירת לפיהם עוד לפני שהספר הזה נכתב. יש בקרקס משהו שהוא קינקי ואלים ועצוב. אלה אימג'ים שהם לא מהיומיום. אבל יש בו גם משהו מאוד תמים, חסר תועלת בעצם, משהו נורא לא מבוגר, בשביל מה צריך אנשים מבוגרים שיקפצו באוויר? יש בכל אלה איזשהו מטען שמושך מאוד לציור. במקרה של הספר הזה, לא רק שהתאהבתי בטקסט מיד כשקראתי אותו, אני גם יכולה להצביע על הרגע המדויק שבו ידעתי איך הוא יהיה מצויר. מאותו רגע נשאר רק הכיף.

את מאיירת בעיקר ספרות ילדים. ספרות ילדים אהובה עלייך?

הגעתי לאיור ספרי ילדים מזה שאני אוהבת טקסטים מצוירים בכלל, כז'אנר. ובנוסף לזה, אני גם מאוד אוהבת ספרי ילדים. אף פעם לא התנתקתי מהם. לא שכחתי ולא השארתי אותם מאחורי. שמרתי על רצף הקריאה בהם, ואני עדיין קוראת ספרי ילדים, אבל עם הדגשים שונים.

אני רוצה להראות לך משהו. תראי, זה האוסף שלי, כאן, בתוך הארון. זה ארון שהיה של סבא של עופר בן זוגי. אלה כל ספרי הילדים והנעורים שלי. הם מבחינתי שלי, ולכן לא שמתי אותם בחדר הילדים. יש לי כאן כל מה שאני אוהבת. חלק מהם היו ספרי הילדות של אמא שלי. חלק הם ספרים שנשארו לי מהילדות, וחלק שיחזרתי: מצאתי בחנויות יד שנייה וקניתי מחדש כל מיני ספרים שהיו לי והלכו לאיבוד או כאלה שקראתי בספריות ורציתי שיהיו לי בבית. אני קוראת את הספרים האלה עוד פעם ועוד פעם.

יש לי כאן את כל הסדרה של "האסופית", "אן שרלי" ו"אן מאבונלי". "האסופית" הוא הספר האהוב עלי בכל הזמנים. הוא אחד מאלה שעומדים במבחן הזמן. עד היום אני חושבת שזהו אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי. הוא ספר מצוין, כספר, כספרות, הוא ספר ממש ברמה. דווקא הסדרה הזאת לא הצטיינה באיורים יפים במיוחד, אבל קראתי אותה עשרות פעמים.

ניסית פעם לפענח מה כל כך מוצלח בו?

זה ספר שיש בו אמת. מה שעושה ספרות לספרות טובה הוא שהדמויות הן דמויות חיות ולא דמויות קרטון. אני חושבת שגם ילדים, לא רק מבוגרים, מרגישים את זה.

פעם ג'ון אירווינג, שהוא סופר שאני מאוד אוהבת, אמר, או יותר נכון דמותו של גארפ אמרה בשמו, שהשאלה היא לא אם הסיפור קרה באמת, זה לא חשוב. מה שחשוב הוא האם זה היה יכול לקרות. כלומר, זה לא אומר שסיפור לא יכול להיות פנטזיה או לא יכולות להופיע בו מכשפות, או לא יכולים להתרחש בו דברים לא הגיוניים, כי אם העולם הוא עולם של קוסמים, ואת תרגישי שזה היה יכול לקרות, אז בעולם הזה זה יכול לקרות.

בעולם של "האסופית" את מאמינה לעולם שמסופר לך עליו, לכולו, ואת גם מאמינה לכל הדמויות שבו.

איזה עוד ספרים את שומרת מאמא שלך?

אמא שלי חייתה בארצות הברית בשנות השישים, והיה לה משם אוסף ספרים מצוירים של כל המאיירים והקריקטוריסטים של ה"ניו יורקר". מה שיש כאן זה מה שנשאר ממנו. אני פשוט טחנתי אותם. הייתי מסתכלת בהם שעות, לא ידעתי לקרוא אותם ולא הבנתי את הבדיחות. עכשיו אני כבר יודעת שזה צ'רלס אדמס, שעשה את כל ה־Addams Family, זה ג'ולס פייפר, וזה שֶל סילברסטין, שמוכָּר בזכות ספרים כמו "החתיכה החסרה" ו"העץ הנדיב". אלה כולם מאיירים מעולים. היום אני גם יכולה לקרוא את זה. גם הטקסטים מעולים. למרבה הצער, הספרים האהובים עלי ביותר מביניהם כמעט מתפרקים לחלוטין מרוב שימוש. אלה שנשארו שלמים, סימן שאהבתי אותם פחות.

יש לי מאמא שלי גם ספרים כמו "הלורד הקטן" ו"היידי" ו"ביבי" שהיא חצי יתומה. בכלל, אני אוהבת ספרים על משפחות, על יתומות שעוברות חוויות קשות. גם אמא שלי אהבה את כל אלה. למשל, "באין משפחה" של מאלו, ו"האי הירוק" מאת קרין מיכאליס, וכמובן, "נשים קטנות".

רציתי להראות לך את האיורים של "נשים קטנות" כי הם כל כך יפים. אלה איורים לא מאכזבים. ככה צריכים להיראות איורים ריאליסטיים. כשראיתי אותם בפעם הראשונה, אמרתי לעצמי - כן, בדיוק ככה הן נראות, הוא ממש תפש אותן. אלה ציורים משגעים, כל כך יפים. הדמויות האלה הן ממש חלק מחיי. תסתכלי על התמונה של איימי עם השמלה, או על זו שבה מֶג שורפת את הריבה. אַת מסתכלת באיורים הנהדרים האלה מתוך "נשים קטנות" ומתנסית בחוויה החזקה של להיות במקום אחר לגמרי, וזה העונג האמיתי של הספרות.

את זוכרת הכול לפרטי פרטים, הדמויות האלה הן ממש חלק מהחיים שלך.

כן, ממש. אמנם גדלתי בישראל של שנות השבעים, אבל בזכות הציורים והסיפורים האלה למעשה מחצית מהזמן בכלל לא חייתי בה. עד היום אני חושבת שהקסם הגדול שבקריאת ספרים הוא שאת חיה לא רק את החיים שאליהם נקלעת במקרה. את יודעת, אנחנו כל כך שבויים בחיים האלה שקיבלנו, הסוג האחד הזה שניתן לנו, בתקופה שלנו, ובמין שלנו, ובגיל שלנו, ובמקום ובהיסטוריה. והנה כך באה הספרות, ואת יכולה בשנייה להיות בהודו, בקנדה, במאה השבע־עשרה. את יכולה לשבת על חוף הים של תל אביב עם ילדים שמשחקים, וממש באותו זמן להיות מפיקת סרטים דוקומנטריים שמשוטטת ביפן ונותנת הנחיות אחרונות, או לשבת מול האח הבוערת באיזו טירה אפלולית במאה הקודמת. ספרים טובים יכולים לתת את ההרגשה הזאת.

גיל חובב

עיתונאי ומו"ל

"'טלי, טלי, פיטפוטלי'. הקצב, הדיוק והחריזה מאוד מתאימים לאופי המעט כפייתי שלי. קראתי ופשוט התמכרתי, ומאז אני זונה של חרוזים"

שכונה שקטה בתל אביב בצהרי היום. קומה שנייה בבית דו־קומתי. הגינה פורחת. חלונות ברזל כחולים. הבית מואר ומאיר פנים, ואנחנו צוללים היישר אל מחוזות העברית המחורזת.

גיל חובב גדל בבית שהיה בו משטר של שפה. אליעזר בן יהודה הוא סבה של אמו, ואיתמר בן אב"י הוא אביה. אמו של גיל היא דרורה השנייה, וקדמה לה בת שנולדה ומתה ונקראה דרורה הראשונה. דרורה - משום שנולדה ביום הצהרת בלפור, שהוא היום שממנו מתחילה ההיסטוריה במשפחת בן אב"י. תאריכים הם נהגו לציין נניח כך: ו' להצהרת בלפור.

דרורה התחתנה עם משה חובב, בן למשפחה תימנית, במקור משפחת מחבוּב. ראומה, אחותו הגדולה של משה, היתה לקריינית רדיו בתקופה שבה אנשי ציבור חויבו לשאת שמות עבריים, וכך שינתה את שמה ממחבוּב לחובב. אביו של גיל הלך בעקבותיה. מחבוּב, אגב, פירושו אהוב.

גדלת בבית שלא היה אפשר לדבר בו סתם עברית.

בבית היה משטר של העברית, מכל צד מכיוון אחר. מצד הבן יהודאים המשוגעים העניין היה לא להגיד מילים לועזיות ולהמציא מילים עבריות. אם חסרה מילה, תמצא, תאלתר. וכך היה אצלנו שימוש בהרבה מילים שלא נקלטו בשפה בסופו של דבר. היתה להם עברית מאוד יפה, אך ממש לא היה חשוב בעיניהם אם עשית טעויות של זכר ונקבה.

מהצד החובבי היה משטר של לדבר נכון ומדויק. אבא שלי היה ממש מאלף אותי, בומ"פים ובכל"מים וכל השאר, אבל בכיף, בהנאה. כך יצא ילד עם עברית קצת גבוהה, שכיום, כאיש מבוגר, זה נחמד, וזה כרטיס הביקור שלי. ובכלל אני חושב ששפה יפה זה דבר מבורך.

"כל קריאה מעשירה אותך" - את זה נטעו חזק בלבי, ועד היום כל פעילות פנאי שאני עושה שאינה קריאה, מעוררת בי אשם. כשאני עסוק בצפייה בטלוויזיה, הליכה לסרט, ישיבה עם חברים, האזנה למוזיקה, ישר מהדהדים לי בראש אלף קולות שאומרים, "מוטב שתקרא ספר טוב, קריאה היא הערך העליון של התרבות, היא תעשיר אותך, היא תחכים אותך. ואל תתבטל, שב וקרא." כך גדלתי.

הורי לא נתנו דוגמה אישית בהכרח. אמא שלי קראה הכול, בעיקר ספרים באנגלית בכריכה רכה, ואת אבא שלי מעולם לא ראיתי קורא, אבל הוא היה משכיל מבחינת קריאה. בבית היתה ספרייה מאוד גדולה של כל יצירות המקור. כשהייתי ילד ומאוד רציתי לקרוא את קופיקו, אז קנו לי את קופיקו, אבל הבהירו לי שכדאי להתקדם לאנשהו משם.

תוך כדי התקדמות הגעת גם לחריזה. למה דווקא לשם?

היו שני דברים שהשפיעו על אהבתי לחריזה. הראשון היה האהבה המאוד מאוד גדולה של אמא שלי לזמר עברי, והשני, ספר של שלונסקי, "אני וטלי, או, ספר מארץ הלמה", שקיבלתי מתנה מדודתי רינה ליום הולדתי האחד־עשר.

כשאני אומר זמר עברי, אני בכוונה מגדיר את זה כזמר ולא כשירה, למרות שלפעמים יש הרבה הקבלה או חפיפה או חיתוך בין השניים. אמא שלי, בהיותה עורכת רשת ב' ואחר כך עורכת רשת ב' וג' יחד, היתה מאוד קרובה אצל הזמר העברי ומאוד אהבה את זה. שירים של מי שעד היום הם לא נחשבים למשוררים, כמו נעמי שמר ודודו ברק ורחל שפירא ואהוד מנור, שהם שירים בחריזה, לפעמים מעט טכנית, זה היה האושר בבית. התרגלתי לאהוב את זה ולהקשיב למילים. והדבר השני, הספר "אני וטלי, או, ספר מארץ הלמה". הקסים אותי העניין שזה "אני וטלי", ולא "טלי ואני", כי אותי חינכו שאסור להגיד "אני ו־". לכתוב כך נראה לי חופש אדיר. אני גם זוכר את ההקדשה של דודתי, "לנסיך הנסיכים, לגאון הגאונים, למקסים המקסימים, לגילי, מדודתו המשוגעת עליו בכל לבה, רינה". קראתי אותו שוב ושוב. "טלי, טלי, פיטפוטלי". הקצב, הדיוק והחריזה מאוד מתאימים לאופי המעט כפייתי שלי. קראתי ופשוט התמכרתי, ומאז אני זונה של חרוזים.

איך התבטאה ואיך מתבטאת היום האהבה הזאת לחרוזים?

כילד הייתי כותב שירים, פזמונים ליתר דיוק, קטנים ופרימיטיביים. הפזמון הראשון שאי־פעם כתבתי היה זה:

אתמול ירדו גשמי ברכה

הסתוונית פרחה פרחה

לבר יורה שמחה שמחה

כי השמש כבר ברחה.

מה שמראה שתמיד אהבתי את החורף ושהייתי חסיד של מקצב בעיקר. יותר מאוחר, את כל האופרטות והמסכתות בתיכון, בצבא ובאירועים משפחתיים תמיד אני כתבתי, וזה ממש זלג לי מהשרוול בקלי קלות.

מאוחר יותר, כשלמדתי באוניברסיטה, ועברנו מהצרפתית הניאו־קלאסית, מהפסגה של מולייר ורסין, לצרפתית הרומנטית, פשוט הנהגתי מרד בכיתה. מה זה הקשקושים האלה, בלי הקצב ובלי החריזה?! אז אני נשארתי תקוע. התרגומים של אלתרמן למולייר ולרסין הם יצירות מופת, עד כדי כך שאפילו המורות הרומניות שלנו לצרפתית, שהיו הרבה יותר אדוקות בפרנקופיליה שלהן מצרפתים אמיתיים וממש סגדו לתרבות צרפת, טענו שהתרגום של אלתרמן קצת יותר טוב מהמקור של מולייר. אני לקחתי את זה כמחמאה אישית.

מה יש בספריית השירה והחרוזים שלך?

עם הזמן באמת יצרתי לי ספריית חרוזים ושירה, וגיליתי כמובן שאני מעדיף משוררות על פני משוררים.

אנחנו קמים להביט בספרים, ואני שואלת את גיל חובב על התמונות שבחדר. הוא עונה שזו שעומדת על השולחן מתחת למנורה זו תמונה של אמא שלו. "הדיווה. תראי איך היא מחזיקה את הסיגריה. הציור מעל הפסנתר הוא פורטרט של סבתא שלי פרומה." יפות היו הבנות. גיל חובב מתחיל להוציא מהמדפים ספר אחר ספר.

זה "פדרה" של ז'אן רסין. זה חרוז בצורתו המושלמת. אתה קורא את זה ובוכה. זה מדהים, ואתה מתמלא יראה בפני השפה, לא רק בפני רסין שכתב את זה, אלא בפני אלתרמן שתירגם. הכול חצוב באבן, נפלא. והנה התרגומים של אלתרמן למולייר שירקתי דם עד שמצאתי אותם.

ביאליקים למיניהם, אלתרמנים למיניהם. על "הטור השביעי" המורה שלי אמרה: "זאת לא שירה, זו פזמונאות אקטואלית," ואני הסתכלתי עליה ואמרתי, לאן עוד נידרדר שמבקרים לי את אלתרמן!

יש כאן שירים נפלאים של ז'בוטינסקי, שגם חרז נפלא וגם תירגם נהדר. נתן זך ולאה גולדברג ותרצה אתר, ושירת רחל, שכמובן קוראים ובוכים. בשיר המפורסם שלה "אני" היא מגדירה את עצמה "אוהבת (...) שיריו של פרנסיס ז'ם". רבים לא יודעים שבסוף הספר הקלאסי של "שירת רחל" יש המון תרגומים, ביניהם השיר "תפילה" של פרנסיס ז'ם שהיא מאוד אהבה, שמדבר על הערצתו לחמורים. שיר מקסים שיש בו צניעות ויופי.

זה ספר של סבא שלי מהצד התימני, חריזה בסגנון הישן־ישן התימני. "שוועת חיים: שירים ופתגמים". זה קצת מתכתב עם שירת ימי הביניים של הספרדים. סבא שלי הוא מסוג האנשים שהעברית היתה מרגליות בפיהם, שבאמת סגדו לה. בסוף הספר יש גם רשימת פתגמים בחרוזים. "שתה חלב, בריאות לך תשולב". זה ארכאי לחלוטין.

זה ספר מדהים של אמא על בנה, איתן, שנהרג, והיא שינתה את שמה לרחל מלמד־איתן לזכרו. כשהייתי עורך תרבות ב"העיר", היו מגיעים אלינו ספרים מסוג זה, כנראה ממשרד הביטחון. יום אחד לקחתי את הספר הזה מארגז הספרים, קראתי ובכיתי. אלה שירים שאתה קורא אותם ואתה פשוט נמחק מרוב עצב. הספר הזה הפך להגדת יום הזיכרון שלי, ואני ממש נוצר אותו לכל יום זיכרון ואז קורא בו.

ישנו דורי מנור שכותב בחרוזים יפה מאוד, וכמובן הרכש החדש הנפלא "מקום אחר ועיר זרה", שהוא אלוהי ממש, שנכתב על ידי מאיה ערד, ישראלית צעירה שגרה בסטנפורד. רומן שכתוב בחרוזים מושלמים ובעברית דגולה.

זה לא נראה לך קצת שמרני להתעסק כיום בחריזה?

אני דינוזאור של שמרנות ושל מיושנות ולא יכול לסבול דברים מודרניים, אבל אני חייב לומר שאני מאוד מעריך את הראפרים של ימינו. הטקסטים אמנם מטומטמים וגזעניים, אבל מבחינת הטכניקה, החריזה והמקצב המדויקים, הם מרהיבים, וסוף־סוף נוצרה איזושהי אמנות שגם דורשת משהו מהאמן. ההגדרה הצרפתית המקסימה על השירה והחריזה - "מרקדת לה השירה כשהיא כבולה בשרשראות של ברזל" - זה בדיוק מה שזה. להגיד "אני אוהב אותך ואת אוהבת אותי" זה לא חוכמה. נראה אותך חורז את זה בצורה מקורית. היום יש עדנה לז'אנר הזה, וזה מאוד מוצא חן בעיני ועושה לי טוב לראות שזה חזר. חזרנו לאופנה, אנו הקשישים.

הדיסקים והספרים עוסקים באותם תכנים?

בוודאי. יש לי גם ספריית דיסקים של הזמר העברי, ואני מקשיב למילים כל הזמן. אלתרמן ולאה גולדברג ונעמי שמר, כמובן. החריזה היא חוש שנולדים איתו. נעמי שמר, למשל, אתה לא יכול שלא לחשוב שאלוהים נגע בה. זה בילוי מאוד גדול שלי, זמר עברי, וזאת היתה באמת אהבה מאוד גדולה של אמא שלי.

אני זוכר את ההורים שלי יושבים בבית ושומעים שירים עבריים כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן. כילד השיר שהכי אהבתי היה "אשכולית" של ה"דודאים". ברדיו בסוף שנות השישים היתה התוכנית "זמר זמר לך" בבוקר משבע עד חמישה לשמונה, לפני "אור ירוק, הפינה לנוסע בדרכים". אמא שלי היתה מעירה אותי בשבע, והייתי עובר למיטה של ההורים שלי שכבר קמו, ושוכב ושומע את "זמר זמר לך", ובחמישה לשמונה הייתי קם, מהר מהר, מצחצח שיניים, מתלבש, לוקח את הילקוט ורץ לבית הספר. הלימודים התחילו בשמונה ועשרה, והייתי מגיע בזמן. אבל אם במקרה, כשהייתי יוצא מהבית בשמונה ושלוש דקות, פתאום היה "אשכולית" ברדיו, היו מרשים לי להפסיד שיעור. הייתי נשאר בבית ושומע "אשכולית" עד הסוף, ורק אז הולך לבית הספר.

• מתוך "חיים עם ספרים - 29 שיחות עם אוהבי ספר" מאת מיכל יפת, הוצאת "אחוזת בית".
  

מיכל יפת, מעצבת, ילידת תל אביב. למדה עיצוב בצ'לסי סקול אוף ארט, אוניברסיטת לונדון. עסקה בעיצוב תפאורה לסרטי קולנוע ולסרטי פרסומות, וכיום בעלת משרד לעיצוב פנים. זהו ספרה הראשון.