"היו לי חיים מלאים"

זה קרה לפני שנה, בחדרו בבית-החולים 'בלינסון', אחרי שאבחנו לאהוד מנור גידול סרטני בריאות. רגע לפני שנכנס לחדר ניתוח וקיבל זריקת טשטוש, מנור ביקש להיפרד מאשתו עופרה ומשלושת ילדיהם, ליבי, גלי וידי (יהודה). בחוץ יקדה שמש של יולי, ובפנים, בין הקירות הלבנים, ארבע המיטות הריקות ואורות הנאון הבוהקים, עמדה שתיקה. "רק אני דיברתי", משחזר מנור, "אמרתי להם שאני אוהב אותם, ושאולי לא הייתי מספיק ברור עד אז, ושיזכרו שהם היו יותר טובים, מוצלחים ושלמים ממני, ושישמרו אחד על השני ועל הזוגיות, כי זה הדבר החשוב ביותר, ושאם הזוגיות מסודרת, אז הכול מסודר בחיים, ושלא יצטערו, כי היו לי חיים מלאים, ושאני לא מת צעיר, אלא בוגר מאבא שלי ביום מותו ב-13 שנה, ושבתור אחד שפחד שימות בגיל אביו, אז שברתי שיאים, ושבמשפחה שלנו הצד שלי נוטה להיפרד בצורה לא מסודרת, ושאני מקווה שהם קיבלו הרבה גנים ומזל מהצד של עופרה.

"והם לא אמרו אף מילה, אלא שתקו ובכו. ואני בכיתי גם, נורא בכיתי. כך שאני כבר לא יכול להגיד שאני בוכה רק בסרטים. אבל אמרתי את הכול בלי רעד בלב, בלי פאניקה. כי הייתה בי גם התחושה הזו, שהנה אני הולך להיפגש בקרוב עם אחי יהודל'ה ועם אבי. וכשקיבלתי את זריקת ההרדמה, נצמדתי לחלום הזה שחלמתי כל חיי הבוגרים – שאבי ואחי המתים רואים אותי – ואמרתי לעצמי, אז למה שאני לא אראה גם את אלו שאני אשאיר מאחוריי?".

החוויות נבחשו זו בזו

ביום רביעי היו אמורים לחגוג לאהוד מנור יום-הולדת 60 עם מיטב אמני ישראל ב"היכל התרבות". "הערב לזכרי", מכנה מנור את הערב הזה ומחייך. אחרי שלוש פגישות ממושכות איתו מתברר שמאחורי החיוכים המרפרפים האלו מסתתר כאב גדול. הוא תמיד היה מהרגשנים האלה, שצוחקים ובוכים חליפות. ועכשיו הוא בוכה קצת יותר וצוחק קצת פחות. ערב המחווה, בהפקת קרן לב"י, חתם שנה קשה של התמודדות עם הסרטן. תחושת המוות הקרוב טלטלה את מנור אל טראומות העבר, אל מותו של אביו ישראל וינר, כשהיה בן 15, ואל נפילתו של אחיו הצעיר יהודה במלחמת-ההתשה. "החוויות נבחשו זו בזו" הוא אומר, "אבא שלי נפטר ב'בלינסון', שכב שם שבועות רבים. אמרתי לעופרה, 'זה יותר מדיי חזק, להביא אותי לפה לניתוח'. השיחה עם עופרה והילדים נולדה מהזיכרונות האלה, כי עם אבא תמיד הרגשתי שלא נאמרו המשפטים האחרונים. באתי אליו יום אחד קצר-רוח, כי רציתי ללכת לסרט עם חברה בקולנוע 'מוגרבי', ואמרתי לו 'טוב, אבא, אנחנו מוכרחים ללכת', והוא אמר לי 'בסדר, נתראה כבר באקליפטוסים'. זה היה המשפט האחרון שאמר לי, והוא התכוון לבית-העלמין.

"אמרתי לו, 'רק אל תדבר ככה'. ואבא שלי, שאף פעם לא ראיתי אותו בוכה, שכב עם דמעות בעיניים ואני הלכתי, כי זה הגיל שהולכים, ויותר לא ראיתי אותו וכל השנים הרגשתי נורא אשם, והיו לי חלומות חוזרים שהוא מכה בקבר ותובע ממני לצאת. כאילו אני זה שסגרתי אותו שם, והשיחה שלא דיברנו רדפה אותי. ומתוך הניסיון הזה ידעתי שזו לא בושה להיפרד מילדיי. אפילו אם זה יהיה לשווא, שעדיף להיפרד ולהתבדות. והייתי באיזו שלווה, בכלל, אני לא יכול להגיד שההתמודדות עם המחלה שלי והמוות האפשרי שלי השפיעו עליי יותר ממות אבי או מות אחי, אני הייתי אדם יותר פגוע בגלל האירועים האלה בחיי מאשר מהאירוע הזה, שהיה הוכחה נוספת לזה שאנחנו חולפים".

למנור נודע על מחלתו בדיוק ביום-הולדתו, ה-13 ביולי, "היה לי חום כמה ימים ועשיתי בדיקות דם, והתקשרו להגיד לי שהבדיקות לא טובות, והתברר שזה היה גידול סרטני בריאה. הרופאים שאלו אותי אם עישנתי, אמרתי שכן, לפני שנים, ושהפסקתי בגלל הפחד, כשהתקרבתי לגיל מותו של אבי, וגם בגלל שריח הסיגריות הפריע לילדים. כשהודיעו לי שמדובר בסרטן, חשתי סוג של שקיעה בגוף, רצון לישון. מאז ומעולם שינה הייתה גורם מאוד מרפא אצלי. אני מאמין מאוד גדול בשינה וחלומות. זה בא לי מאמא. הייתי שואל אותה 'מה שלומך?' והיא הייתה אומרת לי 'הוי, היום נהדר, חלמתי על יהודל'ה. הלילות הם הזמן הכי טוב, כי כשאני ישנה אני חולמת רק על מי שאני אוהבת וחסר לי' וגם אני חולם חלומות של סיפוקים, על יהודה ועל אבא. ופתאום ישנתי הרבה.

"בכלל, התגובה שלי הייתה מאוד פאסיבית. איך שהגעתי לבית-חולים הסרתי מעליי אחריות, הפקרתי את עצמי בידי הרופאים והייתי כמו בצבא, מה שצריך לעשות, עושים. זה נראה לי מגוחך להיות כל-כך מודאג מעצמי, שאבתי כוח דווקא מההתמודדות שלי עם המוות של אחי ושל אבי. פתאום אני מתמודד עם המוות של עצמי. וההתמודדות של המוות ועם עצמך הרבה יותר קלה מזה של אבי או של אחי. בכלל, יותר קל למות כשאתה יודע שזה לא רק מנת חלקך. "לפני עשר שנים, לפני שאמי נפטרה, ישבתי לידה וראיתי שהיא בוכה. שאלתי אותה 'אמא, למה את בוכה?', אז היא אמרה לי 'אני בוכה על אמא שלי, שמתה כל-כך צעירה', וזה נורא נגע לי ללב, שאישה שמודעת לכך שאלו הימים האחרונים שלה, בוכה על אמא שלה ואני בכיתי על אבא שלי שנפטר כשהייתי נער - פתאום ראיתי את הכר הלבן הזה, את הרזון שהיה בו, ואני הייתי פתאום חלק מזה וזה גם סימן בעיניי את זה שאנחנו הולכים באותה דרך.

"אם היה משהו קשה במחשבה על המוות, שאולי ניצב שם בפתח, זה היה מהבחינה הזו שאתה רוצה לראות את הילדים שלך ממשיכים. הם עכשיו על סף של המון דברים נפלאים, אבל השוויתי אז את המצב שלהם למצב שלי כשהייתי בגילם, והתעודדתי. הרגשתי שאני לא עוזב ילדים לא אפויים, הם אנשים כל-כך שלמים וכל-כך מוצלחים, ואמרתי לעצמי שזה רק הכאב האישי שלי שאני כבר לא אוכל לבלות בחברתם. מה שהדהים אותי זה האכפתיות הגדולה שהם גילו בי. בתי גלי בדיוק ילדה חודש וחצי לפני הניתוח, והיה לה מאוד קשה, עם עוד ילד בן שנה וחצי בבית, גדול יותר. היא הייתה מניקה בארבע וחצי, והייתה מגיעה אליי בחמש בבוקר כל יום ונשארת עד שמונה. גם ליבי הייתה מגיעה כל יום. הבן ידי (יהודה) אפילו חזר לגור עם עופרה בזמן שהייתי בבית-חולים. הם נתנו לי המון כוח להתמודד. אני לא יכול לשכוח את רגע המפגש אתם אחרי הניתוח, שנמשך כמה שעות ונחשב מסוכן. הוציאו את הגידול ואת האונה העליונה של הריאה הימנית, וכשהתעוררתי, ד"ר סאוטה אמר לי 'אני חושב שאתה בסדר'. ואז, מה לעשות, שוב בכינו כולנו, ואז התחילה תקופה מאוד קשה של שיקום.

"הכאבים היו נוראים. זה נמשך כמה חודשים, כל הלילה הייתי נאנח 'עופרה, תשימי עליי רק את היד', 'תגרדי אותי פה', 'תגרדי אותי שם', זה היה נורא, והיא הייתה מלטפת אותי. היא הייתה אתי 24 שעות ביממה. אם היא הרגישה מצוקה, היא לא נתנה לי לשנייה להרגיש בזה. העניקה לי כל הזמן תחושה שיהיה בסדר, אף פעם לא בכתה מולי, אלמלא אני בכיתי. זו הייתה התקופה הכי קרובה שלנו מזה שנים. זה לא ירח-דבש, אבל היינו הרבה זמן במיטה, באופן טבעי, והטלוויזיה הייתה פתוחה יום ולילה, לפעמים עם סאונד ולפעמים בלי, והיא הייתה צריכה לעזור לי לעשות כל דבר, וכל המחיצות שלנו ככה נפלו. זה הזכיר לי את התחושות שלי בשנים הראשונות שלנו יחד, כשנעשינו יותר ויותר אינטימיים, כשאמרתי, טוב, עכשיו היא רואה את הנמש שיש לי כאן. ופתאום שוב חלקנו את הדברים הכי אינטימיים שלא קשורים למין או לאהבה, אלא לחולשה האנושית. זה קשר יותר חזק מכל קשר אחר. זה כאילו היה לעבור טקס הבעת אמונים חדש. החולשה שלי בחודשים אחרי הניתוח נראתה בעיקר כמשהו שלעולם לא יעזוב אותי. היינו רואים בעיקר ערוץ 8, ושם היו כאילו להכעיס תכניות על חולי סרטן וחולים אחרים וצרות של גיל ומשפחה וזקנה, וזה היה בשעות שבלאו הכי לא יכולתי לישון, ארבע לפנות בוקר, שלוש לפנות בוקר, כשהייתי מתפתל מכאבים. והיא הייתה ערה אתי כל הזמן, והיינו רואים את הסרטים האלו יחד, ומדי פעם היינו מסתכלים אחד על השני, ולא יכולים לראות אחד את השני מרוב דמעות מהסרטים האלה, וצוחקים. גם במצב הקשה הזה היה משהו רומנטי ומחמם לב.

"היו שלושה חודשים של ייסורים נוראיים. חייתי על כדורי הרגעה ומשככי-כאבים, עשיתי בדיקה והסתבר שאני אחד מבני-המזל, שהתברר שכל הריאה שלהם גדלה מחדש. לי ולמשפחה היה ברור שאצטרך לעבור הקרנות, אבל עברתי סי-טי פעמיים מאז, והייתי נקי לחלוטין. אבל זו מחלה שאף פעם לא יודעים אם היא נגמרה או לא. מחלה של מעקב, כל כמה חודשים אני עובר בדיקות, וכשאני יושב במסדרון של המרפאה האונקולוגית ומחכה לפעמים שעתיים ושלוש, כי יש שם צפיפות מאוד לא מעודדת בתור, אנשים אומרים לי 'גם אתה?' ולא פעם בהתחלה עופרה אמרה 'לא, הוא בא בגללי, זה אני'. ולי היא הייתה אומרת, 'אתה רוצה שאני אחזיק את הבדיקות?'. ובאיזשהו שלב אמרתי לה 'לא, מה פתאום, אני אחזיק אותן'. ואז אנשים ככה לאט-לאט התחילו לדבר אתי. יום אחד ניגשה אליי אישה אחת, קשישה ממני בהרבה, ואמרה 'אל תדאג, חיים עם זה'. זה צל שחיים אתו, בנוסף לכל הצללים שמלווים אותי שנים.

אל תסמוך על הדור שלי

הפגישה אתו נערכת בבית-קפה שכונתי ברמת-השרון. "היאפיות הזו זרה לי", הוא מתבונן סביבו וממהר לרכך את הרושם בדרכו האופיינית, "אבל יש ביאפיות הזו גם משהו שתורם, פה ושם לפחות, למראה של אלגנטיות ושל נימוסים טובים". בדרך-כלל הוא קובע פגישות בקפה "אוסלו" בתל-אביב, קרוב לבית. "ישבתי שם שנים, עד שהבנתי שזה מקום של אהבות סודיות. זה הביך אותי וריתק אותי. לא מהצד הרכילותי, אלא האנושי. נגע ללבי היופי הזה של יצרים אנושיים, חולשות ושאיפה לחופש. אתה רואה שם מבט של אנשים שמוסט לעבר כל מי שנכנס ואת הכמיהה לקשר ולחום, והייתי אומר לעצמי, אני לא רוצה להיות מעורב בזה, תודה לאל שאני לא צריך את זה ולא מתפתה לזה. תודה לאל שיש לי את עופרה". מנור תמיד הציג את עצמו כחסיד הזוגיות. מאז נפגשו לפני 35 שנים בניו-יורק, הם חיים בצמידות גדולה. הם נישאו במועדון "סברה" הישראלי בניו-יורק, עופרה פוקס הייתה אז זמרת ורקדנית, הוא היה קופאי. "לאורך כל השנים שלנו יחד ניסינו לשמור שהקשר לא ייסדק כמו בדור הקודם" אומר מנור, "המודעות לשבירות הכתיבה את החיים שלי. כשאמא שלי הייתה אלמנה, יהודה ואני היינו יוצאים לבלות בליל שבת, והרגעים האלה של לעזוב אותה בבית לבד היו רגעים קשים. לפעמים עוד היינו יושבים כמה דקות, והיא הייתה אומרת לי 'אהוד, תדליק סיגריה. אני אוהבת נורא את הריח. זה מזכיר לי את אבא שלך'.

"אחרי שיהודה נהרג, לאמא היו ספקות לגבי ההליכה אחרי אבא מרוסיה לחולות של בנימינה. יום אחד היא צלצלה אליי בהתרגשות אדירה, כי היא שמעה את השיר 'יליד הארץ'. השיר הזה נכתב שנים אחדות אחרי שיהודה נהרג. כתבתי: 'אבא, שר אני לך שיום אחד קמת ותלך/ אמא, זה השיר הוא לך/ על ימי לכתך אחרי אבי לכאן/ שמש בא אל החלון/ ענף ירוק מלילה ניעור/ וילד שפקח עיניו לתכלת קם'. והיא צלצלה אליי בוכה ואמרה לי תודה. כאילו השיר הזה סדק את התחושה שלה כל החיים שאולי זאת הייתה טעות, שזה לא היה המקום שהיא הייתה צריכה ללכת אליו ולהביא בו ילדים, ושאולי הייתה צריכה ללכת אחרי אחיה לאמריקה, ולא אחרי אבא שלי, כי הנה אני אומר, אחרי כל הצרות, תודה שהיא הלכה אחרי אבא ושאני נולדתי פה, והעיניים שלי פתוחות לשמש ולמקום שאני שייך אליו, ולא חשוב כמה הזהות שלי דפוקה ומיוסרת, אבל אני יודע מי אני ולאן אני שייך. זאת הייתה בשבילה איזו נחמה על שני האובדנים, שתמיד היו כרוכים אצלה זה בזה.

"תמיד כשאני חושב על יהודה שנהרג, אני זוכר אותו בגיל שבע, ביום שבו אבא נפטר, כשחיבקתי אותו ואמרתי לו שיהיה בסדר, אנחנו חזקים ואני אשמור עליו. זו התמונה שחקוקה לי ממנו, ואחרי מותו פתאום קלטתי שלי יש מה לזכור, ולו כבר אין. יהודה ביקש מאמא שתבטיח לו שהיא לא תתחתן. זה היה חשוב לו בתור ילד, והיא עמדה בזה. אני לא חשבתי כמוהו. עם השנים למדנו לקלוט שלאנשים יש זכות להמשיך לחיות ולהתאהב ולהכיר אדם חדש, כשהאדם המת חי באיזשהו מקום, ושחייבים להמשיך הלאה, אבל יש גם את הרצון הפרימיטיבי-השבטי הזה שהיה ליהודה. אף פעם לא דיברתי אתו על כך, אבל באחד המכתבים האחרונים אליה הוא כתב: 'עכשיו, כשאת לבד בבית הגדול בבנימינה, כדאי שתחשבי על זה שאת צריכה מישהו בחיים'. הוא הציע שהיא תתחתן, שתכיר מישהו, ושחרר אותה מההבטחה שהבטיחה לו. הייתי בן 27 כשהוא נפל, קיבלנו את ההודעה בשלוש בלילה ונסעתי לבנימינה, ופתאום הייתה לי המודעות הזו של החיים והמוות בבת-אחת, של לא לחיות עוד יום מבלי לזכור את היום ההוא. כולם ישנו, חוץ מאמא שלי ואחי הגדול זאב, והייתה לי הרגשה שהשמיים ייפתחו ויקרה משהו, ושום דבר לא השתנה, והחתול והכלב של אמא שלי רצו אליי, מכשכשים בזנב. עד היום כל פעם שאני נוסע לבנימינה, זו התחושה שמלווה אותי, של החיים והמוות יחד ושל רגשות האשם הקשים.

"כשיהודל'ה היה ביסודי הוא כתב חיבור בהקשר של יוסף ואחיו, שההוא מתחנן על חייו מאתנו, מהאחים שלו, שנשמור עליו ותמיד אני מרגיש שלא שמרנו עליו מספיק ושנתנו למדינה לא לשמור עליו, אני מרגיש שהוא היה קורבן-שווא. את 'אין לי ארץ אחרת' שנכתב לקורין אלאל במלחמת-לבנון, כתבתי בעצם על אחי כמחאה שהודחקה על מלחמת-ההתשה. יש לי רגשות קשים נגד הממסד של אותה תקופה. כבר הרבה שנים אני הולך בתחושת מחאה מאוד גדולה, היה כאן זלזול בחיי אדם מתוך אטימות. הושיבו את החיילים שלנו על קו התעלה מול הפגזות בלתי פוסקות של המצרים, והם בחוסר-אונים ספגו את המהלומות. יש לי תחושה שהייתה שם אזלת-יד. שכאילו מישהו אמר 'הבחורים הצעירים האלו, זה מחיר שאולי צריך לשלם אותו'. שמישהו חשב שזה לא נורא אם יש רק שלושים הרוגים, אסור היה לשלם את המחיר הזה. מישהו אמר 'או-קיי, אז מספר הקורבנות יהיה מינימלי' זה משפט מצמרר  

"בכלל, אני מבולבל, יחד עם כל השמאל הישראלי, ואני שואל אם תמיד העולם היה כזה, אם הוא תמיד נראה כל-כך חרא, או שהוא חרא משום שאני הולך ונכנס אל הגיל שבו הדברים נראים איומים. אני מרגיש היום ייאוש ותחושת אובדן דרך. האמנתי בברק, אבל הוא הניח מכשולים בדרך שהוא עצמו סלל, והשניוָת הזו הייתה בעוכריו ובעוכרינו. היום אין מנהיג, כמו בן-גוריון בזמנו, שיכול לשכנע אותי שאני יכול ללכת אחריו בעיניים עצומות. אני שייך לדור מאוד מאכזב, שלא הצמיח הנהגה. ברק הוא בן גילי, מדור שלא סיפק את הסחורה. פספסנו בגדול. כשכתבתי לחנן יובל את השיר 'דור', כמו השם של הבן שלו, הכנסתי שורה שאומרת 'אל תסמוך על הדור שלי'. אני חושב שהדור שלנו סבל מביטחון עצמי מופרז, מקהות מסוימת, מתחושה שאנחנו חזקים ואנחנו נסתדר ואנחנו צודקים בכל דבר. זו הייתה אופוריה צדקנית. חונכנו להאמין שיבוא שלום, אבל כנראה שאלו היו ססמאות, כי אנחנו לא באמת האמנו שיהיה אי-פעם שלום. כמובן שאני לא מעלה בדעתי היום לקום וללכת מפה, אבל אני בהחלט שואל את עצמי מה הייתי עושה, אילו הייתי במצב הזה כשהייתי בן 20 או 30. אני יכול להבין את סוג הפחדים של אנשים שקמים ועוזבים. יש איזושהי תקיעות, נשארנו באותו מצב. חונכתי להאמין במזרח-תיכון חדש, אני אומר כל הזמן 'אני פלסטיני', הזהות הישראלית שלי היא בחלקה פלסטינית".

מצב הנימוש שלי

 מנור מעולם לא היה מזוהה עם אמירות פוליטיות. במשך שנים הוא היה המיעוט הדומם בחבורת שמאלנים, שהתגבשה בתחילת שנות השישים בירושלים סביב להקת הסטודנטים: ירון ונירה לונדון, יוסי ודורית שריד, גדעון ונעמי סאמט. מנור היה אז סטודנט לפסיכולוגיה ולספרות אנגלית, שדרן מתחיל ב"קול ישראל". "הוויכוחים הפוליטיים לא היו משהו שטרד את מנוחתנו" הוא אומר, "זה קרה מאוחר יותר ואז לא פעם הייתי אומר להם, תירגעו. אבל זה עניין של אופי. אני לא אדם שמבקר בראש חוצות. דווקא אצל יוסי ואצל ירון אני מרגיש שיש איזון והתמתנות וזה נוגע ללבי. השמינייה בקשר עד היום ונפגשה בחתונה של ליבי, לצערי בלי נעמי סאמט, שמתה לפני יותר משנה (מחיידק קטלני; א"ל). היינו זוג בלהקת הסטודנטים. אני לא מסוגל להתמודד עם המוות שלה, עדיין מסרב לקבל אותו, אולי זה קרוב מדיי, אולי יותר מדיי. אולי זה בא בתקופה שיותר מדיי דברים לא התחרזו לי". מנור מסביר שהחריזה אצלו היא יותר מאמצעי ספרותי, היא מבטאת השקפת עולם. אם יש סביבו צרימות, הוא אומר, הוא יתקן אותן בשירתו המתחרזת.

"כשאני קורא שירה לא מחורזת, זה בעיניי משהו דיסהרמוני שמרסק לי את הנשמה. יש לריסוק הזה איזה כוח, אבל יש בזה גם משהו מייאש, איזו תחושה של חוסר תוחלת". לא פעם, מה שמנור מגדיר כשאיפה להרמוניה, נתפס אצל המבקרים כאופטימיות דביקה. רוגל אלפר כתב עליו ב"הארץ": "פקיד קונצנזוס חרוץ ובינוני, שכמעט בכל שיר שלו אפשר למצוא הרבה תפילות, הרבה אל, הרבה בוהק". "תהליך היצירה הוא בעיקר המאמץ לאחות את השברים למשהו שלם" מתעקש מנור, "אפילו אם רואים את הדבק, אני מרגיש שהייעוד שלי בחרוזים הוא לא לכתוב שיר ייאוש, אלא לחזק את החלום". מדי יום שישי הוא ועופרה עוזבים את הדירה בתכנית ל' בתל אביב וחוזרים לבנימינה. גם המסע הנוסטלגי המתחדש הזה כרוך בנעימה המתחרזת של חייו. "דווקא כשהרגשתי ששוברים את הכלים, היה לי חשוב לחזור לאותן קוביות ראשונות של ילדותי, לקבל חיזוקים שהעולם עוד מתחרז".

האידאליזציה הזו על בנימינה המתחרזת מעט מופרכת ופלקטית. הרי גם בבנימינה היו שיכוני עולים שנבנו בשנות החמישים מעבר לפסי הרכבת.

"לפעמים אני מרגיש שבשביל לשרוד אני צריך לפתח ממד של חוסר מודעות למציאות, כאילו אני יודע איפה אסור לי להיבלע, לתוך מה אסור לי להיסחף, אבל יחד עם זה אף פעם לא נטשתי את התחושות שלי לגבי בני-אדם ולגבי מה צריך להיות. אמא שלי הייתה רכזת אימהות עובדות בבנימינה, והייתי אומר לה 'את יודעת, הילדים מהשיכון באים עם סנדלים בחורף לכיתה, כי אין להם נעליים' והיא הייתה אומרת 'אספנו תרומות, אני אנסה לדאוג להם'.

ועל כך לא כתבת בשירים, אלא על הילד היחף שהלך בחולות של בנימינה. לקחת חלק בקהות-החושים הקולקטיבית של בני הארץ לגבי העולים החדשים.

"זה נכון שזו לא הייתה המציאות שהשתלטה על העולם הפנימי שלי, אבל זה הרבה יותר מורכב מזה. הרי לא היו רק שיכונים, היו גם מעברות, להוריי היו לא מעט קרובי משפחה פליטי-שואה, ובכל שבת היינו נוסעים לבקר אותם במעברות, הולכים מאוהל לאוהל, מנסים לברר פרטים. בדיעבד, גם זו חוויית ילדות נורא חזקה שלי. אני זוכר את האנשים, את המיטות, את החפצים. ולמרות שברור לי היום שהייתה סביב זה גם אטימות, הרי שכבר כילד נתפסתי דווקא לקטעים המתחרזים וחשבתי שזו התחלה לא נעימה של משהו נפלא, שהאנשים האלו סוף-סוף הגיעו לארצם, ואנחנו עוזרים להם. גם במעברה ובשיכון הייתה לי נטייה לראות את הטוב יותר. להפתעתי,

אחר, מקום שיש לי בו השראה ורצון. אולי בגלל הריחות, שרק אני יודע שהם ייחודיים לבנימינה, או האבק או החום המסוים, ובעיקר הזיכרונות. החוויות יכולות להיות הרבה יותר מאוחרות, אבל הרגשות ישנים, אהבה וקנאה בחברות, זה תמיד מבנימינה של עד גיל ההתבגרות. אלה הדברים הכי חריפים, שהלכתי אתם בלבי עד הסוף. כאילו החיים אחרי הצבא תמיד נראים לי כסדרה של פשרות. אחרי הכול, שום הפקה שעשיתי בחיים לא ריגשה אותי כמו העיתון שמנחם פרי ואני כתבנו שם כשהיינו ילדים, ותאטרון 'שעשוע' שהקמנו בגיל עשר בשכונת הפועל.  

"אבל יש גם משהו מאכזב בחזרה לבנימינה, שלא מצליחה להחזיר לי את האנשים שאליהם אני מתגעגע יותר מלכל דבר אחד. ההורים שלי, אחי הצעיר יהודה, היום אני מתגורר מאוד קרוב לבית-העלמין של בנימינה, וזה מוזר, כי כשעזבתי את המושבה שמחתי להתרחק מבית-העלמין הזה, כמעט נמלטתי ממנו, והיום אני הולך לשם מדי פעם, ומשם אני יכול גם לראות את הבית שבו גדלתי". הבית הזה כבר לא שייך למשפחת מנור. "אחרי שאחי נפל, אמא עוד גרה שנים לבדה בבנימינה, בבית הגדול, בבית מלא זיכרונות, שאבי בנה במו ידיו. והיא נבלה שם, ושכנענו אותה למכור את הבית, ואני מכה על חטא על כך. היא קנתה דירה ברמת-גן, קרוב אליי. חשבנו שזה יעשה לה טוב, אבל זה שיפר רק קצת. היא נעשתה יותר פעילה, נישאה נישואים שלא הצליחו. אבל העצב לא הרפה. מתחת למעטה האופטימיות היא הייתה אישה כבויה. תמיד כשמונים את החיילים, אני אומר שהמספר כל-כך יותר גדול, משום שגם אמא שלי מתה בעצם באותו יום שבו יהודה נהרג. היא כבר אף פעם לא חזרה להיות מה שהיא הייתה. והיא הייתה מודעת לזה. כל חייה היא הייתה עסוקה בלהתנצל שהיא לא אמא מספיק טובה, כי היא לא יכולה אף פעם לשמוח בשמחה של המשפחה עד הסוף. אבל ככה כולנו. מאחי הגדול זאב ציפו שייקח את המושכות ויטפל במשק ובפרדסים. זה לא היה ממש באופיו. אני למדתי פסנתר שנים, והוא בלי ללמוד אף תו בחיים, מנגן טוב ממני. והמעמסה הזו שהפילו על כתפיו הייתה מאוד מתישה בשבילו. אבל כשאחי נהרג, הוא ממש נשבר. עד היום, כשהוא יושב ומדבר אתי ומתחיל משפט עם 'אתה זוכר שיהודל'ה...', קשה לו לסיים אותו, כי הוא כבר בוכה. למרות שבאופיו הוא לא בכיין כמוני, אני תמיד הייתי בכיין ורגשן.

"חוסר הביטחון שלי נולד בילדות. הייתי ילד לעצמי רוב הזמן, אם ישאלו חברים שלי מהילדות בבנימינה, הם יגידו מה פתאום, הוא היה ילד מאוד חברותי. מצב הנימוש שלי היה בשבילי קשה. עד היום, כשאני נכנס לאוטובוס, אני לא מרים את היד לאחוז במוט שלמעלה, כי יש לי זיכרונות ילדות שהתביישתי להציב את היד הזו ליד כל הידיים השזופות באוטובוס, והייתי לפעמים, בעצירות פתע, עף עד הנהג. יש לי צורך למצוא חן בעיני אחרים לפני שמבחינים במידת הכיעור שלי".

ומתוך חוסר הביטחון הזה לא הצלחת לומר לא, גם כשאחרון זמרי השוליים ביקש שתכתוב לו שיר? אפילו אשתך הציגה אותך פעם כעט להשכיר.

"היא התכוונה לזה שעדיף להתאמץ לכתוב שיר לתקליט של ריטה או ריקי גל, מאשר לכתוב לאנשים שבכלל לא בטוח שישימו לב למה שהם עושים. ובקטע הזה אני חלוק עליה לחלוטין. אני אוהב לכתוב גם לריקי גל וגם לריטה, אבל אני לא מוכן להיות חלק ממכונת סינון אדירה שמרחיקה את הזמר מעצמו. גם עופרה מודה שהאמונה שנתתי באנשים מסוימים הצדיקה את עצמה, כמו האהבה שלי למוסיקה של שמעון בוסקילה, שאתו כתבתי את אחד הלהיטים הגדולים של שרית חדד, 'הייתי בגן-עדן'. כל פעם שאנחנו נוסעים באוטו ועופרה שומעת את שרית שרה את השיר היא אומרת 'צדקת'".

דרך מראה שבורה

לפי דיווחי אקו"ם, מנור הוא התמלילן הפורה ביותר בישראל. בילדותו היה יושב במרפסת החשוכה של בית הוריו בבנימינה, מקשיב לתוך הלילה לתקליטים של ג'ורג' גרשווין וקול פורטר במהירות של 78 סיבובים לדקה. בשירים שיכתוב יבקש לתת הד לחיבתו לפרנק סינטרה, נט קינג קול ואלה פיצג'רלד. הוא יקפיד להסביר שלמרות הפרדסים והחולות, הכתיבה שלו היא תוצר אמריקאי של חיפוש אחרי הרגש האישי. בין שיריו הידועים, "אין לי ארץ אחרת", "בשנה הבאה", "ברית עולם", "הלוואי", "ימי בנימינה", "כשתבוא", "דור". בנוסף, תרגם מחזות רבים, כמו "שיער", "עלובי החיים", "החלילן מהמלין", "אופרה בגרוש", "חתולה על גג פח לוהט" ו"אילוף הסוררת", והנחה בטלוויזיה את "עד פופ", "מסך אישי" ו"הילוך חוזר". הוא מגיש תכנית רדיו יומית, "מנור ברמזור", ב-"88 אף-אם" ואת יומני התרבות של "קול ישראל".

אתה מרגיש שאתה הולך ומשתייך לאגף הגריאטרי של עולם הבידור כמו כמה מחבריך שמצאו את עצמם מתפשרים בשעשועונים, למשל רבקה מיכאלי?

"אני עוסק בתחום של מוסיקה פופולרית, שזה כאילו לאנשים עד גיל ארבעים, ובזה מפתיע את עצמי. אבל כשאני מסתכל סביב, אני רואה עוד מבני הדור שלי ששרדו. בוב דילן, הביטלס, הרבה אנשים בני גילי ממשיכים. אבל אני לא נאחז בזה בכוח. אני כבר לא נאחז בשום דבר בכוח". ובכל זאת, בסוף השנה התובענית הזו הוא שוב מוצא את עצמו פעלתן מתמיד, כותב לזהבה בן, חנן יובל, רמי קליינשטיין, משלים אלבום עם מתי כספי, מוציא מילון בחרוזים לילדים. "תודה לאל, החיים ואני שוב מתחרזים" הוא אומר, "הסכמתי למופע המחווה הזה כי כבר ידעתי שאני בריא. עשיתי בדיקת סי-טי שנייה והכול היה בסדר, והייתה סיבה טובה לשמוח. החיים התערבו וניסו לקלקל לי, והם לא מצליחים להרוס את זה רוב הזמן. בגלל זה אני אוהב לעבוד עם מתי כספי, שבשירים הכי שמחים שלו יש עצב, ובשירים העצובים שלו יש נימת קריצה. גם היום, למרות שאני עוד נאחז בחרוזים, זה כבר סדוק. השיר האחרון שכתבתי היה 'לא הכול לא תמיד' לחנן יובל. אם פעם הייתי כותב שירים אופטימיים כמו 'עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה', אז בשיר הזה אני כבר כותב: 'לא כל העצים נשברים בסערה/ לא כל מה שטוב מסתיים תמיד ברע'. זה שיר אופטימי, אבל זו כבר אופטימיות דרך מראה שבורה".