תנו לשים ת'ראש על דיונה

סבב שמירות: "הסרט שלנו", ערוץ 2, 20:45

איך לפתוח לכם את הקטע? מה בא לכם יותר? "יא ווראדי, איזה קציצה עבשה"? "אני חשבתי יותר בכיוון של ללכת לישון"? "לוקחים מיץ מרה של חיה, מה בלילה של ירח מלא עושה טלוויזיה ממוחזרת ועייפה"? איך שתעדיפו.

אישית, הייתי הולך על: די, באמא שלכם, די. כמה אפשר? כמה פעמים עוד אפשר לעשות רווח מרווח, גבינה מהבורקס ואהבה מאלכס? כמה עוד אפשר לחרוש את "גבעת חלפון" בטרם תהפוך למישור? תן לשים ת'ראש על דיונה, ותקע בו כדור.

"הסרט שלנו" היה ערב מזויף ומופרך כשעון פיוג'י. את הסרטים שהשתתפו בתחרות הלא-קיימת הזו בחר "הקהל" – להלן חבורת מילואימניקים מדושני שעועית וילדיהם זבי-האינטרנט בני ה-12 – וכך קרה שזאב רווח, בכבודו, הוא השחקן הישראלי הטוב בכל הזמנים, ו"גבעת חלפון" הוא הסרט. כן, בסדר. עוד שניה היו מעניקים פרס ישראל לבועז דווידזון, שביים ארבעה מבין חמשת הפיינליסטים. מה שנקרא – תעירו אותי כשתתעוררו.

עם "נקודות שידור" מטופשות וחסרות תכלית, כוכבי "אסקימו לימון" התקועים בזמן-חלל כאסטרואידים אבודים, ואינספור נאומים במסגרתם התבקשו כוכבי הסרטים "שאתם אהבתם" לספר כי יצאו גדולים (האמת, חלק מהאנקדוטות היו חמודות) – רשם המישדר שיא ישראלי חדש בענף המופרכות. ומיד מיהר לשבור לעצמו את השיא כשתיבל, בטעם רע, ככה על הדרך, בכמה שיותר איזכורי אהוד מנור, כי בכל זאת, לא נעים. מה הקשר? הקשר הוא שמנור נפטר ביום שבו לטלעד לא היה נעים לדחות שידור מתוכנן.

ההפקה דווקא הצליחה להשיג את כמעט כולם – כולל מופע-אימים של אסי דיין בסיום. אדיר מילר, למרות בדיחות חלשות בחלקן, התברר כמנחה כריזמטי שמסוגל להחזיק ערב שכזה בקלות. בתוספת חיקויו הטובים, יתכן ששווה להתחיל לגדל את מילר לתפקיד בילי קריסטל מקומי. אלוהים ואורי שנער יודעים שטקסי הפרסים כאן זקוקים לאחד כזה.

איך לסכם? אתם יכולים לסמוך על טלעד שלא תדע לאתר את קו הגבול העבה שבין נוסטלגיה לנקרופיליה, ותפיק ערב "הצדעה" לקולנוע הישראלי שהוא ערב שיהוקים וגיהוקים סביב הרפליקות הממוחזרות והמתות ביותר בתולדותיו. אין עם זה בעיה עקרונית, רק אל תקראו לזה "קולנוע ישראלי". קראו לזה סבב שמירות.

משהו חדש? מותו של אהוד מנור, כל הערוצים

הייתם צריכים להיות עשויים מאבן, או תיירים מוחלטים כאן, כדי לא לזלוג אתמול קצת.

העצב על מותו של אהוד מנור, די-אן-איי של תרבות ישראלית, אחת ממולקולות הייסוד, חרג, נדמה לי, מכל מה שמקובל כאן כשזה מגיע לתרבות. מות מנור הוא לתרבות הישראלית כאבידת רבין לפוליטיקה; מוות שמוציא מחומת הישראליות הרבה יותר מלבנה בודדה, ולמעשה פורץ איזה סכר, שאחריו המבול.

ערוצי השידור טיפלו ברגישות הראויה במותו של מנור, אם כי מותר להתווכח עם הצדעה לחיים חפר (!) בערוץ 2. רבקה מיכאלי ריגשה מאוד. גם מתי כספי ב"שש". צרימה בודדה, אולי הכרחית, נשמעה אצל לונדון וקירשנבאום, שאירחו, בין השאר, את העיתונאי גדעון סאמט, שביקש לרמוז כי היה במנור יותר מכפי שדמותו הציבורית הסגירה. "ידעתי כל השנים האלה שיש צד באהוד שאנחנו לא מכירים.... יש דברים שלא מדברים עליהם". ספק אם היה לזה מקום, שכן אם סאמט מנסה לומר משהו, מוטב שיאמר אותו. אם אין בכוונתו לומר, מוטב שישתוק.

לבסוף היה קל והגיוני יותר להזדהות עם שלמה ארצי, שתיאר לכתב רוני קובן, במילים פשוטות, את היום השרבי והנורא שעבר עליו ועלינו, וסיים: "אתה לא יודע את נפשך. פשוט לא יודע את נפשך". אכן.