יצחק תשובה ומלון "פלאזה": סיפור לא-ישראלי

זהו סיפור שלא יכול היה לקרות אצלנו.

• הפרשנים המובילים בתקשורת היו נוזפים קשות בוועד העובדים ובאיגוד מקצועי המגבה את מאבקם. הם היו מסבירים, שהמלון הוא קניינו הפרטי של הקבלן ואין לאף עובד שכיר זכות להתערב בניהולו. הם אף היו מעלים על נס את נכונותו של הקבלן "לתת" – למרות הכל – תעסוקה למחצית העובדים. ההסתדרות, היו מאשימים הפרשנים, רק "דואגת לחזקים, שופכת שמן על המדורה ובכך מסכנת את פרנסת שאר העובדים".
  

• משרד האוצר היה מטפטף הודעת גינוי הן לעובדים והן לארגונים לשימור הסביבה. "אם חלילה יתברר שיש בכוחו של האיגוד המקצועי למנוע מיזם בעל-נכס לממש את תוכניותיו העסקיות", היה אומר (שלא לייחוס) בכיר ידוע בצמרת האוצר, "תהיה זו מכת מוות למשקיעים המעוניינים להציל את ענף המלונאות". ובכיר אחר, בצמרת משרד ממשלתי אחר, היה מוסיף: "מי ירצה לשים כסף במדינה, שבה ועדי העובדים מכתיבים לאנשי עסקים מה לעשות בעסקיהם? האם כצפון קוריאה היינו?"
  

• במרכז הפיננסי של תל אביב היו האנליסטים והברוקרים מפרסמים ניתוחים כספיים מלומדים, לפיהם יירד דירוג האשראי של הקבלן אם ייכנע. הם היו מוכיחים שערך הפרויקט יהפוך לשלילי אם ייאלץ הקבלן להעסיק עוד 100 עובדים ולגנוז את תוכניותיו להשכיר את אולם הכניסה של המלון לחנות הדגל של רשת בגדי האופנה לצעירים "הופ ושופ".
  

• ראש העיר היה מתערב, מזמין אליו את חברי ועד העובדים ומסביר להם את חומרת מעשיהם. השביתה שלכם, היה מטיף, מוציאה שם רע לעירנו כמוקד משיכה למשקיעים. בשיחה נפרדת היה נוזף בארגונים לשימור הסביבה על ש"לכלכו על הקבלן" ונהגו "בחוסר פטריוטיות עירונית" כשניסו – בלי הצלחה – לגייס למאבקם מוסדות לטיפוח המורשת ההיסטורית. "מובן מאליו שלא אשתף פעולה עם קומץ מהאנשים הבלתי-אחראיים הללו", היה מכריז במסיבת עיתונאים משודרת.
  

מיותר לציין, שלאור החזית המאוחדת של הפרשנים המובילים בתקשורת ("כלכלה חופשית), משרדי הממשלה ("המשקיעים יברחו"), קהילת המשפטנים ("אין לפגוע בזכות הקניין הפרטי"), המוסדות העירוניים ("פרנסה עדיפה על שימור") ושוק ההון ("בלי פיטורים ובלי קניון אין רווחים") – היו המתנגדים והשובתים מתקפלים בבושת פנים. הקבלן היה ניגש לביצוע תוכניתו, המלון היה הופך לקניון, עובדיו היו נשלחים הביתה ורוב חדריו היו נמכרים כדירות פאר לעשירון העליון.