חיים בקופסא: יום בתחנה המרכזית החדשה
לתחנה המרכזית החדשה, מסתבר, קוראים גם קניון תל אביב. סיבוב ארוך במקום (אי אפשר קצר) מגלה עולם קסום שלא משתנה כבר שנים: 1,300 חנויות, זיופים למכביר, בגדים זולים, בתי כנסת, מקעקעים, ציירים והרבה עובדים זרים. חיים בקופסא
ברוכים הבאים למקום בו לבובות בחלונות הראווה יש פטמות זקורות. מקום בו הרצפה רועדת כל אימת שעובר אוטובוס,אבל איש לא מתרגש. מקום שבו כל מוכר מצהיר בחירוף נפש ש"רק אצלי יש אוריגינל!" (כאשר הוא יודע בסתר לבו שגם אצל השכן יש אותו דבר בדיוק), בו לבושם HUGO קוראים HOUKO ושתדלנים ישראלים מנסים לפתות אותך להיכנס לחנותם בקריאות פאסמטריטס! פאסמטרטיס! (להסתכל, ברוסית).
אם לא זיהיתם בואו נקל עליכם את המלאכה: הגעתם לקניון תל אביב. מה, לא שמעתם על הקניון הזה? אל תדאגו - אתם לא לבד. כי נסיונה של התחנה המרכזית החדשה (שבינינו - היא כבר די ישנה) להיקרא קניון תל אביב מעורר ספקות. זה לא נראה כמו קניון, זה לא מרגיש כמו קניון, ובכל זאת יש פה עשרות שלטים המתעקשים ומציינים כי מדובר בקניון. מצד שני, נסו לקבוע עם מישהו בקניון תל אביב ונראה אם הוא ידע על מה אתם מדברים.
כי באיזה עוד קניון בארץ אפשר לעשות קעקועים, להתפלל בבתי כנסת, לקבל מסג' ספונטני בצהריים, ללמוד ציור וספרות, לקלוע צמות, לקבל ציור פורטרט צבעוני. באיזו עוד תחנה מרכזית בארץ יש סניף של סופר פארם, ניו פארם, מקדונלד'ס, בורגר קינג, מתאים לי, סופר סנטר, ג'אמפ, עונות, פוקס, אירוקה ועוד.
1,300 חנויות
בתחנה המרכזית החדשה, הקיימת משנת 1993, יש כ-1,300 חנויות, כולל הדוכנים במדרשוק. לא, אני לא טועה: אלף ושלוש מאות חנויות. מספר מטורף, לכל הדעות. בגן העיר, לשם השוואה, יש כ-100 חנויות, ובדיזנגוף סנטר -
כ-300 חנויות.
לפני כשנה וחצי ביקרתי כאן וגיליתי שלכל בובות הראווה יש פטמות זקורות. בזמנו זה שעשע אותי. כיום יש פחות בובות כאלו, ויותר בובות שצוחקות. מה זה צוחקות, נקרעות מצחוק. "אתה יכול להסביר לי למה לכולם יש פה עכשיו בובות צוחקות"?, אני שואלת את המוכר ב"גוגו", המתיימר להיות הראשון שהכניס את הבובות הללו לשימוש בתחנה המרכזית החדשה. "כי זה יפה", הוא עונה ברוב תחכום. "כולם אומרים שזה יפה".
בבובות הצוחקות מסתכמת ההשקעה המקומית בעיצוב חלונות ראווה. אם אתם מפנטזים על חלונות ראווה בסגנון גאלרי לאפייט לקראת קריסטמס, טעיתם בכתובת. אין פה גרגר השקעה בחלונות. פה המחיר מדבר. 6 שקל לצללית לעיניים, 10 שקל לדיסק צרוב, 40 שקל לדיסק מקורי, 39 שקל לזוג מכנסי ג'ינס, 99 שקל לשלושה זוגות נעליים, 2.5 שקל לתיק פלסטיק.
מה עושים עם 2.5 שקל?
אם ברחובות תל אביב יש חנויות בשם "הכל בדולר", פה יש כמה חנויות בשם "הכל ב-2.5 שקל". ובאופן מפתיע (או לא) באמת הללו יש המוני פריטים ב-2.5 שקל: סט קוקיות, סט סיכות, מדבקות, חוטיני עשוי תחרה בשלל צבעים, סט ג'ולות, פלייסמט (מגש שולחני), מכונית צעצוע. מעולם לא היתה הדילמה, מה לעשות עם ה 2.5 שקל שבארנקי כה סבוכה.
ממשיכים בטיול. הגענו למדרשוק. מדובר בשוק מקורה, המשתרע בקומה שלוש. בהשוואה לחנויות באזורים אחרים - כאן החנויות "שוקיות" יותר, חלק מהמוכרים מבוגרים יותר, המוסיקה מזרחית יותר, המחירים נמוכים יותר והלגיטימציה להתמקחויות גבוהה יותר.
אני רואה מוכר צעיר במו"מ עם שלוש נערות על ג'ינס. גם המוכר וגם הנערות נראים כאילו החיים שלהם תלויים בג'ינס הזה. עיניו של המוכר כמעט יוצאות מחוריהן מרוב מאמץ להגן על המחיר המקורי. "מי אמר אני ולא קיבל" זועק אחד המוכרים.
אני פוגשת בשירותים (כניסה עולה שקל) שתי נערות לגמרי אחרות, אם כי לא מז'אנר שונה. אחת מהן בדיוק מבצעת בדיקת הריון בעזרת ערכת בדיקה שרכשה זה עתה. אני מחכה במתח לתוצאות כאילו אני היא האשמה בהריון, מנסה להזיז את שיער ראשי מצד לצד כתירוץ להתעכבותי שם. יש! שלילי. הנערות מקפצות בעליצות החוצה וממשיכות במסע התרמה לאחד הארגונים.
במדרשוק אני מוצאת גם את דוכן הבשמים המזוייפים: לבושם החביב עליי, "הוגו וומן", קוראים פה "הוקו וומן". ל"הוגו רד" קוראים "היקו רד". אחר כך אני מגלה גם שבמקום "קוקאי" יש פה "קואי", עם לוגו נורא דומה.
הרצפה רועדת
רגע, הרצפה רועדת. אני שואלת את מוכר הבשמים: "ככה כל הזמן האדמה רועדת?". והוא,
בלי להתרגש, עונה לי בחיוב. גם בקומה 4 הרצפה רועדת. כל כמה דקות מורגשת רעידה. אני לא מבינה איך מאות האנשים העובדים כאן חיים עם רעידות כאלה.
מנכ"ל התחנה המרכזית החדשה, זבולון עזורה, טוען שהרעידות מורגשות רק בקומה 5 ומעט בקומה 4, ומקורן בחלקים המודבקים בבניין. מודבקים??? "כדי שהמבנה ישא את משקל האוטובוסים", הוא מסביר, "היה צורך ליצור תפרים בין החלקים באמצעות חומר גמיש".
"זה לא מסוכן"? אני שואלת. "ההפך הוא הנכון, עונה זבולון בהתרגשות, "החומר האלסטי הוא זה שסופג את הזעזועים הכרוכים במעבר האוטובוסים ולא הבטון. יסודות הבניין חזקים ביותר, שלוש וחצי קומות נמצאות בכלל בתוך האדמה".
חוזרים לקניות
אם נדמה שלקומה 3 אנשים טורחים ויורדים במיוחד כדי לקנות משהו, כגון נעל פלטפורמה בצבע זהב (שיהיה), הרי שביתר הקומות הקניות הן יותר ספונטניות, מהירות. עיקר המוצרים הם מוצרי צריכה זולים. רוב מוצרי המזון הנמכרים כאן (מאפי שמרים, פיצות) הם מוצרים שניתן לקנות בטווח זמן של עשר עד עשרים שניות. הכל, כך נראה, משרת את הנסיעה ואת ההמתנה לנסיעה באוטובוס.
החנות "רוסקה קניגה" (ספרים ברוסית) בקומה 4 היא אחת מבין שבע (!) חנויות ספרים ברוסית הנמצאות כאן. אני מוצאת כאן גם סרטי וידאו אירופאים ברוסית: "מריה בונפרטה" (הנסיכה מארי) בכיכובה של קתרין דנב, סרטים של בלמונדו ולואי דה פינס ברוסית.
שפע של חנויות דיסקים מציעות בעיקר סחורה אוריגינלית, ומעט צרובה. אסי מ"מרכז האלקטרוניקה" בקומה 6 מצהיר שחנותו היא היחידה המוכרת דיסקים אוריגינליים. שתי חנויות ימינה אני מוצאת בחור אחר שמצהיר את אותו הדבר בדיוק ובו בזמן רוצה לצאת איתי - ויפה שעה אחת קודם. אני חוזרת לאסי ואומרת בפליאה: "אבל אמרת לי שאתה היחיד בתחנה המרכזית שמוכר דיסקים אוריגינלים". "כן", הוא עונה, "אני היחיד, אבל יש עוד 3-4 כאלה". עניין של סמנטיקה.
צריכים מתנה? באחד הדוכנים בקומה 4 מוכרים פטנטים משעשעים כמו "עט נודניקים" (עט עם זרם חשמלי, 20 שקל), רדיו למקלחת (עמיד במים, 69 שקל), נרות עם להבה צבעונית הנקראים "נרומנטים" (15 שקל ל-12 נרות), פחית ממנה יוצא פרח ב 10 שקל, עט עם רדיו ב-49 שקל, ועוד.
שיטוט מהיר בתחנה המרכזית יכול לספק לכם גם את כל המידע הנחוץ לכם על האופנה העכשווית. לפי התחנה המרכזית הצבע השולט הוא זהב, ואחריו ורוד. הפריטים השולטים הם גופיות סאטן מקומטות ומשולבות תחרה, גופיות כותנה משולבת תחרה וחולצות תחרה לבנות. המחירים? גופיות וחולצות החל מ-19.9 שקל, מכנסיים החל מ-30 שקל. ארבע קומות מציעות את אותם פריטים בדיוק, באותם מחירים בדיוק. ואני אומרת: פועלי כל העולם התאחדו!
תת-ז'אנר בענף הביגוד הוא חנויות ההחרמות. החרמות מכס. איכשהוא, בדמיון הישראלי המצוי המילה החרמות מתקשרת למילה מציאות, וכך מצליחות מספר חנויות לפתות לשערן עוברי אורח תמימים המאמינים כי באמת מדובר בהחרמות ממיטב הקונטיינרים. בפועל, כך נראה, מדובר באותה סחורה ובאותם מחירים.
בין עשרות חנויות התחתונים והחזיות בולטת חנות אחת בקומה 4 בשם זינזנה. מה הקשר בין זינזנה וחנות חזיות, שאלתי את עצמי בעודי ממששת חזיה בדגם זברה. מסתבר שהבעלים של החנות, אבי סוויסה שמו, שיחק בסדרה זינזנה. מאז הוא נח על זרי דפנה וחזיות מנומרות במקביל, ומצפה ששם החנות יוביל פנימה את מעריצי הסדרה ומעריציו האישיים בפרט, בתנאי שיש כאלה.
העוברים גם שבים
יחד עם המהירות המאפיינת את ההתרחשות הכוללת בתחנה המרכזית, קיימים כאן מספר מקומות המנצלים דווקא את העובדה שחלק מהעוברים - גם שבים בסוף היום או למחרת, כמו צייר הפורטרטים יוסי שמלה. אפשר להשאיר אצלו צילום ו-80 שקל ולקבל למחרת ציור פורטרט צבעוני בפסטל גיר, שלדבריו מחזיק 400 שנה. בקרוב אמור להתחיל כאן קורס רישום בהדרכתו, באחד מחדרי המבנה. רוב הלקוחות שלו הם חיילים שמזמינים ציור פורטרט לחברות שלהם לרגל יום השנה וכיוב'. יוסי יושב פה בקומה 4 של התחנה כבר שלוש שנים, מצייר בלייב או מול צילום, מעדיף לצייר לפי צילום כדי להתרכז בשלווה ובשקט בציור.
ואם נכפתה עליכם המתנה של שעה ומעלה לאוטובוס שלכם נפרשות לפניכם אפשרויות מגוונות שדומות להן במגוון ניתן למצוא אולי בסחיפהול, נמל התעופה של הולנד (לא נסחפתי בכלל):
א. לבצע קעקוע בגופכם: ב"פלאנט טאטו" בקומה 5 אני פוגשת את מאיה, ספרית פסיכודלית לסבית שעומדת לקעקע את דמותה של אשת חלומותיה על גופה, ואת יסמין שבדיוק מקעקעת פרפר. בהתאם לחוק החדש מבצע ירון, בעל המקום, תחקירים טלפונים קפדניים עם ההורים כאשר מגיעים אליו נערים בני פחות מ-16. הקעקוע הזול ביותר עולה 180 שקל. הרבה אנשים נכנסים הנה בספונטניות, אומר ירון. בנות אוהבות פיות, בנים אוהבים טרייבלים (שזה שם גורף לדברים לא מוגדרים).
ב. לצלצל למסטרס קולג', בית הספר למסג'ים, (5377777) ולשאול אם אפשר לבוא למסג'. בצהריים יש סיכוי טוב למצוא מורה פנוי לביצוע מסג', בעלות של 120 שקל לשעה. לשם השוואה- ב"טבע ספא" שממוקם בדרך השלום בת"א, מסג' בן 50 דקות עולה 210 שקל.
ג. ללכת לאחד מבתי הכנסת, אם אתם בעניין, כמובן. אחד נמצא בקומה 6 ופעיל מהבוקר עד הערב. השני, בבעלות ובתפעול של עמותה מסוימת, נמצא בקומה 3, פתוח רק בשעות מאוד מסויימות.
ד. ללכת ל"ETHIOPIAN STYLE", החנות האתיופית בקומה 4, ליד הדואר, ולשלם כ-250 שקל תמורת קליעת שיער ראשכם לעשרות צמות דקיקות. אך אנא, אל תקללו אותי אח"כ במקלחת. זה בלתי חפיף בעליל.
ה. להסתפר באחת מהמספרות, למשל בזו של מישל מרסייה, שמחזיק גם בית ספר לספרות במקום.
ו. לכתוב מכתב, ממש כמו אבותינו הקדמוניים ולשלוח אותו בסניף הדואר המקומי.
ז. לשחק במכונות המשחקים בקומה 4.
ח. קזינו אינטרנט ("אינטרנט הפירמידה") בקומה 4. ולא, אני לא מעודדת הימורים.
ט. לאכול גונדי (כופתאות חומוס ועוף פרסיות, לא טעמתי) לצד אורז פרסי עם אפונה ושמיר ב-20 שקל למנה, במסעדה הפרסית איספהן, בקומה 5.
כמות אדירה של עובדים זרים
הכמות האדירה של העובדים הזרים המסתובבים פה, במיוחד בימים החופשיים שלהם, מוצ"ש וימי ראשון, יצרה באופן טבעי חנויות מיוחדות עבורם: חנות אוכל פיליפיני, חנות מוסיקה אפריקאית ("אפרו-שופ", קומה 4) בה ניתן להשיג גם שמנים טבעיים לשיער- הישר מאתיופיה, ותוספות שיער בשלל צבעים. אפילו בסופרפארם מביאים עבורם כמויות גדולות מהפרודוקטים שהם אוהבים.
ובין בליל השפות: עברית, רוסית ופיליפינית מפזר עזר ניניו, סוג של כוכבן מקומי, דברי שפר: "המקום הזה הוא כמו קופסה בה אתה חי, ודרכה אתה מנהל החיים שלך. אני לא יודע מתי יורד גשם ומתי זורחת השמש. אני כל היום בתוך הקופסה הזו. כולם פה קליינטים ממהרים, דוקטורים, טמבלים, חכמים, מפגרים, וכוסיות", הוא מתמצת בחינניות את המיקרוקוסמוס המכונה התחנה המרכזית החדשה ומתאדה בחזרה לחנות הדיסקים בה הוא עובד.
אחרי שעות בנפתולי התחנה המרכזית אני יוצאת אל העולם החיצון. ארומת-אוטובוסים מקדמת את פניי. בנסיונותיי להיחלץ מהאזור אני עוברת דרך התחנה המרכזית הישנה. תחושת ריקנות אופפת את המקום. מעט אוטובוסים מזדחלים לאטם. עיניו הדהויות של קשיש החוצה את הכביש מאותתות לי שכל האקשן כבר מזמן לא פה.
אז מה אתם אומרים, תקפצו לקניון תל אביב?
