למה שונאים אותנו כל כך?
סיפור אישי על מסע מרגש לפולין, שנועד לעסוק בהידברות - אבל הפך למפגש טעון עם האנטישמיות המודרנית וחוסר הסובלנות. בפולין המודרנית, מסתבר, עדיין יש קשר הדוק בין אנטישמיות להומופוביה, ויש מי שמבקש לפגוע ולפצוע. להיות יהודיה גאה בפולין, 60 שנה אחרי השואה
אפריל 2005, 60 שנים לאחר שגרמניה הנאצית הוכרעה, אני נוסעת לפולין במשלחת של שני מדריכים ושלושה חניכים מטעם ארגון הנוער הגאה, ובמימון הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה (OSCE). המטרה: ניסיון ללמוד כיצד ניתן להתמודד עם שתי תופעות הזוועה של העולם המודרני – אנטישמיות והומופוביה.
לילה ראשון בוורשה. רחוב "יוחנן פאולוס השני". נרות נשמה דולקים בכל פינה מתחת לתמונתו של האפיפיור – הגיבור הלאומי של פולין. כמה צעדים ואנחנו מגיעים לבית בו נגור בשלושת הימים הקרובים. בלוק מרובע, דחוס, מלא חלונות קטנים, שמזכירים את דירות "עמידר" של פעם. אלה עם הדחיסות, הלחות והתחושה של הצהוב באוויר. פה האוויר לא צהוב, הוא אחר, הוא עומד. משב רוח קר מעביר צמרמורת בגב.
המלווה הפולני מסביר שזה החלק היותר "יאפי" של העיר, בו מתגוררים זה לצד זה סטודנטים אמידים וצעירים נובו-רישים – שינקין הוורשאי אם תרצו – בתי מגורים צפופים לצד חנויות אופנתיות, מסעדות, פאבים ומועדוני ריקודים.
אני שואלת למה בכניסה לכל בניין יש מדרגות מוזרות, לא סימטריות, שנראו כאילו נבנו במהירות חנוקה, מבוהלת. הוא מסביר שבמהלך המלחמה ורשה נמחקה כולה, ונבנתה בחיפזון לאחר מכן. "לא היה זמן לשקם את ההריסות, אז פשוט בנו מעליהן. המדרגות מכסות בעצם את מה שפעם היו הבניינים שהגרמנים הכי אהבו להרוס". "איזה בניינים?" אני שואלת בחשש, ובלב כבר יודעת את התשובה. ברוכים הבאים לגטו.
"מפחיד להתעסק כאן בהומוסקסואליות"
הדברים היומיומיים, הפשוטים, מקבלים משמעות אחרת בפולין. השואה היא לא עיסוק מרכזי, לא בדיונים שלנו ובטח שלא בחיי היום-יום של המארחים הפולנים, אבל משהו ממנה תמיד נמצא. מרחף מעלינו בענן שחור ומפחיד, שלרגעים מטפטף חלקיק של זעזוע וקבס לגרון, והולך כלעומת שבא. דוגמאות לא חסר. למשל מערכת ההסקה המרכזית שמורכבת מצינורות גז בולטים במסדרונות, למשל המעליות הזעירות במבני הציבור, למשל צליל השפה הפולנית השורקת, למשל קול תנועת הרכבות.
בפאנל בנושא "אנטישמיות והומופוביה בפולין" אני מוצאת את עצמי מתגוננת. מסבירה לבחור עם חבר לבנוני ולהט בעיניים שאין שום קשר בין מדיניות ישראל הלגיטימית או לא בשטחים לבין העובדה שצריך למגר תופעות כמו שנאת יהודים. שציונות ויהדות לא אחת הן. הוא נראה מבין, אבל אחרי דקה קם ומקשה שוב: "שני מועדוני ההומואים הכי גדולים בעיר נמצאים ליד בית הכנסת הגדול. בדרך למועדון השוטרים מכריחים אותנו לעצור ולהזדהות ובודקים בתיקים. אל תתפלאו על אנטישמיות אם אתם הומופובים". אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות. מסבירה לו על שיקולי אבטחה, על פיגועים, שואלת אם עוצרים לבידוק רק את ההומואים או את כולם. "את כולם", הוא ממלמל ומתיישב בחזרה במקום. הוא לא מרוצה. גם אני לא.
באחד מנאומיו המפורסמים ביותר, התנצל האפיפיור המנוח, זה שעל שמו נקרא הרחוב, על פשעי הנצרות בזמן השואה. הוא התנצל בפני היהודים, הצוענים, האסירים הפוליטיים ובני כל שאר הלאומים שהזינו את מכונת ההשמדה המשומנת של הנאצים. רק ציבור אחד של מושמדים השמיט האפיפיור מנאומו – ההומוסקסואלים. אני מנסה להסביר להם על הקשר בין אנטישמיות של פעם להומופוביה של היום, בין שנאה לשנאה, אבל נראה כאילו כל אחד מהם נעול על ההתמודדות הפנימית שלו, מסרב להביט סביב.
בסוף הפאנל, שנערך במרכז ליהדות רפורמית, ניגשת אלי בחורה צעירה ושקטה עם עברית של פעם. "אני עורכת פה עיתון. בעצם, כתב עת. ליהודים. אני חפצה לכתוב על הומוסקסואליות אבל זה מפחיד כאן להתעסק בנושא הזה. מספיק מפחיד להיות יהודי בפולין".
מפחיד להיות יהודי בפולין, אבל לא כשאנחנו אורחים בוורשה, העיר שיודעת להסביר פניה לתיירים. ובכל זאת, בין קוקטייל חגיגי אחד לשיחה חטופה אחרת, ניגשים אלינו טיפין טיפין חברים בקהילה היהודית בעיר. בקול שקט הם מספרים על ההתבוללות, על הפחד מאלימות שלא נעלם גם לאחר שנים של שקט, על ההשלמה עם המצב הקיים ובעיקר על הצביעות. "הצביעות", הם מסבירים, "זה בדיוק ההבדל הדק שבין המדיניות לחיים. במדיניות, פולין לא אנטישמית. האנטישמיות מוקצה, אסורה, אף פוליטיקאי לא יעז לגנות יהודים בקול רם. ברחוב זה אחרת. ברחוב אנחנו טרף קל. ילד בבית הספר יקרא לחברו 'יהודי' אם ירצה לקלל. המורה אומנם תגיד שזה לא יפה, אבל הקללה נשארת בעינה".
פגישה עם השריד האחרון
בבוקר שלמחרת ורשה מציינת 62 שנים למרד בגטו. לא טקס אחד, אלא רבים. בשיירת ארוכה וממהרת עוברים כל המכובדים, ואנחנו אחריהם, מאתר לאתר. מנקודת ציון כואבת אחת לאחרת. מניחים זרים באנדרטת החייל האלמוני, והנה הרב, והנה השגריר, וחיילים פולנים מקיפים אותם בצעד מדוד, מלווים אותם בדרך, שהפעם היא לא האחרונה, אבל מהמחשבות אי אפשר להימלט, וגם לא מהקור המקפיא וממאות הצלמים שקופצים עלינו ברגע שאנחנו נעמדים, בתמימות, להצטלם ליד האנדרטה עם שני הדגלים – זה הכחול-לבן וזה הצבעוני.
משם לטקס המרכזי, באנדרטה לציון המרד, זו המוכרת עם פניו של מרדכי אנילביץ', שכל ילד ישראלי למוד "יד ושם" יודע ומכיר. חזן שר "אל מלא רחמים", אנחנו נעמדים בשורה הראשונה, לוחשים למלווים הפולנים באנגלית רצוצה את תרגום מלות התפילה העתיקה. ושוב מניחים זרים, ושוב אנחנו מצטלמים, הפעם מודעים לגמרי לכל הצלמים שאחרינו, ואיש אחד זקן ניגש אלינו ובמבטא מצחיק אומר לי: "תסתכלי".
אני מסתכלת בעקבות האצבע המושטת שלו ורואה פמליה יורדת באיטיות מצדה השני של האנדרטה, בראשה קשיש נתמך משני צדדיו ומלווה בילדים, ככל הנראה נכדיו. "תסתכלי, את לא מזהה?" אומר לי האיש, ואני מכווצת את העיניים, מתאמצת קצת יותר ועדיין לא מזהה. "זה אדלמן, זה ד"ר מרק אדלמן", מסביר האיש. רועי, המדריך שאיתי, אומר שאנחנו חייבים ללחוץ לו את היד. אני מסכימה.
אנחנו מתקדמים לכיוונו, מקהלה פולנית שרה שיר לכבודו והוא נעצר. אנחנו מתקרבים. "מר אדלמן, אנחנו משלחת של ארגון הנוער הגאה מישראל. זה כבוד גדול ללחוץ את ידך. תודה, תודה על הכל", אומר רועי. "תודה, תודה לך", אני ממלמלת ואוחזת בהתרגשות ביד המושטת. לחניכים שאיתנו, שלא כל כך מבינים על מה המהומה, אנחנו מסבירים: "אדלמן, האחרון שנשאר. נו, מהמרד. הוא נלחם עם אנילביץ'. הוא השריד האחרון".
אנחנו רוצים להישאר עוד קצת ליד האיש הזה, אולי להצליח לשמוע ממקור ראשון על הקרבות ההם הרחוקים, אבל הפמליה שלו נעה במהירות, ואנחנו גם. הטקסים לא נגמרו וצריך להגיע לאתר הבא – האומשלנגפלאץ – כיכר השילוחים. אנחנו נדחסים עם עשרות מניחי הזרים בתוך הכיכר. אני מנסה להכריח את עצמי לחשוב על ההמונים שנדחקו פה דקות לפני שנזרקו לרכבות המוות ולא מצליחה. אין לי אוויר, אני מרימה מבט למעלה ורואה את השמיים הכחולים, ללא ענן. על קיר השיש הלבן יש כיתוב עברי, עדות אילמת. אני נאחזת בשמיים, מנסה למצוא מוצא.
משם לבית הקברות היהודי העתיק, אתר המוות הכי מוחשי בעיר החיה. מצבות בכל מקום, השריד האחרון לקהילה ענקית של פעם. זה מוזר, אני חושבת לעצמי, שרק המוות נשאר כדי להעיד על החיים. בדרך כלל זה הפוך. אנחנו קוראים קדיש, שרים התקווה, ממהרים לצאת החוצה כי הלו"ז עוד עמוס ואנחנו כבר מאחרים ומי כלל רוצה להישאר בבית קברות. אנחנו. אנחנו רוצים. מאטים את ההליכה, מעבירים יד רועדת על השיש, מנסים לנקות קצת את האבק. ורק פסלו יאנוש קורצ'ק, ממרומה של האנדרטה לזכרו, משקיף על האבנים, שומר עליהן, כאילו היו ילדיו.
ואז, החלו הנאו-נאצים לרדוף
מוורשה אנחנו ממשיכים לקרקוב, לקחת חלק בכנס בינלאומי גדול וחגיגי בשם "תרבות של סבלנות". בקרקוב יש קהילה יהודית צעירה, ואפילו ארגון בשם "טשולנט" יש להם ומועדון. בקרקוב יש מועדונים גדולים וחיי לילה סוערים. קרקוב לא נהרסה במלחמה, ומבני הרובע היהודי עודם כשהיו. בקרקוב יש פסטיבל למוזיקה יהודית. בקרקוב יש גרפיטי של צלבי קרס ומגני דוד על עמוד תלייה. בקרקוב, עירו של האפיפיור, יש, כפי שלמדנו על בשרנו, לא מעט ניאו-נאצים.
שתיים בצהרים, ואנחנו מתאספים בכיכר המרכזית בשביל לצאת לשרידיו של מה שאמור היה להיות "מצעד הסבלנות", הגרסא המקומית של מצעד הגאווה, שבוטלה כי "בכל זאת, האפיפיור מת לפני שבועיים ולמה להכעיס" או אולי בעצם בגלל המכות והאבנים שחטפו המשתתפים בשנה שעברה.
ברגע האחרון החליטו לנסות ובכל זאת לצאת למצעד. בלי כרזות, בלי צעקות, צעדה שקטה של נוכחות. דקות ספורות לפני תחילת האירוע הודיע מושל המחוז שאת הדיון אישור לצעדה יקיים רק בעוד ארבעה ימים. בינתיים, הוא שלח את המשטרה לפנות את הכיכר, שהספיקה להתמלא בהומואים ולסביות מעל הצבעים, הגילאים והדתות.
אנחנו, חמישה ישראלים צעירים, מצאנו את עצמנו מוקפים בשוטרים, שמפנים אותנו לרחובות המובילים מהכיכר, זורקים אותנו הישר לידיהם של אלה שהמתינו ברחובות. מוכנים מראש הם המתינו שם, קבוצות של ניאו-נאצים גלוחי ראש, מוכנים ומזומנים לכלות זעמם בהומואים, ביהודים ובכלל, במה שיש.
אנחנו מנסים להתחבא בקהל, לצמצם נוכחות. אחרי כמה מטרים רועי אומר לי שעוקבים אחרינו. אני מעיפה מבט אחורה ורואה חבורה של כעשרה גלוחים הולכת אחרינו בשקט מופתי. "אולי לא אחרינו", אני מנסה להרגיע, אבל אחרי עוד כמה מטרים של הליכה, והם עדיין אחרינו, אני מבינה שהוא צודק, ומה לעזאזל אנחנו עושים עכשיו, בארץ זרה, עם עוד שלושה חבר'ה באחריותנו, ביניהם שני נערים בני 18 ו-16.
אנחנו מאיצים בהם להתקדם מהר, בשולי הכביש, לא לדבר עברית, לא לדבר בכלל, רק ללכת ומהר, בלי פאניקה, ואז מה עם קבוצת נאצים רודפת אחרינו באמצע קרקוב. יהיה בסדר. ברגע האחרון רועי מבחין בכמה מהחברים הפולנים והצרפתים שלנו שנמלטו לבית קפה סמוך. אנחנו מצטרפים אליהם, מעדיפים להישאר בקבוצה גדולה. הגלוחים נעמדים מחוץ לבית הקפה, מסתכלים עלינו במבטים רעים, מחכים שנצא.
רועי ואני מנסים להרגיע את השאר. מטח הביצים שחטפנו לא עזר לנו במשימה. הקורבנות: המעיל של אניה מפולין, הקפה של מקס מצרפת והמצלמה של טיראן. ועכשיו, רק עכשיו, הגיעה המשטרה. אניה ניגשת אליהם, לוקחת את טיראן שלנו איתה. השוטרים מכניסים אותם לניידת, לקחת עדות. רועי רץ אחריהם, זורק לטיראן, בסך הכול בן 16, את הטלפון הסלולארי שלו, ליתר ביטחון.
אנחנו לא יודעים לאן לקחו אותם, אניה איתו והוא לא לבד, אבל לנו קשה להיות רגועים, ומה נגיד לאמא שלו, אחרי שהבטחנו לשמור לה על הילד, שבפעם הראשונה חייו נוסע לחו"ל. רועי מנסה לברר לאן לקחו אותם, עמית מצלם כמו משוגע, אני מנסה להרגיע את יוני שבוכה בתסכול "למה שונאים אותנו כל כך", ואין לי תשובות, והייאוש מתחיל לכרסם בנו, עד שניידת מגיעה משום מקום ועוצרת ומורידה מתוכה את השניים.
לזכור ולא לשכוח
למחרת, יום שבת, ובארץ כולם מתכוננים לליל הסדר. אנחנו עולים על האוטובוסים ונוסעים לאושוויץ, האתר האחרון לפני המטוס הביתה. זו פעם שנייה שלי בפולין, הראשונה היתה בכיתה י"א. אם היו שואלים אותי לאיזה מקום לא אשוב לעולם, סביר להניח ש"אושוויץ" היתה התשובה. אבל הנה אני על האוטובוס, עושה עם הבנים חזרות אחרונות לקראת הטקס.
שעה לפני הסיור בבליל התמונות, המשקפיים, השערות, הקרמטוריום והמזוודות, שהפכו לצעקה אחת גדולה בלי שם, מצאנו עצמנו ספק עומדים ספק נשענים על הקיר ברחבת הטקסים במקום הכי נורא בעולם. שם, רק שם, העזתי לבכות.
מה רץ לי בראש באותם רגעים? העולם כולו. הניאו-נאצים שרדפו אחרינו, כיכר השילוחים, צלבי הקרס על הקיר, תמונתו של סבא עם המספר הכחול על היד, טיראן יוצא מהניידת, רועי אומר קדיש במצעד הגאווה הפרטי שלנו. אומר קדיש, בקול רועד, והמלים מפלחות את האוויר. הפלשים של המצלמות מהבהבים, מתמקדים על החולצות שלנו – עם מגן דוד בכל צבעי הקשת. מאחורינו זרים שהניחו פה לפנינו, באופק אלה שעוד יונחו.
ברגע האחרון אנחנו מחליטים לשלב בנוסף לקטעים בעברית ובאנגלית ולשיר באידיש גם קטע בפולנית. וככה, ישר אחרי הקדיש, יכלו המבקרים במחנה ההשמדה לשמוע בשלוש שפות את הציווי שהותיר לנו אברהם שלונסקי: "נדרתי הנדר לזכור את הכול, לזכור, ודבר לא לשכוח".
לפנייה לכתב/ת 
נועה רז
צילום: דרור פינטו
הכניסה למחנה אושוויץ בירקנאו
צילום: איי פי
כיכר השוק בקרקוב
צילום: אי פי איי
גלוחי ראש נאו נאצים (ארכיון)
צילום: איי פי
מומלצים
