יום השואה שלי
כך יריתי בשני ילדים שאולי זרקו אבנים, כי אני, בחיים אני לא הולך יותר כמו צאן לטבח
את יום השואה השתא ציינתי בכך שיריתי בשני ילדים. טוב, אולי לא ילדים. אולי נערים. אני לא יודע בדיוק בני כמה הם היו. ארבע-עשרה, שש-עשרה, משהו כזה. הם לא מתו מהכדורים שלי, שהם לפעמים כדורי גומי שבכלל לא הורגים. רק נפצעו. נזל להם הרבה דם. אבל עד שהאמבולנס הגיע, ועד שאישרתי לו להיכנס, ועד שאישרתי לו לצאת, הילדים (כלומר – הנערים) מתו.
אחרי שהם השתמשו באמבולנס כדי להעביר קסאם, כולנו ראינו בטלוויזיה את "האלונקה", אין ברירה; צריך לבדוק להם את האמבולנסים טוב-טוב ולאט-לאט.
לאחד קראו עודאי, כמו לבן של סאדאם, ולשני קמאל, כמו לסיגריות. שם המשפחה – עזאסי. אותו שם משפחה לשניהם. הם היו בני-דודים, מהכפר בית ליקיא. עכשיו שניהם מתים. מגיע להם. כי הם, או החברים שלהם, זרקו אבנים. ומי שזורק אבנים, מגיע לו למות. נדמה לי שהם זרקו אבנים בגלל הגדר, שבגללה כאילו לקחו לכפר שלהם את רוב השדות, וגם עקרו להם את כל עצי הזית.
אבל הגדר הזאת, כל אחד יודע, מצילה חיים של יהודים. אז מי שזורק עליה אבנים, כלומר מי שמתנגד לה, בעצם מתנגד שיצילו חיים של יהודים. כלומר, הוא מסכן את החיים שלי ושל המשפחה שלי. אז שימות. כי זה או אני, או הוא. כי אני, בחיים אני לא הולך יותר כמו צאן לטבח. בעיקר לא ביום השואה.
אחרי שהם מתו, חזרתי לשמור על ההתנחלות שעליה אני שומר. המתנחלים זרקו עלי פח אשפה, שברו לי את המשקפיים, קרעו לי את הטייערים באוטו, ירקו לי בעין, ריסקו לי שתי אצבעות ביד שמאל והורידו לי בלוק על הראש. אבל לא כעסתי עליהם. הם כל-כך סובלים, מסכנים. הממשלה החליטה להעביר להם את הגינה ואת הג'קוזי למקום אחר, אז אפשר להבין לכאבם, כמו שאומרים. שיוציאו עלי קצת קיטור. לא נורא. כולנו יהודים.
אחר-כך הסתכלתי בטלוויזיה על שידורי יום השואה, והייתי נורא מזועזע עד שנרדמתי.
איפה היא חיה?
שרת החינוך, כך דווח השבוע, "דוחה על הסף" את הדרישה להקים אוניברסיטה ערבית בנצרת. לדידה של לבנת, שוחרת זכויות אדם וליברלית ידועה, "אוניברסיטה ערבית" – זו גזענות. פוי! לא יקום ולא יהיה.
הגב' לבנת מוזמנת להוציא את ראשה מבעד לחלון משרדה שבירושלים, ולהעיף מבט סביב. למרבה תדהמתה ופלצותה, היא תגלה שם קמפוס גדול והדור של אוניברסיטה גדולה ומכובדת, ששמה, מאז לידתה בשנת 1925, הוא "האוניברסיטה העברית". ממש כך: אוניברסיטה עברית. כמו "ערבית" רק בשיכול אותיות.
האם גם זו גזענות פסולה? האם עומדת השרה, בעיצומה של תנופת הפיטורין בה היא נתונה כרגע, לבער גם את הרע הגזעני הזה מעל פני האדמה?
האמת היא כמובן שהאוניברסיטה העברית רחוקה מלהיות גזענית. נהפוך הוא. היא מופת של שוויון ופתיחות. עברית היא אכן שפתה, זיקתה התרבותית והדגשיה האקדמיים הם אכן עבריים, אך קונים בה דעת בני כל הדתות וכל הלאומים. ללא הבדל וללא אפליה. וכך בדיוק תהיה גם "האוניברסיטה הערבית", אם תקום. שפתה, זיקתה התרבותית והדגשיה האקדמיים יהיו ערביים, אך יקנו בה דעת "בן-ערב, בן-נצרת ובני".
הערבית, כדאי לשוב ולהזכיר – למגינת ליבה של השרה? – היא שפה רשמית במדינת ישראל. מעמדה אינו נופל ממעמד העברית כהוא זה.
צריך להיות אדם גזען במיוחד כדי לקפץ כך כנשוך נחש למשמע כל ביטוי שיש בו "ערביות", וכסיל זורח במיוחד כדי לא לשים לב שהוא יורה לעצמו, באותה הזדמנות, גם כדור מאוד מביך ברגל.
גרסה חדשה
מכיוון שהתבקשתי על-ידי מספר קוראים להמשיך ולספר בעוללות הגזל הבלתי-חוקי של רכוש רוכלי מחסום קלנדיה בידי הפקחים של לופוליאנסקי (עליו סיפרתי ב"ידיעות אחרונות" בשבוע שעבר), להלן ההתפתחות האחרונה:
ובכן, נראה כי מישהו בעיריית ירושלים הבין סוף-סוף שהניסיון לטעון שהסחורה המוחרמת "הועברה לצדקה" גובל בטיפשות שוברת שיאים. אשר על כן, שונתה הגרסה הרשמית. מעתה (ועד להודעה חדשה?), גורסת מחלקת הפיקוח כי "מכיוון שמדובר בסחורה מתכלה, היא הושמדה". הלא אי אפשר לדרוש מהעירייה שתאפסן במגרותיה, בעיצומו של הפסח, מאות פיתות וכעכים טריים, ועשרות ק"ג בשר, חומוס, פול וקבב. אז הכל הושמד.
דא-עקא. גם זו עבירה מפורשת וברורה על החוק. להלן המשכו של סעיף 27 לחוק רישוי עסקים, הוא-הוא הסעיף שמכוחו מבקשת לעצמה העירייה את סמכויות ההחרמה:
"(ג). "נתפסו חפצים פסידים (דהיינו – מתכלים ב.מ) רשאית רשות הרישוי למוכרם במכירה פומבית או במחיר המקובל ביום המכירה. דמי המכר, בניכוי הוצאות התפיסה, השמירה והמכירה, יבואו, לכל עניין במקום החפצים" (דהיינו – רק בית משפט מוסמך לקבוע מה ייעשה בהם).
צר לי, רבותי הפקחים ודובריהם. שוב פישלתם. לשבוע הבא – נא להמציא גרסה חדשה.
לפנייה לכתב/ת 
