כבר לא עומדים בצפירה

הצפירה בת הדקה שנשמעה בערב יום הזיכרון והבוקר (יום ד') כבר לא משתקת את כלל אזרחי המדינה לדקת התייחדות עם הנופלים. מדי שנה מתקבלים דיווחים על רבים מהמגזר החרדי שמסרבים לעמידת הדום בצפירה, אך נראה כי במגזרים אחרים התופעה הופכת לנפוצה.

הראל אבישר בן 18 מאריאל סיפר ל-ynet: "אני בן למשפחה שכולה, ובכל שנה בצפירה אני עומד עם משפחתי דום ליד הגלעד שהוקם לזכר דודי ז"ל. הגלעד ממקום בצומת גיתי אבישר הקרויה על שמו, צומת זה הוא תחילתו של כביש חוצה שומרון - כביש מרכזי ובעל תנועה ערה.

"הבוקר ספרתי לפחות 10 כלי רכב בעלי לוחיות צהובות דוהרים על הכביש בעת שאני עומד דום לזכר החללים. החל ממכונית פרטית ועד משאית עברו שם ולא עצרו! בעיני זה מחדל. עצוב לי כי עם ישראל שוכח אפילו ביום הזה לתת מעט כבוד לאלו שנתנו עבורו את המירב האפשרי".

אבישר הסביר כי בעבר המצב היה שונה. "כבר עשר שנים אני עומד שם דום לזכרו, ובכל שנה אני רואה איך החיים נעצרים וכל הכביש קופא בצפירה. שנה אחת נעצר אפילו אוטובוס כשתי דקות לפני הצפירה על מנת לעמוד איתנו שם".

לדבריו, "בשנה שעברה אני זוכר שראיתי מכונית אחת מתקרבת שעת הצפירה, והייתי בטוח שיהיה לה מספר לבן, אחרת למה היא לא עומדת עם כולם? וכשעברה אותנו בערך במהירות 100 קמ"ש עוד אפשר היה לשים לב למספר הצהוב הצבוע מאחור. השנה שוב עמדתי שם, אבל שלא כבכל שנה הכביש כולו כלל לא עצר. רק פה ושם עצרה איזה מכונית. אולי אם מישהו ישמע על כך שלא רק חסידים בירושלים ממשיכים ללכת אלא גם סתם אנשים שנוסעים על חוצה שומרון, אחד מהם יבין שזה לא בסדר".

גם מספר אזרחים שעמדו בזמן הצפירה אמש בצומת גלילות דיווחו על מכוניות רבות שלא נאותו לעצור את נסיעתם. מתחנת הדלק במקום ניתן היה להבחין בנהגים רבים שניצלו את הכביש הפנוי יחסית לנסיעה במהירות גבוהה.

תושבת ירושלים סיפרה, כי "כמו בכל שנה, ברחוב יפו בעיר חרדים רבים לא עמדו בצפירה. מחלון המשרד הבחנתי בשתי משפחות, אב, אם וילד בעגלה הולכים מהר בזמן הצפירה ועוד כמה חרדים שהולכים, אחד אפילו רץ כדי להתחמק מצלמי סטילס באיזור". 

"שנים שאני לא עומדת בצפירה"

גם מרב, צעירה תל-אביבית, מספרת: "שנים אני לא עומדת בצפירה. מה היתה נקודת התפנית? אני לא זוכרת בבירור. במובן מסויים אני משערת, שמדובר בתהליך ארוך של התבגרות, התפכחות והפנמת כעסים. כעסים על מדיניות כושלת של כל ממשלות ישראל שגבתה במשך 57 שנים ועודה גובה את המחיר הגבוה ביותר שאותו משלמים פרטים ולא הקולקטיב הבדוי שמנהיגי החברה המפורקת שלנו מנסים להרכיב על מנת שיוכלו לגייס אותו לצרכיהם הפוליטיים".

למירב כעסים "על המלל שנשפך אחת לשנה ביום הזיכרון ומדי פיגוע בנוסחה סכמטית ידועה וצפויה מראש על-ידי אותם הפוליטיקאים, שמן הראוי היה לו דווקא בימי ההתאחדות עם זכר הנופלים, היו מתכנסים בשתיקה ועוזבים את הכואבים לנפשם. החברה הישראלית היא לא חברה הומוגנית, אלא חברה שפרודותיה מאיימות לטרוף זו את זו ולכן ה'אחדות' וה'ביחד' שמנסים לשוות לה דרך האובדן והשכול מרגיש לי מזויף".

היא לא מאמינה "במנהגי אבלות קולקטיביים, כמו שסממנים חיצוניים אינם חלק ממילון המושגים שלי. אבל הוא דבר פרטי ולכל אחד יש את המתים שלו אותם הוא נושא על גבו 365 יום בשנה ובשביל לעשות כן אינו זקוק לתזכורת. 21,954 בני אדם מתו במלחמות ישראל. כל אחד מהמספר הכולל והבלתי נתפש הזה הוא חלל פעור שנותר אצל משפחתו ואצל החברים שהותיר מאחור. הצפירה הופכת את המת לחלק מכלל אמורפי וברגע שמטשטש האדם שמאחורי המספר הוא הופך לסטטיסטיקה, עוד אחד מני רבים. זו לא דרכי לזכור וזו הסיבה שאני לא עומדת בצפירה".

אנרכיסטים: לזכור את הילדים הפלסטינים

עם כניסתו של יום הזיכרון, פשטו חברי "הוועד האנרכיסטי לזיכרון המושכח" והדביקו כרזות ברחבי תל אביב "על מנת להזכיר לתושבי ישראל היהודים את החללים ששמם אינו מוזכר ביום הזיכרון: אלפי גברים, נשים, ילדות וילדים פלסטיניות ופלסטינים שנרצחו על ידי הצבא הישראלי", כדבריהם.

באחת הכרזות, שהפיקו תושבי הכפר בית ליקיא הסמוך לרמאללה, מופיעה תמונתם של הנערים ג'מאל ועודאי עאסי בני 14 ו-15, ש"נרצחו בדם קר על ידי כוח חיילים שנכנס לתוך כפרם לפני שבוע והפסיק את משחק הכדורגל שלהם ביריות אש חיה", לדברי האנרכיסטים. הכרזה מנוסחת בערבית והתווסף אליו כיתוב בעברית: "נזכור", בתרגום לערבית.

כרזה נוספת עוצבה והודפסה בעברית, ותחת הכותרת "מבוקשים" היא מספרת את סיפורם של ילדי הכפר בילעין, שלדברי האנרכיסטים: "על הפגנותיהם כנגד עקירת עצי הזית וגזילת אדמותיהם מגיבים כוחות הטרור הישראלים בירי רימוני גז וכדורי גומי. עד כה נפצעו בכפר מאות מפגינים, בהם כ-150 ילדים".

אחד הפעילים בוועד סיפר, כי מדובר בניסיון להציג זיכרון אלטרנטיבי ביום הזיכרון. "קורים עכשיו דברים רעים מאוד בשם מדינת ישראל, וזהו ניסיון להעלות את נושא הילדים שנהרגו והמפגינים שנעצרו, יחד עם ישראלים. אבל המפגינים הפלסטינים עדיין נמצאים בכלא, רקבגלל שהם פלסטינים".

בהתייחס ליום הזיכרון הסביר הפעיל: "היום הזה לא מייצג אותי, החיבור של יום הזיכרון עם יום העצמאות הוא חיבור ציני כי האנשים שמתו במלחמות אין להם קשר לעצמאות. השימוש בצבא לאורך השנים היה על מנת לשמר מצב לא דמוקרטי ולא לגיטימי".