קטיושה? בחלום הלילה
השקט שאחרי הסערה: חמש שנים אחרי הנסיגה מלבנון – בקריית שמונה גדל כבר דור שלא יודע לזהות את שריקת הקטיושות. גם המתיחות האחרונה בגבול הצפון לא מצליחה לערער את תחושת הביטחון החדשה של התושבים. אך השקט, מתברר, דווקא הוליך את העיר לאחור: מספר המובטלים הוכפל, ובשנה האחרונה לא נקנתה אפילו דירה אחת בעיר. "פעם היו הרבה יותר קונים", מספרת בעלת חנות, "אבל אני מוותרת על כל החיילים שקנו אצלי, זה בטח לא שווה את המחיר שכל יום שמענו על עוד חייל הרוג". כתבה שלישית בסדרה
"אני לא יודעת איך ההורים שלי גידלו אותנו כאן. היום אני אם לילדים, ואם חלילה יופר השקט, אני אארוז מזוודות ואנטוש בלי לחשוב פעמים" (רונית, תושבת קריית שמונה בת 32)
חמש שנים אחרי נסיגת כוחות צה"ל מלבנון, יש לקריית שמונה גיבור מקומי בלתי מעורער - אהוד ברק. גם אלו שהתנגדו לנסיגה מודים היום כי טעו בתחזיותיהם השחורות. את תחושת הביטחון החדשה איש מהתושבים לא היה מחליף בעד שום הון שבעולם. רק בלילות עדיין מתגנב לו החשש שמא מישהו מצדו השני של הגבול ירצה להחזירם לסיוט מהעבר הלא רחוק.
בימים אלה נראית קריית שמונה שלווה ומנומנמת. גם המתיחות האחרונה בגבול הצפון לא מותירה את רישומה. ידיהם של בעלי העסקים ברחוב הראשי של העיר מחוסרות עבודה, ומתמקדות בעיקר בדפדוף בעיתונים. חמש שנים קודם לכן סיקרו אותם עיתונים בהרחבה את העיר, שמאז נדמה כי צללה לתהום השכחה.
זרם האח"מים שהגיע לעיר כדי להצטלם בסמוך לכל בור שנפער מנפילת קטיושה כבר מזמן הפך לדלוח, וההבטחות שניתנו לפני ימי הנסיגה נעלמו כלא היו. "פתאום הפכנו מעיר גאה למרות הקטיושות לעיר קשה בלי קטיושות", אומר ראש עיריית קריית שמונה, חיים ברביבאי.
התושבים הוותיקים מספרים על פחדים מהם לא ישתחררו לעולם. על מציאות בה ילדים חששו לצאת מן הבית, חלמו חלומות זוועה בלילות וגם הרטיבו את מיטתם בגיל מאוחר יחסית.
את הפחד ותחושות החרדה הקשות שליוו את חייהם יום יום, ילדיהם הקטנים כבר אינם מכירים. אם בעבר התמחו ילדי קריית שמונה בהבחנה בין רעש של יציאת קטיושה לכניסתה, הרי שהדור החדש כבר לא נחרד לשמע צליל השריקה הכל כך מוכר שליווה את העיר.
לתחושת הביטחון מתלווה גם אכזבה מכך ש"הממשלה זנחה אותנו", הם אומרים. הם משוכנעים שממשלה שמתכננת את ההתנתקות ושואפת אולי להסכמי שלום עם הפלסטינים, דווקא היא צריכה להחזיק תוכניות מגירה לשגשוג ופריחה של יישובים בעיתות שלום.
הנתונים מלמדים שמאז נסיגת כוחות צה"ל מלבנון קפצו אחוזי האבטלה בעיר מחמישה ל-11%. ענף הנדל"ן, שלגביו פיתחו בעיר ציפיות נתקע, ומזה כשנה לא נקנתה בעיר אף לא דירה אחת. גידול האוכלוסייה מלמד על הגירה שלילית. בשנת 2000 למשל חיו בעיר למעלה מ-23,000 תושבים. חמש שנים אחרי, מספר התושבים לא עלה.
אם בשנת 2000 למשל מנו תלמידי שכבת כיתות א' 250 תלמידים הרי שהיום חל פיחות של 20% ולומדים שם 210 תלמידים בלבד. בנוסף, סל ההטבות שניתן על ידי הממשלה בימי הקטיושות בוטל בחלקו הגדול והיום התושבים נדרשים לשלם מחיר מלא עבור הארנונה.
גם ההטבות שניתנו לזוגות צעירים כבר אינן קיימות. על תיירות והקמת תעשייה אין כלל על מה לדבר. "מדינת ישראל היא מדינה המומחית בכיבוי שריפות, על תוכניות עתידיות לפריפריה אין מה לדבר", אמר ברביבאי, "אמרתי לראש עיריית שדרות 'אתה מתמודד עם קסאמים, כשהם ייפסקו תישאר עם הפצעים".
טרמינל עם קוצים
בעיר קיוו שלאחר 32 שנות קטיושות יבואו "30 שנות בנייה והתחדשות". בלשכתו של ברביבאי מוחזק "תיק הנסיגה" ובתוכו שלל הבטחות ממשלה לימים יפים יותר. אז נכון, חלק מההבטחות קוימו ותושבי העיר זוכים להטבות בתשלום עבור מעונות יום לילדים, והקלות בתשלומי מס הכנסה.
עד שנת 2003 העביר משרד הבינוי והשיכון את התקציבים להם נדרש על פי הבטחות אלו, אלא שמאז מועבר שליש ממה שהובטח, משרד התחבורה עדיין שוקד על פיתוח הכבישים בעיר ובסמוך הוקם טרמינל מפואר בעלות של כ-25 מיליון שקל. אבל מאז הקמתו הוא לא שימש איש. הסיבה: חברת התעופה החליטה שהיא אינה מחדשת את הטיסות לעיר. וכך, עומד לו הטרמינל המפואר בתוך שדה קוצים שרק גדל משנה לשנה, את רעש מנועי המטוסים, גם אם תתאמצו, לא תצליחו לשמוע פה.
מנגד, ישנן גם הבטחות המוזכרות בתיק הנסיגה שלא מולאו כלל. "הבטיחו לנו הקמת מפעל גדול שיספק מקומות תעסוקה רבים, ויעודד בעקבותיו הקמת מפעלי תעשייה רבים. והבטיחו מענקים לזוגות צעירים. בפועל מה שקורה זה שאף מפעל כזה לא הוקם, מחירי הקרקע לתעשייה קפצו כמעט פי עשרה, המענקים בוטלו, והצעירים עוזבים את העיר. לצערי אין האונות של הממשלה ביישום החלטותיה גורם לנו נזק אדיר, והמחיר הוא שאנו לא מסוגלים להשאיר כאן את ילדינו וקריית שמונה הולכת ומזדקנת", אמר ברביבאי.
לתחושותיו מצטרף גם ראש העירייה בעבר, פרוספר אזרן, שכיהן בתפקיד במשך שלוש קדנציות. "אני לא מכיר אדם בעיר המתגעגע לימי הקטיושות אבל בפועל קיבלנו אז הרבה יותר והיום אנחנו דורכים במקום".
לדבריו, "במקום לתפוס כותרות כעיר מוכת קטיושות אנחנו יכולים לעשות כותרות של עיר תיירותית ממדרגה ראשונה, אך כל אותם שרים שהבטיחו הבטחות לא נמצאים היום במערכת והשרים החדשים אומרים 'מה אתה רוצה ממני, זה לא אני שהבטחתי'".
ברחובה הראשי של העיר לא מכירים את הבטחות הממשלה אך מכירים היטב את החור בתקציב. "נכון, אז היו במקום הרבה יותר קונים אך אני מוותרת על כל אותם חיילים שקנו אצלי, הם כמו הילדים שלי, וזה בטח לא שווה לנו את המחיר שכל יום שמענו על חייל אחר הרוג", אומרת טובה בוזורגי, המחזיקה בבעלותה חנות פיצוחים ברחוב הראשי.
"לדבריה, "עד היום כל טריקת דלת גורמת לי לקפוץ בחרדה, את יודעת מה זה לגדל כך שלושה ילדים שמכירים יותר טוב איך נראה המקלט מאשר הדשא בחוץ?"
בוזורגי, אם לשלושה ילדים בוגרים שלאחרונה ילדה תינוק אומרת כי אם לא היה שורר שקט, היא אינה יודעת אם הייתה מביאה ילד נוסף לעולם. "תודה לאל, החיים שקטים, את הפחד מהקטיושות שחוו ילדי הגדולים הוא, אני מקווה, כבר לא יחווה". עם זאת היא מוסיפה שהייתה מצפה כי "ממשלת הליכוד תתעורר ותבין שהגיע הזמן לדאוג לנו. אם ילדי לא ירצו לשוב ולחיות כאן אני בהחלט אוכל להבין אותם, לעיר הזו אין מה להציע".
תמי תושבת העיר במשך שנים מסכימה עמה. "הדבר היחיד שמיוצר כאן הוא נוער איכותי, אותו אנחנו לצערי מייצאים. בתי, סטודנטית לאדריכלות, מאוד אוהבת את האזור אך אני יודעת שכשהיא תסיים את לימודיה באוניברסיטת תל אביב, היא לא תחזור לכאן, אין כאן תעסוקה וביטלו לנו את מרבית ההטבות, אז תגידי לי מה יש לצעירים לחפש בעיר?"
תושבים רבים עמם שוחחנו ביקשו גם להדגיש את חצי הכוס המלאה – "קריית שמונה היא משפחה אחת גדולה, עם חמימות ודאגה הדדית", הם אומרים. "אבל אם המדינה לא תתעורר ותבין שעליה לתת העדפה מיוחדת לאזורי פריפריה דווקא בתקופות של שקט – עוד נהפוך בסוף לעיירה שכוחת אל".
לפנייה לכתב/ת 
