הלחץ להיות רזה חושף ילדים שמנים להתעללויות

בערב יום קיץ חם, מאותם ימי אוגוסט אחרונים, נכנסה למשרדי ילדה, ספק נערה, בלוויית אמה. "אני לא יכולה יותר", אמרה האם. "אני מיואשת. קחי אותה, טפלי בה, אולי את תצליחי".

אני משפילה מבט, מגניבה עין שמאלית לעבר הילדה ועין ימנית לעבר האם, מעדיפה להתמקד בציור עם האופק הכחול שמולי. שירה בת ה-12 ישבה על הכסא במשרדי כפופה וחפויית ראש. מכורבלת בתוך משמניה המערסלים את גופה הרופס. שיער ארוך מכסה עיניים כבויות. כובד רבץ באוויר.

"אז ככה", המשיכה האם. "שירה סובלת מהשמנה, כפי שאת רואה. אוכלת ואוכלת, מדוכאת, בודדה. אני דואגת, אבל חסרת אונים. אין עם מי לדבר. היא לא מפסיקה לאכול. תראי אותה, תראי איך היא נראית. אין לה חברים, כל היום מול המחשב. לא עושה ספורט. ואוכלת. כל היום. איפה לא התרוצצתי איתה, כמה דיאטות שהיא כבר עשתה. אלוהים יודע כבר כמה כסף בזבזתי עליה. אבל תראי אותה. לא מתאמצת בכלל. זהו, כאן זו התחנה האחרונה".

ההשמנה של שירה החלה בערך בגיל שבע, כשמשפחתה עברה דירה לעיר אחרת. אבל מן הסתם, ההשמנה הזו תפסה תאוצה בשל סיבות נוספות: גנטיות, תורשתיות, רגשיות וחברתיות. נדמה לי ששירה היא קורבן אופייני של חברה מוחצנת, סקסיסטית, תחרותית, דורסנית. חברה בעלת ערכים מבולבלים וחסרת כבוד, שאינה מקבלת את השונה, מחברת בין רזון ואושר, הצלחה ובריאות. חברה שאינה מקבלת את הפרט כפי שהוא, אינה מהווה קרקע פורייה להתפתחות ייחודית, אלא עסוקה בניסיונות אינסופיים להכניסו לשבלונת הרזון וליופי מוכתב.

הסיפור הכל-כך בנאלי וכואב של שירה מייצג בעצם אמירה חברתית. כל אחד יכול להיות רזה, כל אחד צריך להיות רזה. עם קצת כוח רצון, כולם יכולים להגיע אל "מחוזות האושר", שמשום מה, למרבה הפלא, מתרחקים ככל שנדמה לנו שאנו קרבים אליהם.

ומה עם שירה? שירה השילה מעליה 20 ק"ג. לכאורה היתה הילדה אמורה להיות מאושרת. גבוהה, עיניים כחולות, שיער ארוך ומרשים, מוקפת חברים אוהבים, פעילה, תורמת לקהילה. מה עוד היתה ילדה בת 13 צריכה לבקש לעצמה? אבל לא. שירה שקועה עמוק בשנאה עצמית, בכעס על עצמה, על כך שהיא אינה מספיק רזה, על כך שהיא לא מצליחה לרדת עוד שלושה ק"ג, שבחוויה שלה יהפכו את עולמה למאושר יותר.

היא עסוקה באופן אובססיבי בניסיונות כושלים להמשיך ולרזות. וככל שהיא מנסה יותר, היא נכנסת להתקפי זלילה קשים יותר, שחלקם מסתיימים בהקאות, מהפחד הנורא להשמין.

שירה אינה שונה מעוד הרבה מאד ילדים, בני-נוער והוריהם המהווים מודל לחיקוי, העסוקים בדרך זו או אחרת בגופם, במידת המכנסיים אותם הם לובשים, במשקלם, ובעיקר במה מותר ומה אסור להם לאכול כדי שיוכלו להגיע למשקל הפנטזיה. כל אלה צובעים עולמם באפור כהה, מסרסים את נפשם ופוגעים ביכולתם לגדול ולהתפתח באופן בריא ומאושר.

פעמוני האזעקה מצלצלים

ילדים רבים בישראל מפחדים להשמין. התחושה והצורך העז להיות רזים בכל מחיר מובילה את הילדים הגדלים בחברה שלנו לתוך חיים מלאי לחץ. חייהם משלבים בתוכם קונפליקט כואב, הנע בין תחושות שפע של אוכל ובין מסרים לרזון כערך הטומן בחובו איפוק והימנעות. המסרים הקונפליקטואליים מביאים אותם לתחושה שהגוף איתו נולדו אינו טוב דיו, ועם קצת מאמץ וכוח רצון הם יכולים לקבל גוף אחר, יפה יותר, רזה יותר, מושלם יותר.

הילדים שלנו גדלים לתוך עולם וחברה שאינם מפסיקים לערער על הלגיטימיות והיופי של מה שאיתו באו לעולם. מסרים שאינם מפסיקים לשדר לנו חדשות לבקרים שהכל ייראה ויהיה אחרת אם רק נשיל כמה ק"ג ממשקלנו ונשנה את הופעתנו. הכל, כך נדמה, מתחיל ונגמר במראית.

שיא האבסורד הוא שיד ביד עם קמפיין ההרזיה הגורף, אפידמיית ההשמנה רק מתעצמת. הנורא הוא שהבעיה הולכת ותופחת, זורעת הרס רגשי ובריאותי כבד בקרב החברה. נדמה שהנפגעים העיקריים הם הילדים ובני-הנוער, שאין ברשותם כלים להתמודד עם עולם כזה.

נשאלת השאלה מה אנחנו יכולים לעשות כשכל-כך הרבה מבוגרים וילדים עסוקים במלחמה נואשת ואינסופית שפוגעת בגופם, בנפשם וברוחם? נדמה שהבית בתוכו אנחנו חיים עולה באש. אבל היום אנחנו יודעים מה הם החומרים המזינים את האש הזו. בתור התחלה, אני מזמינה אתכם להשמיע ולשמוע את פעמוני האזעקה.

במציאות חיינו, אנשים רבים אינם חשים טוב עם גופם. מרביתם משייכים תחושה זו למשקל גופם, לצורתו ולגודלו. מה שלא בהכרח מעיד על העובדה שהם אכן סובלים מעודף משקל אמיתי. מרבית האנשים שאינם מאושרים ואינם מרוצים מגופם עסוקים בדיאטות ואינספור דרכים להיפטר ממשקלם. כתוצאה מכך, מרביתם מוצאים עצמם עסוקים באופן אובססיבי באוכל אותו הם אוכלים, בהתנהגויות האכילה שלהם, במשקל גופם, בתחושות אשם פוגעות וכואבות על הקושי של עצמם לשלוט ברעב ובתשוקות שלהם.

הילדים שלנו הולכים בעקבותינו. מגיל צעיר הם נחשפים לאותם מסרים. אלה לא רק שאינם תורמים ל-Well Being שלהם, הם גם אינם באמת תורמים לתחושות "עצמי" בריאות. וזה עוד מבלי שנגענו בבעיות הבריאותיות, החברתיות והנפשיות המתפתחות בעקבות עיסוק זה, עוד מבלי שייחדנו מילים להפרעות האכילה.

הכואב הוא, שדווקא בתקופת החיים בה הילדים אמורים לחוש מוגנים בתוך גופם הגדל והמתפתח, לפתח ביטחון עצמי והכרה בערך עצמם, שיעזרו להם לגדול לתוך גוף בריא עם "עצמי" בריא, לחפש את ייחודם – הם גדלים מעורערים, עסוקים במשקל גופם, צורתו, גודלו, במידת המכנסיים אותם הם לובשים ובניסיון להיות מישהו אחר.

הצורך השולט בכל הוא להיות רזים (לא פחות שמנים, לא במשקל בריא, אלא תמיד יותר רזים) בכל מחיר ובכל דרך. הנורא מכל הוא יצירת האשלייה שזה אכן אפשרי. לא רק אפשרי, אלא מחויב המציאות. בתקופה בה הילדות מתקצרת, בה הכל קורה מהר, לא מפתיע לגלות כי בעיות שחשבנו שמתאימות לגיל ההתבגרות, משתלטות על ילדינו כבר מגיל הגן. כבר מגיל צעיר הילדים שלנו גדלים מבלי שיוכלו לחוש טוב עם עצמם ועם גופם, מבלי שיחושו בעלי ערך.

דימוי גוף מעוות

מגיל מאוד צעיר הם חווים עצמם כ"לא מספיק בסדר", כחייבים להשתנות. הם גדלים עם תחושות תמידיות שהם לא כמו שהם צריכים להיות ושהם אינם יכולים לסמוך באמת על הקודים הטבעיים והאמיתיים שלהם לגבי רעב.

תחושות הילדים עם עצמם ועם גופם אינם דבר טריוויאלי. דימוי הגוף המעוות לתוכו הם גדלים משפיע בכמה רמות על מעגלי החיים ועל האינטראקציות הנוצרות בין הילדים, משפחותיהם וכלל החברה בה הם גם גדלים. וזה נוגע בכמה תחומים:

זמן, תשומת לב, אנרגיה, הערכה עצמית ובזבוז כסף. ילדים העסוקים מרבית זמנם במראה גופם, משקלם, ובמה הם אוכלים, אינם באמת פנויים רגשית ופיסית לעסוק בדברים החשובים באמת, הנחוצים להתפתחותם. הם מצויים במצב כמעט תמידי של חרדה ודאגה. הם חשים שצופים בהם כל הזמן והם נשפטים על סמך משקל גופם, המראה שלהם, לבושם, ועל סמך מה הם בוחרים לאכול. כל אלה אינם מאפשרים להם פשוט להיות ילדים.

משבר זהות. ילדים עם דימוי גוף ודימוי עצמי נמוכים לומדים לבחון עצמם מבחוץ במקום מבפנים. "איך אני נראה" נחווה כחשוב יותר מאשר "מי אני?" וגם "איך אחרים רואים אותי" יותר חשוב מ"איך אני רואה את עצמי". חוסר היכולת לבחון את עצמך מבפנים החוצה פוגע ביכולת הילד לפתח "עצמי" בריא – מה שאנחנו מכירים היום כהכרחי להתפתחות בריאה ותקינה של הילד.

תזונה לקויה והשמנה. דימוי גוף שלילי הוא הסיכון הבולט ביותר לפיתוח מחסורים תזונתיים, אכילה לא בריאה והפרעות אכילה. במקום להיות עסוק באכילה מזינה ובהקשבה לקודים הטבעיים לרעב ושובע, הילדים גדלים לנורמות של מותר ואסור לאכול, הכל מתוך מחשבה על הצורך לעצב ולשלוט בגודל ובמשקל הגוף.

בעיות והפרעות אכילה. העיסוק בגוף וחוסר הקבלה שלו מובילים גם לפיתוח בעיות והפרעות אכילה. הדרך המעשית ביותר להגדיר בעיית אכילה היא לראותה כאכילה שאינה באה לענות או לספק רק רעב פיסי, אלא נובעת ממניעים אחרים. אדם הסובל מבעיות אכילה אינו רואה עצמו כמי שבוחר או מסוגל לבחור את התנהגותו ביחס לאוכל. הוא מרגיש שדפוס האכילה שלו מוכתב על-ידי כוח הנמצא מחוץ לשליטתו המודעת. הוא חווה תחושות של איבוד שליטה על האכילה (או תחושת שליטה לא הגיונית על האכילה), פחד מהשמנה ועיסוק כפייתי במשקל ובצורת הגוף.

הנה לדוגמה קצת מספרים מבהילים שעלו ממחקר בנושא, שנערך בשנת 2001 בקנדה:

• 52 אחוז מהילדות מדווחות על ניסיון לרדת במשקל. 
• 14 אחוז מתאמצות לשמר משקל. 
• 27 אחוז מהבנים רוצים להעלות במשקל. 
• 19 אחוז מהבנים רוצים להוריד במשקל. 
• 9 אחוז מהבנות נעזרות בהקאות. 
• 6 אחוז מהבנים נעזרים בהקאות. 
• 40 אחוז מהבנות ו-23 אחוז מהבנים דיווחו על התקפי זלילה.
  

מגיפת ההשמנה

בעיות משקל הפכו בשנים האחרונות לאובססיה עבור ילדים ובני-נוער. ילדים רבים גדלים מתוך תחושה שהם שמנים, ומאמינים שדיאטה היא דרך טובה, נכונה ואפשרית להתמודדות עם תחושות אלו. בפועל, דיאטות והעיסוק במשקל ובצורת הגוף הפכו עניין פופולרי כבר מראשית הלימודים בבית-הספר היסודי, ולעיתים אף מגילאי הגן.

קיימות, לעניות דעתי, שלוש הנחות יסוד:

הנחת יסוד ראשונה – יש אפידמיית השמנה.

השמנה היא תוצר של גורמים חברתיים, גנטיים, ביולוגיים, נפשיים, והיא בעלת השלכות בריאותיות כבדות. מנתוני ה-CDC (2002 control and prevention diseases) עולים הנתונים הבאים:

1. 30.3 אחוז מהילדים בגילאי 6-11 בארצות-הברית סובלים מעודף משקל, 15.3 אחוז – שמנים. 30.4 אחוז מהילדים בגילאי 12-19 בארצות-הברית נמצאים בעודף משקל, 15.5 אחוז – שמנים.
2. בשלושת העשורים האחרונים חלה עלייה משמעותית בהשמנה בקרב הילדים, בדומה לאוכלוסיית המבוגרים.
3. יותר ממחצית הילדים שבגיל 6 נחשבים "כבדים", יגדלו להיות מתבגרים כבדים, ומתוכם 70-80 אחוז יישארו כאלה בבגרות מאוחרת.
   

בארץ, ממדגם מייצג שנערך ב-2004 על-ידי משרד הבריאות בקרב בני-נוער מכיתה ד' עד יב' וכלל 6,487 מחקרים, עולה כי 18.5 אחוז סובלים ממשקל עודף ומהשמנה.

הנחת יסוד שנייה – יש לחץ חברתי לרזון אידיאלי

30 שנות מחקר מראות שהלחץ החברתי לרזון אידיאלי מעורר בקרב ילדים ובני-נוער תפיסה מעוותת של גופם וחוסר קבלה של עצמם. המסר העובר כחוט השני בחברה המודרנית, מתעלם לחלוטין מקיום השונות בקרב האוכלוסיה בגודל הגוף ובצורתו. מגיל צעיר מוצפים הילדים במסרים עקביים וחזקים הבאים מהחברה ומהמדיה:

• גופם יכול וחייב להיות ברזון האולטימטיבי. 
• הרזון יביא איתו הצלחה, מעמד, כוח, כבוד, אושר, בריאות ו-Well Being.
• הרזון הוא דבר ריאלי ונורמלי, שכל אחד עם קצת כוח רצון ומאמץ יכול להשיגו.
  

מסרים אלה גורמים לתחושות מסולפות של מרבית הילדים באשר למבנה גופם, גודלו וצורתו. הדבר מעורר אותם לעיסוק מוגזם ולא בריא בדרכים להפחתת משקל כדי להשיג את המשקל האולטימטיבי. מסרים אלה מונעים מהילד לנסות ולהשיג את הערכים האמיתיים שהרזון מייצג עבורם. הם עלולים לעורר בקרב הילדים הערכה עצמית נמוכה ותחושת כישלון.

ילד הגדל עם דימוי עצמי נמוך מועד יותר לניצול מיני, פיסי ורגשי. הוא מועד יותר להתמכרויות, לבעיות אכילה ולהפרעות אכילה. הולך ופוחת הסיכוי שלו להיות תלמיד טוב המעורה בחברת הילדים, גדל ומתפתח לאדם בוגר, מתפקד בחברה כאדם בריא, פעיל ומאושר. זאת ועוד, מסרים אלה מעוררים אלימות ורודנות חברתית. מחקרים מצביעים על כך שכ-30 אחוז מהילדים בחטיבת הביניים בארה"ב מעורבים באלימות, השפלה והפלייה לרעה של ילדים הסובלים מעודף משקל.

הנחת יסוד שלישית – דיאטות הן הפתרון

נראה כי התרבות הישראלית לוחצת במיוחד לכיוון מרכזיות דימוי הגוף בחייהם של ילדינו. עובדה זו מתגלה במחקר בינלאומי שנערך לאחרונה על-ידי ארגון הבריאות העולמי. המחקר בדק ילדים בגילאי 11-15 ב-36 מדינות. תוצאותיו הצביעו על כך שבישראל 35.6 אחוז מהבנות בגילאי 13 ו-25 אחוז מהבנים באותו גיל אינם מרוצים ממשקל גופם.

המחקר הראה גם שבארץ 32.3 אחוז מהבנות ו-13.8 אחוז מהבנים באותו גיל עסוקים בדיאטות ובניסיונות לבקר את משקלם. ילדי ישראל דורגו במקום השני בתחום זה. ממצאים אלה הופכים משמעותיים יותר אם נזכור שמבחינת מצב עודף המשקל של אותם ילדים, יחסית לרמות ה- BMI, רק 12.6 אחוז מהבנות ו-7.8 אחוז מהבנים אכן סובלים ממשקל עודף. אנחנו יודעים שהעיסוק במשקל ובדיאטות עלול לגרום לאינסוף בעיות:

1. עלייה בעישון ובהתמכרויות כחלופה לאכילה והפחתת תיאבון.
2. מחסורים תזונתיים ופגיעה בלתי הפיכה בגדילה ובהתפתחות.
3. בעיות בריאות.
4. נזקים חברתיים ונפשיים.
5. הפרעות באכילה בדרגות שונות.
6. השמנה חוזרת.
   

אחת האסטרטגיות הבולטות ביותר להתמודדות עם תופעת ההשמנה היא הדיאטה. שיא האבסורד הוא שהדיאטה, שנועדה בעצם לפתור את בעיית ההשמנה, נמצאה בעצם כמעצימה אותה. כ-95 אחוז מאלה שעושים דיאטה לצורך הורדת משקל, מעלים אותו ולעיתים אף מעבר לו. ובכל זאת ולמרות הכל מנסים שוב – דיאטה.

דיאטה יכולה להתבטא במספר צורות: 

• הימנעות מאכילה לפרק זמן מסוים. 
• הפחתה בכמות המזון הנאכל. 
• הימנעות מסוגים מסויימים של מזונות.
  

אולי נוכל להגדיר דיאטה כאכילה מתוך תכתיבים חיצוניים, שהם לרוב, בדרך זו או אחרת, מתחת לצרכים הפיסיים שלנו. וזה מבלי להתייחס לצרכים הרגשיים והחברתיים שיש לאוכל בחיינו ומבלי להתייחס לקודים האמיתיים המצויים בתוכנו לרעב ושובע.

הדיאטה החלה לתפוס את מקומה כדרך להפחתת משקל בשנות ה-70. מאז הפופולאריות שלה רק עולה. במקביל עלתה המודעות לחשיבות אורח חיים בריא ופעיל. למרות זאת, במשך 30 השנה האחרונות חלה עלייה מתמדת בשיעורי ההשמנה.

לסיכום, יש אפידמיית השמנה, יש מסרים חברתיים מסרסים, יש אובססיית רזון ודיאטה, ואנחנו והילדים בתווך – ממולכדים. האם יתכן שאפשר להגיד שהילדים שלנו הם בעצם קורבן של מסרים חברתיים מסרסים? הילדים שלנו לכודים, הם זקוקים לעזרה שלנו, ואיפה אנחנו? פיתוח הרגלי אכילה, מיומנויות חברתיות, חיים אקטיביים וערך עצמי חזק אינם מולדים. אבל הטמעתם בקרב הילדים יכולה לאפשר להם צמיחה וגדילה לעבר בגרות בריאה, חיונית עם Well Being.

נשאלת השאלה כיצד אנחנו יכולים לעזור לילד לצמוח לעבר ה-Well Being בעידן זה, בו הדימוי העצמי שלו מעוות ונשען על אמונות ופנטזיות, בו האכילה שלו נשלטת על ידי כוחות הרחוקים מלהיות הקשבה לצרכים הפנימיים של רעב ושובע. בו התחושה הקונפליקטואלית היא חלק בלתי נפרד מההוויה היומיומית שלו.

איילת קלטר היא דיאטנית קלינית המתמחה בגישות פסיכולוגיות לאכילה ומחברת הספר "כמה שוקל האושר – על אוכל גוף ונפש" (הוצאת "ידיעות אחרונות"), סייעה בהכנת הכתבה: יעל צורים, דיאטנית קלינית