ההפך ממודי בר-און
תשכחו מהדימוי הטלוויזיוני. בחיים האמיתיים מודי בר-און הוא טיפוס חרדתי, חסר שקט ועצבני שמתקשה מאוד לראות את עצמו על שלטי חוצות וחושש להפוך לחיית רייטינג. לאחר שנה לא פשוטה, שבמהלכה השתקמה בתו בת ה-15 מתאונת דרכים קשה, בר-און, בראיון ל-"7 ימים", שוב מרשה לעצמו לבעוט בכדורגל הישראלי. וגם בעצמו
ביום שישי האחרון שודרה בתוכניתו של מודי בר-און בערוץ הספורט, "שישי חי ובועט", כתבה על מוטי איווניר, מאמן קבוצת הכדורגל של הפועל נצרת עלית. איווניר נחשב לאחד המאמנים חמומי המוח בליגת הכדורגל, עם היסטוריה ארוכה של היתקלויות קולניות וחיכוכים זועמים, בעיקר מול שופטים. בתום הכתבה ניתח בר-און באולפן את מה שכינה "הסכיזופרניה של איווניר", שמסוגל, בתוך כמה רגעים "לצעוק בטירוף על השופט, ואז להסתובב אל הבת שלו ולומר לה ברכות: 'מאמי, למה את יושבת ככה בשמש?'" אצל אנשי ספורט, טען בר-און, הפן הציבורי נרגן וכעוס. הם תמיד מתלוננים על משהו, על השופט, על התקציב, על ההתאחדות. בפן האישי, לעומת זאת, הם רגישים, ילדותיים ופגיעים.
כשכבו המצלמות התחוור לבר-און, 42, שגם אותו ניתן לאבחן בסכיזופרניה דומה. בר-און הציבורי הוא "הכי סבבה והכי קזבלן", כדבריו, אבל בר-און האישי, הפרטי, הוא הנגטיב הגמור. דמותו הטלוויזיונית מבוססת על פאן, קוליות וביטחון עצמי. בסוף כל שידור מאחל בר-און בחביבות לצופיו "תבלו", אבל הוא כשלעצמו מתקשה לבלות ולמצוא מנוח. חסר שקט, לעיתים עצבני, חרד ללא הרף למשפחתו ומגונן עליה כפנתר, ומעל הכל - מלא פחד. "העולם מלא הפחדות", יאמר.
בתקופה האחרונה הפך בר-און מודע מתמיד לכפילות הזאת, אולי בשל התחושה שהוא נושק לגבולות חשיפת היתר, וזו מעוררת בו אימה. כשהוא חולף במכוניתו על פני שלט פרסום חוצות שממנו ניבט פרצופו בארשת סימפטית, תוקפת את בר-און התכווצות מוכרת בלתי רצונית בבטן. הוא מסיט מיד את המבט וסוחט את דוושת הגז. רק לא להתבלבל ולאבד פרופורציות, הוא משנן לעצמו.
"זה לא נורמלי", אומר בר-און. "אני כל הזמן מדחיק, כי לא מצאתי דרך אחרת להתמודד עם כל זה. קשה לי נורא לראות את עצמי, כי אני רואה כמעט רק את החסרונות. בגלל זה אני אוהב לשדר חי. ככה אני מגן על עצמי".
בכלל, הוא מודה, הפרסום תמיד מפחיד אותו. "בשנים האחרונות, כשעבדתי על הסדרה 'במדינת היהודים' לערוץ 1, דיברתי עם עשרות בדרנים. משם נבעו המחשבות על מהו המנגנון של הבדרן והמנגנון של התהילה. כולם סיפרו לי כמה הם פחדו, ואמרתי לעצמי איזה אידיוט אתה. המון שנים היה לי ממש פחד במה, אבל אם הייתי יודע שכולם מפחדים כמוני, יכול היה להיות לי הרבה יותר קל. כשהייתי מסתכל על טל פרידמן או יוסף אל-דרור במועדון הדומינו, הייתי אומר לעצמי, איך הם עושים את זה? איך הם מאלתרים? איך הם לא מפחדים בעוד אני משותק מפחד. בפינת הסטנד-אפ שהייתי עושה בתוכנית של יאיר לפיד הייתי שרוי באופן קבוע, כל כולי, בתוך התקף חרדה. המכונה של הצחוקים מילאה אותי אימה. במופע היחיד שלי, 'מודי בלוז', שחטתי את הפרונקל עד הסוף. הבנתי שזה מאוד לא נוח לי לעמוד מול קהל. איכשהו תמיד נתפסתי על העיניים הלא נכונות. תמיד הבנאדם היחיד בקהל שהיה יושב לא מרוצה, או מנקר, הייתי ננעל עליו. פתאום, 15 שנה מאוחר מדי, גיליתי שכולם היו אחוזי פחד".
התנשאות בורחת לי לפעמים
אנחנו יושבים בבית קפה תל אביבי, ומדי פעם אנשים פונים אל בר-און, מחמיאים לו, שואלים אותו מה יהיה עם הפועל חיפה, הקבוצה שהוא אוהד מילדות, ומביעים אהדה גדולה. בר-און נעתר, מתמסר, וכשהם הולכים הוא שוב מתכווץ.
"יש בי פחד אפילו כשזה נוגע לדברים טובים", הוא אומר. "לרוב אני באמת זוכה לתגובות נפלאות ברחוב. אז אני מקבל אותן בנימוס, זה נוגע ללבי ומחניף לי לאגו. ויש לי אגו. בנאדם לא עושה חנדלך מול פני האומה, אם אין לו כדור אגו גדול שהוא צריך לנפח. כל הפחדים שלי מעידים על אגו. אני מפחד להיפגע כי אני מהמר בסכומים רגשיים גדולים. אבל כל התגובות שאני מקבל הן לא לגמרי עליי. זה על ה'מודי בר-און' הזה. המוצר. הריחוק שאני מדבר אתך עליו לא מגיע ממקום טוב. פיתחתי עור עבה לביקורת פומבית ולעור הזה יש מחיר כי דרכו גם המחמאה לא חודרת. ואם שתיהן חודרות, אז קודם הן יעברו פירוק כדי לפוגג את האפקט. כשאני קורא ביקורת טובה אני מיד מתמלא חרדה איומה, וכמו מאמן כדורסל רוצה לצאת לפסק זמן. זה מקום מפחיד. קודם כל מההיבריס על מפרטיו השונים: זה יכול להביא לאטימות, לניתוק, לרמייה.
ואין שאלה בכלל שאני מרמה. כמו שחקן תיאטרון, אני ב'מצב' ומתגבר את הצד השמח באישיות שלי. ומרוב שהצד הזה מתוגבר מלאכותית, בד' אמותיי אני נבוך ולא מצליח להשתמש באותם שטיקים. לפני שעולים לשידור אני כמעט תמיד מתעצבן. אני צועק על מישהו ואחרי עשר שניות פתאום כולי סחבק, חיוכים ונעימות".
- יש באמת טענות שלמרות שאתה נחשב סחבק, בעצם קשה לעבוד איתך.
"אולי סחבק היא לא בדיוק המילה הנכונה. אני מין מפגש נעים ומקרי על הבר, שלא בהכרח ייצאו ממנו יחסים של שנים. אבל נכון שלא תמיד קל לעבוד איתי. עם השנים אני משתדל להיות פחות קשה ואולי רע. התנהגות כזו הרי תמיד מביעה את המצוקות שלי ואת הפחדים שלי. כשאני מביא יציאה, כשאני מכסח מישהו, אפילו בצדק, זה יותר מספר עליי משהו ולא עליו. אני לא חושב שיש אנשים פגועים ממני. לפחות אני מאוד מקווה. לכי תדעי איזו ערימת חרא אולי נערמת. בכל מקרה, המטרה היא להיפטר מזה".
- וזה מצליח?
"לא".
- מאחורי הקלעים טוענים שאתה מתנשא.
"ברמה האישית היו הרבה מקרים שאנשים הרגישו שאני מתנשא. זו תכונה שאני לא אוהב בעצמי. אני מתכתש איתה ועדיין ההתנשאות בורחת לי לפעמים. כלפי מי שעובד איתי זה בטח בורח לי יותר. עוד פעם, הכל ממקום של פחד. אני אדם מבאס שקשה לחיות איתו. חרד, ילדותי ברמה ההתנהגותית. ההפך הגמור כמעט מהדמות המפורסמת. אבל די. זה מפחיד לחשוף פה מה אני בחיי הפרטיים".
לא פעם התפרקתי
בשל היותו דמות ציבורית, נחשפו השנה חייו הפרטים של בר-און בנקודה הכואבת ביותר שאי פעם חווה. לפני כחצי שנה, בשעת בין ערביים, חצתה בתו הבכורה נטלי בת ה-15 את הכביש ליד הבית בפרדס חנה ונדרסה על ידי מכונית חולפת. היא אושפזה במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם בחיפה במצב של תרדמת עקב פגיעת ראש קשה, בליווי שבר באגן ושבר בארובת העין.
כשבר-און נשאל על השבועות הארוכים שבהם היתה מאושפזת ועברה תהליך שיקום והחלמה בבית, הוא מתפתל. "קשה לי נורא להתעסק בזה כי זה יושב לי במקום רע", הוא אומר. "אני רוצה להדחיק הכל בשקט. זה פוער בי חללים נוראיים. לא מדובר בחלק מהשואו ואני מפחד מעין הרע. אני לא דוגמה לשום דבר. אני האחרון שיכול להגיד משהו נכון ונבון על אבהות ועל תאונות דרכים. בעצמי אני עדיין לא מבין מה עברתי. איך מתמודדים עם דבר נורא שכזה אני לא באמת יודע. זו רכבת שדים של רגעי תקווה ומשבר, כשכל מי שקשור בדבר מרגיש שהאיברים הפנימיים שלו שפוכים החוצה. השבוע שעברנו בבית החולים הרגיש כמו נצח. היה חשש שהיא תצא עם נזק מוחי ודברים נוספים שאני לא יכול לנסח במילים. אחרי כמה שבועות בבית היא חזרה לחיים רגילים ומאז היא לא מפסיקה לרוץ. היא ילדה נהדרת, מקסימה.
"ועדיין בינינו, בתוך המשפחה, גם עכשיו אנחנו בקושי מסוגלים לדבר על זה. יכול להיות שאנחנו עוד בתוך תהליך השיקום. אני ניסיתי להחזיק פאסון. אסור לך להתפרק כי היא התפרקה, ולמרות זאת לא פעם התפרקתי. את לא יכולה לתאר לעצמך מה זה. שלא את ולא הקוראים תהיו חס וחלילה אי פעם בחיים במקום הזה, כי הוא גומר אותך לגמרי. הכל מפחיד. בעולם יש כל כך הרבה ממה לפחד. ואין את מי להאשים ולמי להחזיר. מטוסי חיל האוויר לא יפציצו בתגובה נהגים עם ארבע נקודות או צה"ל יאטום להם את האוטו. אם מדברים על אגו ופרסום, אז האסון הזה סייע להחזיר, לפחות חלקית, את הפרופורציות לחיים. זה מלמד אותך ענווה מהי. איפה הפוקוס צריך להיות ואיפה אתה רוצה להיות באמת. קיבלת מכה על הראש שפה הסיפור הוא לא אני, הסיפור הוא הילדה שלי. אני רק שחקן משנה".
חרף כל המאמצים שעשו בר-און וסוכנו האישי, המקרה דלף לתקשורת. "קיבלנו כותרת אדומה בעיתון, וזו היתה בהלה איומה", הוא מוסיף. "כאבא, התרחיש שאתה בוחר בו הרבה יותר אופטימי ממה שמוצג בעיתון. כתוצאה מזה שהתאונה נחשפה קיבלנו אהבה ותמיכה וזה היה נפלא. אבל את נטלי מאוד מטרידה ההיחשפות של התאונה בגלל ההקשר. ילדים נדרסים פה על ימין ועל שמאל, אז למה דווקא היא בעיתון? כי היא הבת שלי. הרי החוויה פה היא לא שלי. אני לא הגיבור. הילדה שלי היא לחלוטין הגיבורה בסיפור הזה. זה לא עליי, אלא עלינו כמשפחה, וזה מקום שאני חייב לשמור עליו בציפורניים. אני רק מאושר שזה נגמר בטוב. היה כלא היה".
- איך הצלחת בתקופה הזו להמשיך להגיש בטלוויזיה כאילו כלום?
"יצא לי מזל גדול. השידור הראשון שלי היה יומיים אחרי שהיא חזרה הביתה. אז כבר ידעתי שהיא תצא מזה והשידור היה מלא שמחה. סמן של חזרה לשגרה, חזרה לחיים. את יודעת, דווקא בבית החולים התחברתי חיבור חזק וחדש לכדורגל. רחל שפירא, אלמנתו של רובי (נשיא הפועל חיפה שהתאבד - נ.ל), היא באגודת הידידים של רמב"ם, והיו שם גם אורתופדים ורופאים שעובדים עם הפועל. וכשעוזבים את החדר בבית החולים ויוצאים למסדרון לעשן, מדברים על כדורגל. פה יש מיד חיבור. הורים שמבלים לילות כימים במחלקת ילדים מדברים ביניהם מי אוהד סכנין ומי אוהד הפועל. זה נושא הרבה יותר קל ויפה מהדבר הגדול".
אני פרסום גלוי
היחס של בר און לכדורגל רומנטי ומלבב. בעבורו זה מקום מפלט, מקום של התנתקות מנטלית וחיבור לילדותיות, למודי הילד שהיה משחק כדורגל על המדרכה בחיפה, "משחקים שנמשכו עד רדת החשיכה כשכבר לא הצלחנו לראות את הכדור והיה צריך לחזור הביתה לארוחת ערב".
אבל בשבוע שעבר הוא חזר ממשחק של קבוצתו מול קבוצת הפועל פתח תקווה מתוסכל מתמיד ומלא כעס כלפי התנהלות הענף בישראל. "מה שיש לי להגיד על הכדורגל בארץ זה פשוט שיעבירו מטאטא. שלא ישפצו את הבית, אבל לפחות כשבאים אורחים, אז תחביאו את התחתונים המלוכלכים מתחת למיטה. זה לא נעים. אתה בא לראות כדורגל בארץ ויושב בתוך חורבה, חתיכת דרעק, ולא מאמין איך הם לא מתביישים. אפילו בחינם זה מבייש להכניס צופים למתקנים בארץ. קחי ילדים מוועדת אירועים בבית ספר יסודי והם ינהלו את הכדורגל הישראלי יותר טוב. זה כנראה לא מספיק עמוק פה בתרבות כמו באירופה. הכל מופע של פרטצ'יות. אתה אומר לעצמך, שילמדו לספור חמישה כרטיסים צהובים בבת אחת. שהטלפון יעבוד. שידאגו לתאי שירותים. אני לא מבין את זה. ענפי תרבות ואמנות עובדים על אותו עיקרון. גם שם אנשים נקרעים על תקציבים, אבל בשמונה בערב הדלתות נפתחות, המסך עולה וזה נראה כמו משהו. זה כמו שדוגמניות ילכו על המסלול עם רולים בשיער וחלוק בית כאילו עכשיו הן קמו מהשינה. אם זו באמת מראה לתרבות שלנו, אז זו מראה מאוד מטרידה.
"אבל אני לא חושב שזה צריך להיות כל כך עגום ומכוער. האנשים עם הזיפים שנתלים על הגדרות מקלקלים ומסתירים את הכדורגל לכל היתר. מאחוריהם יש אנשים אחרים, שקצה נפשם בלכלוך, בריבים, ביריקות ובנרגנות ומגיע להם יותר. יש הרגשה שהקהל הרבה יותר מתקדם מהענף. זה צריך להיות כמו מכבי חיפה - עסק מתוקתק ומנוהל. רק ככה אפשר להגיע להישגים כמו של מכבי תל אביב בכדורסל".
מאידך גיסא, הכדורגל האירופי מקפיץ אותו לגבהים של שמחה. משחק גמר ליגת האלופות בין ליברפול למילאן, שבר-און יגיש ביום רביעי הקרוב, יהיה השיא שאליו מגיע האולפן הצוהל שלו - חגיגה גדולה של אוהדי כדורגל. "עומד להיות גמר מעניין, וכמנהגנו יהיה גם מערכון סוף שנה", הוא מתלהב. "בגלל שהגמר בטורקיה, נעשה טייק אוף על הסרט 'אקספרס של חצות', כשרון קופמן משחק את פול סמית".
ועדיין, גם כאן החרדה מחלחלת. "המערכון כמובן מלחיץ אותי. זה יעבוד או לא יעבוד. זה יצחיק או לא יצחיק. כל התסבוכת הזו. מערכון מתאים פה כי הכדורגל הוא טקס וגם פארודיה על הטקס. הוא קשור לחיים אבל צורה פארודית, בצורת משל או אולי טלנובלה. באולפן של ליגת האלופות אני רוצה להעביר בדיוק את זה, וגם את המקום הילדותי של להיסחף לתוך משחק, לתוך נדמה-לי. להתנתק מכל דבר אחר כמו שילד שמשחק בלגו לא רואה כלום סביבו.
"באופן כללי, נורא מעניין אותי המנגנון הילדותי של אנשי ספורט, שאני עוקב אחריו כבר הרבה שנים. בשביל להיות שחקן או מאמן ספורט מקצועי חייבים לשמר משהו ילדותי, את ה'אני חייב לנצח עכשיו, זה הכי חשוב לי בעולם'. סוג התחרותיות הזה. אפילו ברמה הסמלית וזה ילדותי. אנשים מבוגרים באמצע שנות השלושים עדיין מרשים לעצמם להסתובב בפרהסיה במכנסיים קצרים וגרביים מורמים עד הברכיים. אני אוהב את זה, זה מרתק אותי ואני מוצא את עצמי בתוך זה".
- אחרי שנים של הגשת הגמר אתה עדיין מרגיש במקום הנכון מבחינה מקצועית?
"זו היתה שנה יוצאת דופן. לאורך כל השנים הייתי עם רגל בכדורגל ורגל בסדרות שעשיתי. השנה הזו היתה אחרת. רגל אחת בכדורגל ורגל שנייה עם המשפחה. גם גמרתי את העבודה על 'במדינת היהודים' הרוס וגמור, פיזית ומנטלית. על הקאנטים. הייתי צריך לדעת את זה מראש. בגלל שזו סדרה על הומור, ברור שהתהליך יהיה עצוב. אבל התוצאה הסופית היתה נהדרת ומאוד החמיא לנו שהיה רייטינג טוב".
- אם מדברים על רייטינג, איך זה שמעולם לא הגעת לפריים-טיים של ערוץ 2 או אפילו ערוץ 10?
"אני לא מככב בפריים-טיים כי יש בי פחד ממנו. פחד מלהיות פריים-טיים מטורף. כמו מאמנים שבאים לשנות את הכדורגל והכדורגל משנה אותם. מזה אני חושש. הפחד שלי הוא להפוך למה שאתה הופך כשאתה ערוץ 2".
- למה הופכים בערוץ 2?
"לחלק מהמכונה הזו, המגרסה, המסה. להיות מישהו שמעביר לפרסומות. באירועי ספורט בערוץ 2 או 10 אתה סדרן פרסומות. לא מאפשרים לך כמעט להיות משהו אחר. להתבטא. בערוצים האלה, מה שלא תעשה, בצורה כזו או אחרת אתה משתעבד. גם כל הפצ'ה-מצ'ה של הרייטינג. היה לנו 11.7 וכשחזרנו מפרסומות זה ירד ל-9.8".
- אם ככה אתה מרגיש, איך הסכמת לפרסם את הבנק?
"כי זה מפעלות דיסקונט לתרבות ואמנות".
- עזוב, מודי, זה לא יעבוד הפעם.
"טוב. זו מלכודת דבש. אתה מתפרנס. הכסף מדבר, אין מה להגיד. ובמובן המעשי, יכולתי לשרוד את תקופת העבודה על 'במדינת היהודים' בזכות זה שהתפרנסתי ממקור אחר. יש בי עדיין התנגדות לזה שאני מוכר משהו. היתה צרימה, אבל השלמתי עם זה שאני שחקן בנאו-פאודליזם. מה שחשוב לי זה שאני מאמין במה שאני מוכר. אני הייתי בתחתית התחתית של המסגרת הרבה שנים. היית תופסת אותי בתקופת 'איך זה עובד באמת' (שלישיית סטנד-אפ שבר-און היה חבר בה בשנות ה-80 - נ.ל) אז היית רואה איך חצי שנה לא ראיתי כסף. עם שתי ילדות בבית, לא הייתי מפסיק לחשוב מאיפה להביא את הגרוש. תוך כדי הופעה הייתי סופר אנשים באולם כדי לבדוק אם כיסיתי את המינימום של השכירות.
"כולנו היינו שם. אז פקיד הבנק שלך יכול להבהיל אותך בצורה נעימה או לא. הכל זה איך נאמרים הדברים. כמו ההבדל בין 'שישי חי ובועט' ובין 'הטריבונה' בערוץ 10. מדברים על אותם הדברים, אבל ההבדל הוא באיך. לדעתי, אם יש לך פקיד שאתה לא מפחד ממנו, שאתה יכול לבוא ולהגיד לו 'תשמע, החודש לא משהו. אבא לא שלח את הצ'ק', זה ההבדל".
- וואו. הפנמת לגמרי את המסר הפרסומי.
"את חושבת? תראי, מה שאני יודע זה שתמיד מוכרים משהו. גם את מוכרת משהו. יכול להיות שזה תירוץ שאני עכשיו מתרץ לשנינו כדי שנרגיש נוח עם זה שאני מככב בפרסומות. אבל בסופו של דבר, ברגע שהסכמת הסכמת".
- מה ההבדל בין זה לבין להעביר לפרסומות?
"אמת בפרסום. כשאתה בפרסומת אתה בפרסומת. בלי פרסום סמוי. זה עניין של מרווח תמרון. במקום אחד אני פרסום גלוי עד הסוף וזה מאפשר לי במקום אחר להיות רחוק ממסחריות. בקמפיין הייתי מעורב בכתיבה וירדתי לחייהם יותר מכל דבר אחר שעשיתי. בגלל הבעייתיות בזה באתי עם מטען יותר גדול של חרדות. רציתי לשמור על רמה של שליטה".
לא רוצה להיות מותג
לבר-און לא חסרו הצעות מהערוצים המסחריים. בייחוד בתקופת המכרז לערוץ 2 ניסו המתמודדים לפתות אותו להצטרף לשורותיהם. בקנה מידה מכרזי, בר-און הוא תופין אמיתי: איש תרבות דעתן, לא מהברנז'ה התל אביבית, נעים לבריות וקונצנזואלי, המשלב פולקלור ובידור עם איכות.
"קיבלתי הצעות כמעט מכולם", הוא מספר. "אבל בין היתר בגלל שאני בוגר מכרז ערוץ 10, סירבתי. שם התפתיתי לחבור לקבוצה של 'הארץ', הכנתי להם את לוח השידורים של הבידור והתרבות. בכל הסיבוב הזה של המכרז הבנתי את הפרינציפ: זה לא יצירתי אלא בדיחה גדולה. זה לא רעיונות, אלא פוליטיקה של רעיונות. הבנתי מזה שניהול לא מעניין ולא טוב לי, ואני לא רוצה להיות טאלנט ומותג. אני פוחד מזה מסיבותיי".
- אבל אתה כבר מותג.
"אני אולי מותג, אבל מעדיף להיות כלי שמעביר משהו אחר ממה שאני. אני חייב למכור לעצמי את האשליה הזו. צריך לזכור שאתה כלי ולהתעקש על זה שכל מה שרואים זה לא ממש אתה. כי זה באמת לא ממש אני".
- חלק מהמותג זה השיער שלך. כמו צביקה פיק, ששומר בקנאות על השיער שלו כחלק מהמותג בן עשרות השנים. וסליחה על ההשוואה.
"ההשוואה לגמרי במקומה. אצלי זה התחיל כהומאז' לנעורים והפך לגימיק שאני לכוד בו. זה עוזר בנגישות אל הקהל. מדובר בטריק ידוע: מגיש טלוויזיה שיש משהו שונה בחיצוניות שלו. משהו שמנער אותך. זה גם מין תסביך שמשון. אבל בטח אני אאלץ להיגמל בקרוב. אני כבר כמעט פתטי. הרי אצלי כל הסיפור הוא בעצם 'הלוואה וחיסכון' בצורה מאוד מתוחכמת. בואי נגיד, שלא יעזו לצלם אותי מלמעלה".
- אתה יודע שאתה נחשב סמל מין? זה נאמר עליך, למשל, בפורומים ובטוק-בקים באינטרנט.
"זה לא עושה לי כלום. הכל קרה לי מספיק מאוחר כדי שזה לא ישפיע עליי. ועוד פעם, צריך להיות עם מנה אדירה של תסביכים כמו שלי כדי שדברים כאלה לא יחמיאו. סמל מין זו אשליה. זה לא נוגע לחיים. פרופורציות!".
אנחנו תוהים יחד מה ירגיע אותו. איפה, חוץ מבכדורגל, ימצא מעט שלוות נפש ומקום שיוכל להתרווח בו. מה עם זה שאתה מורה בבית הספר הדמוקרטי בחדרה? אני מנסה.
"זה לא ביג דיל", אומר בר-און. "בגלל ששתי הבנות שלי, נטלי וצוף (14.5), למדו ולומדות אצלי. מבחינתי זה כמו להיות בוועד הורים או ללוות בטיול שנתי. חלק מתפקידי כאבא. גם זה לא פשוט. אני בנאדם מעצבן בתוך החיים שלהן - אבא על כל המשתמע מכך. אני גם מותג וגם הנחתתי עליהן את העניין הזה שהן תלמידות שלי. לימדתי היסטוריה, ואני מלמד עכשיו עריכת וידאו וקולנוע. מורה זה חתיכת מקצוע ועול. להתמסר ולתפוס את הילדים האלה בכל כך הרבה רבדים זה קשה, שאני מתחרפן מזה. אני לא יודע אם למישהו כיף בשיעורים שלי. איתך אני מדבר בביטחון על טלוויזיה, כי זה משהו שאני עושה הרבה שנים ולמדתי אותו. אבל כשזה מגיע להוראה, אני לא יודע כלום וזה מלחיץ אותי. אלה ילדים בתיכון. בשעה אחת יש להם תשעה מצבי רוח. זה חוזר לילדותיות שלי. בגיל ההתבגרות כל הזמן מתעסקים ב"מה יחשבו עליי", וכשגדלים זה נחלש והופך להיות יותר ברקע. לרוב האנשים בגילי אין הנימפומניה הזו שיש לי ולאנשים אחרים שעובדים בטלוויזיה. זה שאתה בונה את האגו שלך בכזו הגברה ובפומבי, זה לא דבר סביר. אולי זה משהו שגררתי איתי. אולי זה משהו שלא הצלחתי לפתור בגיל ההתבגרות".
לפנייה לכתב/ת 
