Small minds think alike
תופעת ההעתקות נפוצה בעולם הפרסום הישראלי כי הישראלים מעדיפים קיצורי דרך, ומחפשים לעיתים את מקורות ההשראה שלהם איפה שקל. בשדות זרים
מייד אחרי הכרזת הזוכים בתחרות הקקטוס דאגו נשמות טובות להעביר בדואר ויראלי את כל "המודעות התאומות" של אלו שזכו בפרסים. והיו לא מעט כאלה.
האמת היא שתופעת "המודעות התאומות" איננה חדשה.היא רק התפתחה והשתכללה, עם השנים. האינטרנט, הטלוויזיה, העתונות והנסיעות לחו"ל פתחו בפנינו את העולם, ומספקים חשיפה ונגישות מיידית למיטב התוצרת של עולם הפרסום. מדובר אמנם בהתפתחות חיובית שמאפשרת ללמוד ולהתעדכן מצד אחד, אבל מצד שני היא מעמידה אותנו, אנשי הפרסום, בפני פיתויים קשים ביותר.
מדובר בבחינת הפירצה הקוראת לקופירייטר. לא במקרה המילה "קופי" היא דו משמעית. אמנם מנהלי קריאייטיב מובילים בענף שנשאלו על כך הכחישו את קיום התופעה וגינו את "הגנבים", אם ישנם כאלה. ולעניין הקקטוס והמודעות הזהות: כזה פירגון הדדי כבר מזמן לא ראיתי. אבל מצד שני, יש כאן מידה רבה של היתממות.
רוב הנשאלים טענו שיוצר, מטבעו, רוצה ליצור ולא להעתיק. על פניה, זו כמובן טענה נכונה שאין עליה ויכוח. אלא שהחיים קצת יותר מורכבים. כאשר אנשי קריאייטיב עומדים בלחץ של לוחות זמנים דוחקים ובצורך היום-יומי, להוכיח קבל בוס ולקוח עד כמה הם מבריקים, הם נאלצים מדי פעם ובלית ברירה (כשהשעונים מתקתקים, התקציבאים יורים והמוזות שותקות) "להיעזר" במקורות אחרים, בתקווה נאיבית שלא ייתפסו בקלקלתם.
הבעיה היא שתמיד, במוקדם או במאוחר, הם נתפסים. תמיד יימצא מישהו שיגלה את "המודעה התאומה" ויטרח לפרסם אותה ברבים, ואז לא נותר להם אלא להישבע בכל היקר להם שהם מעולם לא ראו את המקור. הבעיה היא שאיש לא מאמין להם.
התירוץ הזמין והשכיח ביותר של כל אלה שערוותם נחשפת, הוא "great minds think alike". זהו מפלטו האולטימטיבי של הפלגיאטור המצוי. אני חולק על המשפט הזה. למרות עתיקותו הוא עדיין מופרך. אני טוען שבדיוק להיפך: small minds think alike. כן, דווקא בעלי הדמיון המוגבל חושבים כמו האחרים או נזקקים לעזרתם. הגאונים חושבים אחרת מכל אחד אחר. לכן הם גאונים. לעומת זאת, כשמדובר בפתרונות או ברעיונות קונבנציונאליים, בהחלט יכול להיות שאנשים שונים, במקומות שונים, יגיעו לפתרונות דומים.
אבל כשמדובר ברעיונות גאוניים, כאלה הראויים לפרסים, ומתברר לפתע שהם זהים לחלוטין לתאומיהם שמעבר לים, נשארת רק ברירה אחת. או שהם גנובים או שהם לא גאוניים.
אז מה המסקנה? שאנשי הקריאייטיב בארץ הם פלגיאטורים מועדים? לאו דווקא. לדעתי, שורש הבעיה טמון בתנאי העבודה. רוב היוצרים הישראלים שאני מכיר, כשהם עובדים על מציאת רעיון או פתרון, הצעד הראשון שהם עושים הוא לפנות אל מקורות ההשראה. הם מדפדפים בספרי הגרפיקה והפרסום, באתרי האינטרנט ובספריות הווידאו הרלוונטיות - בחיפוש אחר קצה של חוט שיוביל אותם אל "הרעיון הגדול".
לפעמים זה מצליח. דבר מוביל לדבר ונולד רעיון חדש ומדליק. לפעמים מגיע גם רעיון כשבעליו בכלל לא מודע לכך שהוא נחשף אליו בעבר. ולפעמים, בלית ברירה, בלי שמחה, מחליטים פשוט לאמץ רעיון של מישהו אחר, לצרכיהם.
אז למה בארץ תופעת הפלאגיאריזם נפוצה יותר מאשר בארצות המערב? לדעתי ההבדל תרבותי: בעוד שאנשי קריאייטיב בחו"ל מוצאים את מקורות ההשראה שלהם בעולם האמנות, בספרות, בשירה, במוזיאונים, באולמות הקונצרטים, בקולנוע ועוד, הרי עמיתיהם הישראלים מעדיפים תמיד קיצורי דרך. ומאחר שעולמם התרבותי פחות עשיר, הם מחפשים את מקורות ההשראה שלהם איפה שקל. בשדות זרים.
אחרי שאמרתי מה שאמרתי ולמרות הדברים הקשים, עדיין אני שמח לציין שיש לנו פרסום ברמה שאין להתבייש בה. מקורי ומקורי פחות.
הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת