כשלשופט נמאס מהתרגילים של תנובה
נראה שתנובה כבר נואשת בפרשת הסיליקון בחלב הנמשכת כבר 10 שנים, אחרת למה היא זקוקה לתרגילים בדמות פסילת העו"ד המטפל בתביעה הייצוגית נגדה. אבל נראה שגם לביהמ"ש נמאס
הרבה מרורים השביע עו"ד איאד ראבי את תנובה מאז הגיש – לפני כעשר שנים – את התובענה הייצוגית נגדה עקב הוספת סיליקון לחלב שמכרה לצרכנים. במשך השנים הללו הנחיל עו"ד ראבי לתנובה שורת תבוסות. העיקרית שבהן היא עצם אישור התובענה כייצוגית על-ידי בית המשפט העליון.
לא פחות מכך חשובה העובדה, כי בית המשפט המחוזי בתל אביב, הדן בתובענה הייצוגית, התיר להוסיף לתביעה את עובדת הרשעתה של תנובה בעבירות של הטעיה כלפי הצרכנים והוספת חומר אסור לחלב, ואת מכתבו של משרד הבריאות, אשר קבע כי יש להשמיד את החלב, ואסר על תנובה לעשות בו כל שימוש, מפני שלא היה ראוי אפילו לא למאכל בעלי חיים.
אין תימה, איפוא, שעו"ד ראבי העלה עליו את חמתה של תנובה. עד כמה הצליח להרגיזה ראינו באחרונה, כאשר החברה הגישה לבית המשפט בקשה לפסול אותו מלייצג את התובעים בתיק זה, שהם תופיק ראבי, הצרכנים והמועצה לצרכנות. והנימוק ששימש בידיה לבקשה קיצונית זו היה, כי עו"ד ראבי שיבש את ההליך המשפטי בכך שהינחה – בשפה הערבית - את התובע תופיק ראבי שלא לענות על שאלות בעת חקירתו, או לענות עליהן בצורה מסוימת.
מי שבלם זאת היה השופט ד"ר עמירם בנימיני, אשר דחה על הסף את בקשת הפסילה. על פי תגובת השופט, נראה כי הפעם תנובה היא שהעלתה את חמתו עליה. השופט בנימיני, הדובר ערבית, ציין בין השאר בהחלטת הדחייה: "כל התהליך התנהל בפני בית המשפט". לאמור: הייתי שם וגם שמעתי את אשר נאמר, ואידך זיל גמור.
נראה עוד, כי השופט, שכחלק מדעתו על כך שהבקשה מופרכת אף לא העבירה לתגובת התובעים – בניגוד למקובל במצבים כאלו – גם אותת לתנובה כי אין דעתו נוחה ממהלכיה הפרוצדורליים, שנועדו לגרום להתמשכות ההליך. כבר עשר שנים נמשכת ההתדיינות, כשבמהלכן אף נעשה ניסיון גישור, שכעבור שנה תמימה התברר כי לא צלח. ועתה, כאשר כבר נשמעות עדויות והמשפט מתנהל כסדרו, נראה כי בית המשפט אינו מוכן לשום עיכובים.
עצם היזקקותה של תנובה להליך נדיר וקיצוני כמו בקשה לפסילת עורך הדין של הצד שכנגד מלמדת, ככל הנראה, על נואשותה. הדעת נותנת, כי מי שקלפיו המשפטיים טובים דיים, אינו נזקק להטרדות פרוצדורליות ואחרות מעין אלו, והוא סומך על עדיו ועל ראיותיו שיעשו למענו את העבודה.
מעבר לכך, כל התנהלותה של תנובה בפרשה זו, מאז נחשפה, מעוררת תמיהה. כבר למעלה מעשר שנים, בתכיפות זו או אחרת, עולה מחדש הפרשה, ובכל פעם זוכה תנובה לאיזכורים שליליים בהקשר זה. ולא זו בלבד, אלא שהמושג "סיליקון בחלב" הפך כמעט למטבע לשון בתחום הצרכנות, מעין שם נרדף לעוולה צרכנית בקנה מידה גדול. כל זה לא מוסיף ליחסי הציבור של החברה, ומן הסתם לא מוסיף לה לקוחות נאמנים.
האם עד היום לא עלה על דעתו של מישהו בתנובה, כי אלי מוטב היה אילו פעלו שם לקיצור המסכת הזאת, ולו למען צמצום הנזקים שכבר נגרמו לה? "מודה ועוזב ירוחם" נכון גם בראשית המאה ה-21. אך אם לא תנהג כך תנובה, היא עלולה למצוא עצמה, כבאותו סיפור, גם אוכלת את הדגים הסרוחים וגם מגורשת מן העיר: גם תשלם וגם שמה יוכפש – והפעם בחותמת בית המשפט.
