אל תזמינו אותי לחתונה
החגיגה הזאת כבר מזמן אינה אירוע רומנטי, אלא תעשייה שמגלגלת מיליארדים. עדיף להישאר בבית ולשלוח לזוג המאושר צ'ק בדואר
אם חשבתם עד היום שמדורות ל"ג בעומר ותפוחי האדמה השרופים נועדו לציין את המרד הכושל של בר כוכבא בשלטון הרומאי - טעיתם. המדורה מסמלת את הכסף שאתם הולכים לשרוף החל מאותו יום ועד סוף הקיץ על החתונות שנחגגות תחת כל פיסת שמיים או תקרת "פל קל" מועדת לפורענות. בכל שנה בימים אלו אני מרים טלפון למנהל הבנק שלי ומבקש חריגה נוספת במסגרת האשראי, הכול כדי להעניק צ'ק שמן לפקודת החוגגים, שחשבו בטעות שאני נין רחוק של רוטשילד.
תרבות החתונות הישראלית, המגלגלת קרוב לחמישה מיליארד שקלים בשנה, היא תופעה מופלאה, הדורשת מחקר אנתרו-פסיכו-סוציולוגי מקיף. אחראים לה שלושה גורמים עיקריים: הגורם הראשון: הזוג המיועד, שעד להצעת הנישואים היה ככל האדם, נכנס מאותו רגע ועד ליום החופה להזיה שמורכבת מסינדרלות ושלגיות לבושות לבן. הוא צועד שיכור לעבר החופה כשהוא מפזר עשרות אלפי שקלים בדרך על טבעת יוקרתית,שמלת כלה, חליפת חתן, בר אקטיבי ורב פסיבי. לתוך ההזיה הזו הוא מזמין 400 אנשים, שאת רובם המכריע איש מבני הזוג לא היה מזהה ברחוב גם אם היו מצמידים לו דג אמנון מטוגן לראש. לרובם זהו ערב ארוך של המתנה בתור לאוכל בינוני, מוזיקה רועשת, שיחות מזג אוויר משעממות ונסיעה ארוכה בדרך חזרה הביתה.
הגורם השני: צמד ההורים מכל צד, שהם לרוב גם בעלי המאה, מה שהופך אותם גם לבעלי הדעה. ההורים שלכם מאמינים, שהעובדה שגוזליו מצאו שידוך ובאים בברית הנישואים, היא הוכחה חותכת להצלחתם בגידולם. לכן יש להזמין את מרבית העולם וגיסתו כדי לחזות בכך במו עיניהם. לכך גם מתלווה מה שקרוי "מעגל האימה", הקובע שאם הוא הזמין אותי (לפני 19 שנים לברית של הבן שלו), אני חייב להזמין אותו (גם כדי שלא ייעלב וגם כדי להחזיר את הצ'ק שנתתי אז בתוספת ריבית). מכאן הדרך קצרה לאירוע המוני, שגרתי ומאוס, שסיבת קיומו האמיתית - הקמת בית בישראל מתוך אהבה, אחווה ורעות - נשכחת ונדרסת תחת רגליהם של האורחים הרעבים בדרך למזנון הבשרי.
הגורם השלישי הוא תעשיית החתונות עצמה. בתעשייה הזאת קם בכל יום בעל מקצוע חדש שמוכר את מרכולתו, ביזארית ככל שתהיה, ומתברר שיש לו גם קונים. האם הייתם מאמינים שבשוק הזה מסתובבים מאמנות כלות, יועצי לבוש להורים, בעלי כרכרות מיוחדות לחופה, רקדנים סמויים ומפריחי זיקוקים? והרשימה עוד ארוכה. זכותו של כל אחד להתפרנס כאוות נפשו. הצרה היא, שיש גם מי שמשוכנע כי בלי כל זה, חתונתו פשוט לא תהיה חתונה לשמה.
אני חייב להודות, שלהוציא מקרים בודדים, כשאני מקבל הזמנה לחתונה אני מעקם את הפרצוף. וזה לא בגלל הצ'ק, שממילא ייבלע במינוס של הזוג הצעיר, שניסה, לשווא, להיות מיוחד, והוסיף כבד אווז למנות הראשונות, העיף פרפרים בסיום החופה ויונים בקינוח. אלא משום שאני יודע, שזה ייראה בדיוק אותו דבר כמו החתונה שהייתי בה בחודש שעבר, ובזה שלפניו. רוב המוזמנים יאחרו, ידברו בנייד בשעת החופה ויתנו גז שלוש דקות אחרי הקינוחים, בלי להגיד שלום לחתן ולכלה (פשוט כי שכחו איך קוראים להם). בדרך חזרה הם יעשו חשבון אם החזירו את ההשקעה, ואם לא היה כדאי אולי בכל זאת לדחוף עוד איזה סטייק, בשביל לא לצאת פראייר. כל זה גורם לי לרצות להישאר בבית, ולשלוח לזוג המאושר את הצ'ק בדואר.
זה ייקח זמן, אבל תרבות החתונות תעבור שינוי. אנשים יחזרו להתחתן "מתחת לעץ בשכונה". לאורחים, שיורכבו ממשפחה קרובה וחברים טובים, יוגש כיבוד קל, והדבר העיקרי יהיה טקס הנישואים עצמו, לא האוכל או העיצוב. התהליך הזה כבר החל, והוא טומן בחובו רווח נוסף: את האנרגיה המיותרת, שהם מבזבזים היום על בחירת צבע המפיות בקבלת הפנים, יפנו זוגות למקום רומנטי יותר, ולא ימצאו את עצמם, חמש דקות אחרי שהתקליטן מסיים לנגן את השיר האחרון, נבוכים ומופתעים מול חיי הנישואים שלהם. ועד שיבוא השינוי, אם אפשר בבקשה, אל תזמינו אותי לחתונה שלכם.
רועי גזית, מחבר המדריך "חופה מהסוף להתחלה"
לחזור לעץ בשכונה
צילום: גבי מנשה
מומלצים
