האדם האחרון

א'

ישראל 1973, שנת 67 - לספירת שמי מרום

"תישען על הקיר ואל תזוז!".

גרג שוטף אותי בזרנוק מים שגורם לגופי לכאוב עוד יותר מהמכות שקיבלתי ממנו רק לפני כמה דקות. המים מנקים ממני את הדם הזורם ללא הרף מהפצעים הפתוחים שלי, והנוזל העכור נשטף אל חור מזוהם ברצפה שלתוכו אני עושה את צרכי.

התא קטן כל כך שאין לי שום אפשרות לברוח מהזרם האדיר, וכל חפצַי נרטבים. אני יודע שהלילה כבר אישן על מזרן רטוב ואשתעל בלי הפסקה. ואין כל סיכוי שיביאו לי רופא למקום הזה. אם אחלה, אמות.

הוא קשוח, הגרג הזה. והוא שונא אותי בגלל שרצחתי את החבר הכי טוב שלו, את הסוהר סירקין. אני גם לא מאשים אותו. סירקין היה ידיד נפש שלו, ואותי הוא אף פעם לא סבל. עכשיו אני מרגיש רק אדישות נוראה. אני מחכה לרגע שגרג ילך לחדר המשמר ויניח לי לטפל בפצעי ולחשוב על דברים טובים יותר. אני מבטיח לעצמי שעוד אטפל בגרג. וכבר יש לי גם רעיון איך לעשות את זה. הנקמה היא הנחמה היחידה שלי במקום הזה. הרהורי נקמה מציפים אותי בכל פעם שהוא מסתלק.

גרג נועץ בי עוד בעיטה, מקלל ומזכיר לי שיחזור גם בשבוע הבא להעניק לי טיפול. "רק שבפעם הבאה זה יהיה הרבה יותר כואב," הוא מבטיח. בזמן האחרון ההתקפות שלו נעשו באמת יותר ויותר קשות. אולי יש לו בעיות בבית.

הדלת החלודה נסגרת מאחוריו ומותירה אותי בחשכה כמעט מוחלטת. רק אורה של נורת חשמל צהבהבה וחשופה מסתנן מן המסדרון לחדרי דרך חרך קטן מתחת לדלת. זהו האור היחיד שאני רגיל לו זה חודשיים וחצי. אם כי ייתכן שאני טועה בחישוב – גרג לא מוכן להגיד לי מה התאריך, והוא הרי הקשר היחיד שלי עם העולם החיצון. אבל אני סופר כל ארוחה, ואני די משוכנע שמאכילים אותי פעם בעשרים וארבע שעות, אז אני בטח לא רחוק מהאמת. לפחות לא מהבחינה הזאת.

אורכו של התא הוא כשלושה מטרים ורוחבו כמטר וחצי. אני נשכב על המזרן הקשה והרטוב החוצץ ביני לבין רצפת הבטון הקפואה, וסורק שוב בעיני את הירוקת והעובש הדבקים בקירות שיעטפו אותי, כנראה, עד יומי האחרון. בתוך תוכי אני מסרב עדיין להאמין בכך. בזמן האחרון המחשבות שלי נושאות אותי רק לכיוונים שליליים. כנראה שהבידוד החל לתת בי את אותותיו.

ב' - ממפיס טנסי 1963, שנת 77 - לספירת שמי מרום

בן שניידר, גבר אמריקני גדול וכבד גוף, עמד כשפניו אל מפת הקיר והתבונן בה. חזותו המגושמת היוותה ניגוד מוחלט לערנות התזזיתית של מוחו. גבו היה מופנה אל סגנו, פרנק דה-סילבה.

"יש לנו בעיה, פרנק," אמר, והצביע על המפה בידו הגדולה. "הפעילות סביב האירועים בווייטנאם לא מובנת לי, ואיש מהיועצים לא מסוגל להסביר לי בצורה מניחה את הדעת מה פשר התסיסה בשירותי הביטחון האמריקניים. אין לנו עדיין די שליטה על הגופים הממשלתיים, ובמידע שאנחנו מקבלים מאנשינו אין די בשביל לקבוע אם האמריקנים מתכוונים לנקוט פעולה כלשהי מיוזמתם ומי יהיה אחראי עליה. מה שכן ברור לי זה שלנשיא אין מושג על התסיסה הזאת – את זה אני יודע בוודאות מסוֹכנים שלנו שנמצאים קרוב מאוד אליו ומפשפשים במוחו יומם ולילה".

דה-סילבה לא מיהר לענות. ליד שניידר המגודל והבהיר, הוא נראה תמיד קטן ושחום מכפי שהיה באמת. הוא העביר יד בשׂערו ובָחן פעם נוספת בעיניו את פניו של הבוס שלו בטרם השיב, "מעולם לא ראיתי אותך נרגש כל כך. אתה לא באמת מאמין שה-F.B.I או ה-C.I.A ינקטו פעולות עצמאיות כדי לקדם את הלחימה בווייטנאם. זה רעיון פרנואידי ממש..."

"זה התפקיד שלי, להיות פרנואיד," קטע אותו שניידר בתקיפות, "ועדיף שגם אתה תאמץ את הגישה הזאת. עד שלא נשתלט על עמדות הכוח, אנחנו יכולים רק לנסות לחזות כל מיני אפשרויות פעולה מצד הגורמים השונים, ולנסות לתעל אותן לכיוונים הרצויים לנו. בשביל זה אנחנו נעזרים כרגע בניחושים רציונליים."

"כן, רק שהפעם אני רואה אצלך ביחד עם החשיבה הרציונלית גם הרגשה רעה לגבי כל הסיפור הזה של וייטנאם."

שניידר חייך. "זה החיסרון הבולט של קריאת מחשבות. קשה מאוד להסתיר ממך משהו. אבל בין אם זו תחושת בטן או חשיבה רציונלית, אני בטוח שאחרי הפגישה עם מורגן נדע טוב יותר לאן נושבות הרוחות. הוא כבר נמצא כאן בבניין."

"אני יודע. ומוחו לא מבשר טובות."

הפגישה עם מורגן, האחראי בארגון על המעקבים בסוכנות הביון המרכזית, היתה קצרה, כמו כל הפגישות של הארגון. מידע שמוחלף בין מוחות טלפתיים מבריקים אינו מצריך הסברים מילוליים מייגעים. המסקנה שעלתה מדיווחו של מורגן היתה חד-משמעית: ב-C.I.A הוחלט לחסל את ג'ון פיצג'רלד קנדי, ולארגון לא היה מספיק כוח למנוע זאת.

ג'

מקס קליין ראה את שערי הכלא מבפנים בפעם הראשונה כשהיה בן עשרים וחמש. היה זה שוד מזוין שנכשל. בשנות השישים נטו השופטים בישראל להחמיר עם עבריינים כאלה, מחשש שעבֵרות אלימות יהפכו לשגרה. כך נידון מקס לחמש עשרה שנה אף שהיתה זו עברה חמורה ראשונה שלו. אלא שאחרי חמש שנים רצח את הסוהר מיכאל סירקין, והבטיח לעצמו עוד מאסר עולם, ללא כל סיכוי לקבל קיצור או חנינה.

מקסימיליאן קליין נולד ברוסיה ב-1943 למשפחה אמידה. אמו היתה רופאה ואביו פקיד ממשלתי בכיר ומכובד. כבר בהיותו בן ארבע אובחן מקס כילד מחונן, והוריו דאגו שיקבל שיעורי נגינה בפסנתר וישחק שחמט עם מורה פרטי, פעמיים בשבוע. הוא חונך על ערכי משפחה מהוגנים, לעבודה קשה, אם כי נקייה, ולאהבת התרבות. אולם מקס לא נטה לרכוש השכלה מהסוג שהוריו שאפו להקנות לו. מוחו היה עסוק תמיד במציאת תחביבים הרסניים ומזיקים לסביבה, ובכך הצטיין יותר מכל. פעם מצאו אותו הוריו מיידה בראשי עוברים ושבים ברחוב שקיות פלסטיק מלאות בוץ ודגיגים שאסף בנהר. בפעם אחרת נתפס כשהחביא עקרב שחור במגֵרת הגירים של המורה המחנכת וכמעט סולק מבית הספר לצמיתות. הסתבכויותיו התכופות זירזו את החלטת הוריו לעלות לישראל. הם עלו ב-1955 ובחרו להתיישב בתל-אביב. כספם והשכלתם הרחבה סייעו בידם להצטרף לאליטה המקומית.

מקס הפך במהרה למנהיגה של כנופיית נערים עבריינית, שהתמחתה בפריצה לבתי עשירים ובגנבת תכשיטים וכסף למימון בילויים במועדוני יפו. שאר הנערים בחבורה היו בנים למשפחות עניות והרוסות, שקלטו מהר מאוד את יכולתו הגדולה של מקס בתכנון פריצות, את מחשבתו המהירה, מנהיגותו הטבעית והכישרון שלו לאתר אנשים שיהיו מוכנים לקנות סחורה גנובה במחירים סבירים.

הוריו ניסו ללא הרף להחזיר את בנם הסורר לדרך הישר, אך לשווא. ההידרדרות המוחלטת בנתיב ההרסני שבחר לעצמו היתה צפויה ומהירה. לאחר הרצח החליטו הוריו, ששמם הטוב נפגע לעד, להגר לארצות הברית. הם השאירו את מקס לבדו, עם גזר דין שהבטיח כי לא יֵצא מהכלא לעולם, או במקרה הטוב רק כשיהיה בן למעלה משבעים.

ייתכן שהוריו היו מגלים יותר אהדה למצבו אילו ידעו שמקס הוחזר לבית הכלא שבו ביצע את הרצח, שם חיכו לו חבריו הטובים של הנרצח ובראשם מנהל הכלא, גונדר יעקב שלונסקי. קל וחומר אילו ידעו שהסוהר מיכאל סירקין היה אחיו החורג של שלונסקי. את זה לא הצליחו לגלות אפילו העיתונאים שסיקרו את פרשת הרצח והמשפט.

ביום שהוחזר מקס לרשות בית הסוהר, כבול באזיקים, גרר אותו הסוהר גרג בשערותיו באכזריות למשרדו של מנהל הכלא. שלונסקי, גבר מקריח וממושקף בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, שילב ידיים והתבונן במקס במבט נוקב ששידר שילוב של אינטליגנציה גבוהה עם רשעות מיוחדת במינה.

"אני שמח שבאת, מקס, אין לך מושג אילו קשרים נאלצתי להפעיל כדי שתחזור דווקא לכאן."

מקס לא ענה. הפחד שיתק את גרונו. ומה כבר יכול היה להגיד?

שלונסקי התיישב בנינוחות מאחורי השולחן המשרדי המגושם שלו והוציא סיגריה מאחת המגרות. הוא היה היחיד מבין הסגל שלבש חליפת פקידים שמרנית ומעונבת במקום את מדי הייצוג התכולים של שירות בתי הסוהר. חדרו היה גדוש בארונות זכוכית שבתוכם מספר רב של ספרים בכריכות עור יקרות וכלי חרסינה מעוטרים בדוגמאות צבעוניות מסוגננות. מעין מפלט אינטלקטואלי בנוף הכלא המנוון. מוזיקה קלאסית חרישית התנגנה שם מרדיו גדול-ממדים בעל כפתורי עץ מגולפים. פניו החלקלקים לא הסגירו שמץ ממחשבותיו.

"לא אמתח אותך יותר מדי, מקס," אמר לבסוף, "עליך לדעת שמיכאל סירקין היה אחי הצעיר."

עיניו של מקס חישבו לצאת מחוריהן. "איך זה יכול להיות?" גמגם. הפחד זחל אל מאחורי עמוד השדרה שלו כמו תולעת שמטפסת על עץ.

"אנחנו בנים לאותה אם. בזמנו חששתי שאם זה ייוודע בכלא, האסירים ישתמשו בזה נגדי. אפילו רוב הסוהרים לא ידעו את זה. מתברר שהסודיות הזאת היתה בעוכרינו."

מקס נשך את שפתיו.

"אתה בחור פיקח, מקס. אפילו יותר מדי", המשיך שלונסקי. "מספיק פיקח בשביל לדעת שהחיים שלך נגמרו ברגע שהגעת לפה. אני במקומך הייתי מתאבד, אבל אנחנו כבר נדאג שאתה לא תצליח לעשות את זה. אני רוצה לראות אותך סובל כמו שאחי סבל ברגעים האחרונים שלו."

מקס התנשף באימה. "המנהל, אתה יודע שסירקין התעלל בי בכל הזדמנות מהרגע שהגעתי לכאן. זה הגיע לו שאהרוג אותו... איך יכולתי לדעת שהוא אחיך?"

"זה לא מעניין אותי," שיסע אותו שלונסקי. "אני מכיר את החוקים הלא-כתובים של הכלא הזה לא פחות טוב ממך. אבל כשאני מסתכל עליך אני רואה את פניו של אחי מגואלות בדם ואת גרג מחזיק בצוואר השחוט שלו ובוכה כמו ילד. הוא היה אחי הקטן. אני אשם בזה שנתתי לו לעבוד כאן. אחרת הוא היה עדיין בחיים. חוץ מזה אותך אף פעם לא סבלתי, אז מצדי אתה יכול להירקב עכשיו. אתה תיענש כפל-כפליים."

"זה לא הוגן", ייבב מקס, "אני מתחנן לפניך..."

"היית צריך לחשוב על זה קודם. אם לא היית רוצח אותו, ייתכן שהיית משתחרר תוך ארבע שנים. אבל עכשיו אתה כאן לכל החיים, ואני אדאג שתשלם על זה כמו שאף אחד בעולם הזה עוד לא שילם. כל עוד אני מנהל הכלא הזה, אתה לא תצא בכלל מהצינוק. אתה תחיה בחשכה כמו חיה, עד שתמות. פעם ביום תקבל מאיתנו אוכל, ופעם בשבוע תתקלח. אני מקווה שיום-יום תזכור את מה שעשית, כמו שאני אזכור תמיד את הבכי של אמא שלי ואת האלמנה והילדים של האיש שרצחת בלי רחמים."

"אתה לא יכול לעשות את זה," אמר מקס כמסרב להאמין, "גם לי יש משפחה, וזכויות..."

שלונסקי צחק צחוק מר. "אני כבר אדאג שאיש לא יזכור אותך. אתה פשוט תיעלם כאילו לא היית בכלל. רק אני וגרג נדע שאתה חי עדיין. אתה תהיה באגף מבודד לחלוטין ואף אחד לא ישמע אותך צועק או בוכה. לא איכפת לי אפילו שאני מסַכן ככה את הקריירה שלי. שווה לי לראות אותך סובל על מה שעשית." הוא הביט מבעד לחלון. "היֵה שלום, מקס. אני מאחל לך ששארית חייך תהיה גיהינום מושלם. גרג, קח מפה את הטינופת למקום שסיכמנו, ופעם בשבוע תדווח לי מה קורה איתו."

גרג הנהן בשביעות רצון. הוא החל לגרור את מקס הכבול לכיוון הדלת. צעקות השבר המטורפות של מקס נבלעו בצליליה הפסטורליים של השישית של בטהובן שבקעו מן הרדיו הענקי של המנהל. גרג הנחית על מקס מכות מהממות באלה שהחזיק דרך קבע בחגורתו, והצליח להוביל את האסיר המתפרע אל האגף התחתון, שם ציפה לו הצינוק שממנו לא יֵצא עוד. שרוכי נעליו של מקס נלקחו ממנו, וגרג ערך חיפוש על גופו ובדק שוב את התא כדי לוודא שאין במקום דבר שעלול לסייע לו לפגוע בעצמו. מקס שכב על המזרן פצוע כולו, והתבונן ביאוש במענה שלו שניצב מעליו בקומה זקופה.

"זהו זה," אמר לו גרג. "מהיום אני נותן לך אוכל פעם ביום, ופעם בשבוע אני מכין לך הפתעה שאפילו שלונסקי לא יֵדע עליה. תשכב לך פה בחושך ותחכה לי שאבוא לביקור. אין לך חיים יותר, אבל גם המוות לא יבוא כל כך מהר. להתראות בינתיים."

הוא סגר אחריו את הדלת והותיר את מקס בחושך, מוטרף מאימה.

"האדם האחרון", ספרו הראשון של רונן אברמסון, בהוצאת "תמוז".