הטפלון הנצחי

גלט-ברקוביץ' היא, אולי, לא הדוגמה הטובה ביותר לנגע השחיתות ששוטף את מסדרונות השלטון, או את המערכות הציבוריות האחרות, שכן היא עשתה את שעשתה מתוך מניעים שאינם כרוכים בבצע כסף. אבל אהוד ברק הוא בוודאי לא האיש שיכול להעלות את מעשיה על נס. לא בגלל מה שקרה בצאלים, כאשר תרגיל של יחידה מובחרת הסתיים באסון נורא, אלא בעיקר בגלל חלקו בעמותות שאספו מיליונים, בניגוד לחוק ותוך הטעייתם של רבים, כדי לקדם את בחירתו לתפקיד ראש הממשלה.

אהוד ברק חמק-עבר מן הפרשה מבלי שדבק רבב בבגדיו. כל המקורבים לו, ובהם גם מי שמשמש כיום בתפקיד שר השיכון, שמרו על "זכות השתיקה" כדי שגלימתו תישאר ללא כתם. גם כאשר ועדת אור בדקה את חלקו במותם של 13 אזרחים ערבים באירועי אוקטובר 2000, נשכבו כמה משריו לשעבר על הגדר, כדי שהוא יוכל לעבור בשלום לעברם של הלא נגועים. חברי הוועדה, שבדקו את אחריותו המיניסטריאלית, בחנו אותה כמו שבוחנים אתרוג לפני חג הסוכות - עם הרבה זהירות ומתוך מגמה שהוכתבה, ללא ספק, מן הרצון הבלתי נתפס, מוסרית לפחות, להסתפק בהטלת דופי בדרג הביצועי.

יש לו, לברק, מן מזל שכזה. הכל חולף לידו - ושום דבר לא פוגע בו. זה כנראה כוחם של ראשי הממשלה במקומותנו. לחמוק מן הברק. להתהלך בין הטיפות. לברוח מאחריות. לשמור על חזות של מי שזה עתה עלה מן הים. לחזור לזירה הפוליטית כאילו כלום, שום דבר לא קרה. השחיתות היא לא שלהם. מקורביהם חטאו בה. בניהם. רק לא הם. הם אף פעם לא היו נגועים בה. התרומות הגיעו ממקורות אנונימיים. התורמים לא ביקשו לעצמם דבר. מקבלי השלמונים נבחרו לכנסת ללא שום קשר לבעלי ההון שלא רצו, כידוע, תמורה בעד עזרתם. רק פה ושם משהו קטן.