בין גואה לירושלים

עבור ישראלים רבים, יום שחרור ירושלים, כמו העיר עצמה, נמצאים תחת ענן אבק. אם פעם שאלנו "סנוב, באילת כבר היית?", הרי שבימינו לא צריך לחצות את הערבה כדי לחשוף את הסנוביות של הישראלים, השרירה וקיימת כלפי בירתם. העולם כולו מחפש רוחניות בירושלים ונאבק על אחיזתו בה. אבל אנחנו נוהרים למזרח, כדי למצוא שם את הרוחניות הנכספת. 

כשפרצה האינתיפאדה השנייה, ניתן היה לתלות באיום הפיגועים את הרתיעה מלבקר בעיר. אבל היום? ולפני כן? ההסבר כנראה מורכב יותר. כשם שירושלים היא הרבה יותר מחתיכת נדל"ן בעיני העולם הנוצרי והמוסלמי, קל וחומר שעבור היהודי היא מהווה סמל חי, טעון באנרגיות רוחניות כבירות. 

גם לישראלי התל-אביבי ירושלים היא יותר מהמדרחוב בבן-יהודה ומהשוק בעיר העתיקה. גם לגביו, ירושלים מהווה איבר חי, מבעבע, של העולם היהודי העמוק. אלא שעולם יהודי זה מאיים על מי שאיננו בא בקהלו בזרות שבו, המתבטאת בלבוש, במעשים ההלכתיים ובמנהגים היום-יומיים. עולם יהודי זה מאיים על ה"ישראלי" בניתוק מ"העולם הנורמלי". הרוחניות הירושלמית עלולה להיתפס כשקועה בעצמה, וכדורשת מכל הבא אליה התמסרות מלאה, תוך ויתור על החילוני והצבעוני.

קל לזהות את התל-אביבי הבא בשערי העיר. הוא נראה כמו תייר מערבי המסייר בטוקיו. עבורו נתפסת ירושלים כקיצונית, מסתגרת ולא מסבירת פנים. אם לא היינו בליבה של תקופת הניו-אייג', המעמידה את "הרוחני" בלב הקיום האנושי, ניתן היה לתלות את התופעה הזאת בחומרניות של החברה החילונית, שבירתה תל-אביב. אך היום, אנו דווקא כן מחפשים אחר "רוחניות" בחיי היום-יום. רוחניות המתממשת באופן שבו אנו מגדלים את ילדינו, מבלים את הזמן החופשי שלנו, מעצבים את דירותינו. רוחניות המהווה את התוכן הפנימי בספרות אותה אנו צורכים. אז מדוע גואה קרובה יותר מתמיד, ואילו ירושלים - מרחק 50 דקות נסיעה מתל-אביב - נראית כשייכת ליבשת אחרת?

בין גסות רוח לאדישות

לאחרונה פגשתי קבוצה נפלאה של קצינים צעירים חילוניים. למעט אחד מהם, איש לא הכיר את המושג "שישה סדרי משנה". זה כבר לא ניכור, זאת בורות מדאיגה. את שורש התופעה יש למצוא בתנועה דו-כיונית של הדתיים והחילונים. עזיבת הדת, ששורשיה עוד בתקופת ההשכלה, גרמה לא רק לנטישת המצוות, אלא גם לנטישה זוחלת בהתמדה של הזהות היהודית האקטיבית. גרמה למשוואה מוטעית, הגורסת שאם אינך שומר מצוות, אין ליהדות מה לומר לך בשום תחום של חייך. 

מן הצד השני, הדתיים מצידם קיבלו בשמחה את התפקיד שנמסר אליהם בחדווה על-ידי החילונים. הם השתלטו על "משרד הדתות", בתי הכנסת, המקוואות, החתונות, השבת והכשרות. הכל הפך פוליטי, נושא למקח וממכר קואליציוני, וה"רוחני" הלך והתרחק, התעטף בשכבות אטומות של גסות רוח ורגשות עליונות מחד, ורגשות ניכור וחוסר עניין מאידך. תחושת הביתיות שכל יהודי וישראלי חייב לחוש ב"ירושלים של מטה" וב"ירושלים של מעלה", בלי שים לב לאורחות חייו, גילוי ראשו, העגילים שבאוזניו ואפילו הראסטות שעל ראשו, התחלפה באטימות ובניכור.

מדוע שיוצא צבא לא יאמר לעצמו, אני חייב לעצמי חודש בירושלים, כדי לנדוד בין חסידי ברסלב לישיבת מרכז הרב, משכונת הבוכארים לבית ש"י עגנון, יומיים אצל חסידי ר' אהרלך על גלימותיהם המפוספסות, וקינוח בישיבת פורת יוסף? מסע פנימי, שנועד לא כדי לחזור בתשובה, אלא כדי להתבשם, לפגוש רוחניות יהודית תוססת, שממנה אוכל לקחת תכנים יהודיים לביתי ולנשמתי. מסע בקצב ובמינון המתאימים לי, בתמהיל הראוי לי, אפילו בשילוב עם תפיסות נוספות. במקום זאת, לצערנו, נודד "מחפש הרוחניות" אל מעבר לים, רק כדי למצוא במרחק אלפי קילומטרים, בין מנזר טיבטי לאשראם בודהיסטי, את מה שיש לו מתחת לאף.

עליבותו הגלויה של יום ירושלים, שבקושי מורגש בציבור, צריכה להיהפך ליום חשבון הנפש של כולנו. כיצד זה הצלחנו לדחוק לקרן זווית את המליאות הרוחנית של ירושלים, ובמקום להפוך אותה למקור השראה חיוני ותוסס, נעלנו את שעריה על מסגר ובריח?

הרב רפי פוירשטיין, חבר הנהלת ארגון רבני צהר