עמק פרוואטי: צ'אראס להמונים

שבע שנים אחרי הטיול הגדול הקודם (בדרום אמריקה), רגע לפני המשכנתא והילדים, נמרוד הלוי עזב את הכל, נפרד מכולם ויצא לטיול ארוך ולא מוגבל במזרח. את כל הפרקים הקודמים במסע ראו בסוף הכתבה.

---------------------------------------------------------------------------------------

רציתי להכין כתבה על בית החרושת לצ'אראס בעמק פרוואטי אבל לא הספקתי. אני מחכה למומחה בתחום שיצטרף אליי לסיור מקיף בנבכי

תעשיית החשיש הענפה בעמק ובעמקים הסמוכים. הוא, שמו וזהותו שמורים במערכת, אולי עוד יחזור יום אחד לארץ. הוא נמצא כאן כבר הרבה זמן, ישראלי שכמעט שכח את הארץ ויושב אצל ג'וני - בעל חלקה ובן למשפחת יצרנים ותיקה, באחד הכפרים המרוחקים שתוצרתם הבלעדית בקיץ היא צ'אראס. הוא גר מעל שדות מבושמים, מתחת להרים מושלגים, מצייר, מפסל, מנגן ומעשן. בחור משכמו ומעלה, יפה, חכם, חזק.

לקח לי הרבה זמן לשכנע אותו לחשוף בפניי מעט מן העולם המיסתורי של תעשיית הסם. אולי זו היתה טעות, אבל סיפרתי לו שאני כותב על זה. "לא צריך שאף אחד ידע מזה וכמה שפחות ישראלים יותר טוב...אחר-כך שולחים לכפרים 200 שוטרים פדרלים מדלהי לשרוף את השדות בגלל שאיזה אמא קראה בעיתון שהבן שלה שותה חשיש בפרוואטי ובעלה עובד במשרד החוץ.. כמה טלפונים ובום!". הבטחתי שלא אציין שמות או מיקום גיאוגרפי, תאריכים, כמויות או פרטים מזהים כלשהם ועדיין הוא לא התרצה. "אני מכיר את זה - אתה תציג הכל באור שלילי בשביל שלאנשים תהיה סיבה יותר טובה לפעול נגד זה. זה מה שיוצא מהכתבות האלה... חוץ מזה, שלא תחשוב שאתה מגלה למישהו משהו חדש. פה, עולם כמנהגו נוהג - לפני שסבא של סבא שלך נולד ישבו כאן בשמש והכינו 'קרים'".

אני מחכה כי המומחה, נקרא לו מ', "נוסע לבקר חברים" בעמק מרוחק ועל

הדרך גם להביא להם 100 "טולות" (טולה = 10 גרם צ'אראס). צריך גם לחיות ממשהו...

הוא כבר על האופנוע. "אף אחד לא מדבר איתי. אם ג'וני היה נוסע היו עוצרים אותו 10 פעמים ואין לו זמן ללכת ברגל, בטח שלא בשביל כל כך מעט. מכירים אותו בכל הימצ'אל, ואיתי הם לא מדברים בכלל ..."

- מעט?

"תלוי למי. ג'וני מייצר בערך 100 קילו בעונה, הוא לא זז בשביל קילו אחד"

- ללכת ברגל?

"ברגל, ברגל חביבי. שבילים תופרים פה כל הר ורכס. בדרכי ההר אין משטרה, רק בכבישים".

- למה זה?

"יש איזון - הם עושים מספיק כסף במחסומי הכבישים, מה יש להם לטפס על הרים?"

- כסף?

"פפפפ...", מנפנף לעברי מ' בזלזול. "עזוב, עזוב.. לא תבין. כולם מתפרנסים ואין תלונות, יש מס משטרה על הכביש וההרים הם איזור פטור ממכס. כל אחד עושה את החשבון שלו", אמר ונסע. קבענו להיפגש, נשארתי לחכות.

זה מרגיש כאילו אני בתוך הים. שש בבוקר. שקט מוחלט. השמים כבר מתבהרים אך העמק התלול עוד מוצל וקר. כולם ישנים, הציפורים לא מצייצות, הכל עומד ועמום. מטושטש בעלטת שחר סגלגלה. קרה מנצנצת על גגות הכפר ושום דבר לא זז. כל מה שרואות עיני דומם, מהמרפסת הירוקה שעליה אני עומד ועד לפסגות הקרח של הרי הענק בצידו האחר של העמק. אפשר לשמוע רק את האוויר נושב כמו זרם מים וכמה עלים מרגיעים מתנופפים ברוח. העולם עוד כאן, הזמן ממשיך לעבור, זו לא תמונה, זה סרט אילם.

קרן אור ראשונה מציצה מעבר להר ומפלחת את העמק לרוחבו, מבהירה את התהום בפס רחב וזוהר שמתנפץ על צוק אפור. בהתחלה רק צללית כתומה על הסלע הקפוא הופכת לציפוי זהב ולצהוב יומי בוהק. האור המעורר זה עתה הבזיק, כלב מנומנם מתהלך על השביל, ציפורניו נוקשות באבני הדרך, כפות רגליו הרכות מפזרות עפר סביב וצליל כל פסיעה מפלח את הדממה. במעלה הגבעה כבר מאירה השמש. פתאום בתוך מרפסת העץ החשוכה מתבהרות שתי דמויות מוצללות. זוג קשישים ספונים בשמיכותיהם על הרצפה הקרה, ממתינים לקרניים המחממות. כעבור דקה הם כבר נשטפים באור, קמטי פניהם מתבררים, עורם השזוף מאדים, הם מתחילים לנוע לאט, מוזגים שתיה, מעשנים, ממש כאילו השמש הדליקה אותם.

שיר צווחני בוקע מרדיו מזייף ועשן מתחיל להיתמר מארובת בית אחר, סימפוניית דלתות נטרקות וחורקות, ועכשיו ציפורים כבר דואות מעל, שמש מסנוורת את שלגי הפסגות, עננים לבנים נאספים בקצות הרקיע וקולות מתחילים להדהד מכל עבר. תינוק בוכה ורועה קורא לצאן, נקישות גרזן וקולות קריעה של עץ, הכל מתערבב, העולם ניעור וחי, האוזניים כבר לא מבחינות.

אין ממצאים

שבוע חלף מאז נפרדנו והבוקר ראיתי את האופנוע של מ' ליד ה"ג'רמן

 בייקרי", מנצנץ וממורק, חוסם את רוב הכניסה למסעדה וכמעט נודף ממנו ריח של אגו אינסופי. ליבי פעם בהתרגשות כשצעדתי לתוך החצר. הנה הוא, יושב עם שני ראסטה פאואר מזוגגי עיניים. על השולחן ספלי קפה ריקים, צ'ילום, ערכת עישון מדוקדקת וגוש חשיש מכורסם.

"או... אתה כאן!" אמר וחייך לעברי. כנראה שמצאתי חן בעיניו, שמחתי לעצמי. "אני עולה לכפר מחר בצהריים, שני החבר'ה האלה מצטרפים (מצביע לעבר המסטולים), הם באים לעשות ביזנס, רוצים שנשלח להם את זה לחופים, אם אתה רוצה לבוא אתה מוזמן". אחרי שנחנקתי קלות הצלחתי לענות: "בטח, בטח שאני בא.. בטח... בטח..". נראה לי שאמרתי יותר מדי פעמים בטח.

חזרתי לקאסול שלשום בשביל לכתוב ואז נפסק החשמל ליומיים. עכשיו חזר, יום שני. עוד אין מחקר ועוד אין סיפור, אבל מחר בבוקר אני יוצא למסע בעקבות הצ'אראס ההודי עם סוחר מומחה דובר עברית ושני לקוחות ראסטפריי מקרואטיה. הולך להיות מעניין.

____________________________

הפרקים הקודמים:

1. תל אביב-דלהי 2. היומיים המטורפים בחיי 3. יש שלטים שמדברים עברית 4. ההרפתקה מתחילה 5. לפני ואחרי הפאס 6. אחרי הצונמי: מתאבלים בלי מילים 7. שהשמש תעבור עלי 8. שלום קנצ'נדזונגה 9. סוף עונת ההרים 10. הארה בבודגאיה 11. הלם ורנסי 12. שלושה חודשים של שכרון חושים 13. מקדש אסור, מקדש מותר 14. קרלה: ארץ טרופית צפופה 15. גואה: זמנים משתנים 16. אום ביץ': פה ילדותי השניה 17. המפי: צד האפל של הפול-מון 18. מהמפי לאום קארישוואר 19. רג'סטן: דרוש עור של פיל  20. פושקאר - תל אביב, וחוזר חלילה 21. מכתב לאמא   22. רג'סטאן רויאל אקספרס  23. הטאג' מאהל: בלי מילות תואר 24. כולם אוהבים את רישיקש  25.  הפארק הלאומי קורבט  26. גנגוטרי: מסע אל המקורות  27. שימלה והעמק השווה  28. אמריצר ודרמסלה תחילה