אדם נשך נחש

קחו את טלי פחימה. השליכו אותה ליציע אוהדי בית"ר משולהבים. מה קיבלתם? נכון, פירה פחמימה. קחו את אוסטין סטיוונס. השליכו אותו בג'ונגל מסובך כשהוא מוקף בנחשים ארסיים. מה קיבלתם? מחית נחשים.

"אוסטין סטיוונס והחיות המסוכנות בעולם" היא, אם תרצו, תוכנית המציאות של ערוץ אנימל פלאנט: משתתף אחד שמטייל בישימון, ו-15 חיות שמנסות לאכול אותו. אוסטין סטיוונס הוא, כמובן, החיה המסוכנת בעולם. תחביבו הגדול הוא לאתר נחש ארסי – רצוי קוברה או פיתון – במקום מרבצו, להעיר אותו מהשינה בצ'אפחה איומה, לתפוס אותו בזנב, למעוך את פיו, להניף אותו ולהגיד למצלמה: "וואוו, איזה נחש נהדר!" בעוד הקוברה נושך את צווארו, חונק אותו, מכיש אותו פעמיים למוות, ומשמיע קולות שרק מי שבאמת עיצבן את טומי לפיד זכה לשמוע. בסוף הנחש מתייאש, מרים ידיים, מטלפן לסוכן שלו ומתפתל בתקווה לשחרור מוקדם. סטיוונס כבר לכד בחייו מאות נחשים, ועוד לא נולד הנחש שילכוד אותו.

זו תוכנית מסמרת-שיער, שכן סטיוונס הוא כמו התינוקות האלה שניגשים לרוטוויילר של השכנים ודוחפים אצבעות לתוך עיניו. סטיוונס מתגרה בנחשים עד שאחרון עצביך – ועצביהם – נמרט כליל, ואז, בנון-שלנטיות, משחרר אותם. "אני אבלה בג'ונגל זמן ארוך, במקום שעלולים להיות בו הנחשים הכי גדולים", הוא מבטיח בפתח תוכניתו כמו היה בוגי יעלון הזומם הפסקת צהריים בשק"ם בקריה ללא מגפיו. בתוכנית של אתמול הוא נסע לבורניאו בחיפוש אחר הפיתון המרושת – הנחש הגדול והחזק בעולם, והיחיד שיכול לבלוע אדם בשלמותו. הוא גם מצא אותו, ומיד ניסה להיאכל. כרגיל, הנחש השתפן.

לסטיוונס אין פחד. הוא ההרפתקן האולטימטיבי, אינדיאנה ג'ונס עכשווי: מטפס הרים, גולש נקיקים, זוחל לתוך מערות, עושה לאנץ' עם נחש. ההפקה דרמטית, מושקעת ומצולמת להדהים, מעל ההרים ומתחת למים. אם כבר לבאס לחיות את הצורה ולכבוש נופים פראיים, זו הדרך. נראה את אודטה – או יגאל צור – עושים את זה בלי לשבור ציפורן.

חילקו את ירושלים: "מבחן המציאות – ירושלים שלנו", ערוץ 10, 21:00

אני מבין שערוץ 10 התייאש, בצדק, מהסיכוי ללחום בכוכב נולד, והחליט ללחום בכוכב לכת מרוחק בשם ערוץ 1. עם ספיישל "ירושלים שלנו" מול צביקה הדר בערוץ 2, אני מתכונן לקבל את נתוני הרייטינג הבוקר על תקן בדיחה.

ובכל זאת. יום ירושלים הוא סיבה מצוינת לדאוג למתרחש בבירתנו ההולכת ומתחרדת, הולכת וננטשת על-ידי השפיות לטובת מלחמת הציוויליזציות המקומית שבין החרדים לערבים, להלן בין מכונות הילודה האנושיות. מצבה של ירושלים חמור ועגום – בעיקר מהבחינה המוניציפלית (נדמה ששירותי פינוי הזבל שם עובדים על בסיס לילות ירח מלא בלבד), אבל כל זה כמעט שלא הפריע לחגיגות יום ירושלים התקשורתיות.

בערוץ 10 ניסו לומר משהו. לשגר את יעקב אילון, עמנואל רוזן וגיא זוהר להכין כתבות מגזין על העיר הוא, כמובן, פתרון שידורי זול, אבל חלק מהחומרים היו משמעותיים. דווקא כתבה שהכינה ענת גורן על הפרופיל הירושלמי ההולך ומיטשטש לטובת טיפוסים מרתקים והזויים המתגוררים בעיקר בנחלאות היתה המצטיינת. כתבה עשויה היטב שהצליחה לחדור לליבה של איזו מהות חברתית-דמוגרפית חדשה, אם גם זמנית. עמנואל רוזן הביא את כתבת ההפחדות הרגילה מהר הבית – מהסוג המשודר כרגע פעמיים ביום בערוצים שונים – ויעקב אילון הוביל את סוסי הבליינות התל-אביביים אורי שטרק, ננה שרייר ובקי גריפין לאורוות המקומיות בירושלים, בכתבת-נוסחה שאיכשהו הצליחה להתרומם למשהו קצבי ואמיתי. זה היה מישדר מוצלח בסוגו, וסביר שמספר אנשים שאיבדו זמנית את השלט ממש צפו בו.