"התקשורת מזינה אלימות"

שני אנשים בממוצע נהרגים מדי דקה במסגרת אחד מעשרות הסכסוכים המזוינים ברחבי העולם, הנמצאים בדרגות שונות של "בשלות". רשימת המניעים לסכסוכים כוללת מרכיבים כמו ויכוחים על קרקע, על משאבים, על דת, על הגדרה עצמית ועוד – ותמיד יהיה מישהו שיקבע שהתקשורת היא מרכיב נוסף.

גם הפרופסור הנורבגי יוהן גלטונג בן ה-74, המוכר בעולם כ"אבי לימודי השלום", מאשים את התקשורת בלא מעט אחריות למפגני אלימות בעולמנו. מאז שייסד בשנת 1959 את המכון לחקר השלום באוסלו, הספיק לשמש כמתווך ביותר מ-40 סכסוכים בעולם (בין היתר באפגניסטן, בסרי לנקה, באקוודור ובאזור הקווקאז), פירסם מעל 1,000 מאמרים ומעל 100 ספרים שתורגמו לעשרות שפות, והפיץ את תורתו בכ-80 מדינות.

בעשור האחרון גלטונג מקדם תזה חדשה: כדי ליישב סכסוכים, לא מספיק לחנך רק פוליטיקאים וארגונים הומניטריים – צריך גם את התקשורת, כי היא זו

 שמשפיעה על דעת הקהל. וכך, על רקע רוחות המלחמה המנשבות בשידורי הטלוויזיה והדרמות המדממות בעמודים הראשונים של העיתונים, גלטונג ותומכיו מקרב האקדמיה והתקשורת מנסים לטפח סוג שונה של עיתונות – "עיתונות השלום". כך, למשל, עיתונאים ב"עיתונות השלום" נקראים לא להשתמש באוצר מילים מתלהם, כמו "אסון", "טרגדיה", "טבח", "ברוטלי", "רצחני", "ברברי" וכו', כי ביטויים כאלה תמיד משמשים רק לתיאור של מה הצד השני עשה לך, ולפיכך מהווים נקיטת עמדה.

ומדוע כל זה רלוונטי לנו? כי גלטונג הגיע אתמול (רביעי) לישראל, כדי להרצות במסגרת הכנס של מכון חיים הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה שבאוניברסיטת תל-אביב, המוקדש ל"עיתונות השלום" .

הנחה שוביניסטית

"התקשורת מזינה אלימות", אומר גלטונג. "מי שמדווח בעמוד הראשון או בפריים-טיים רק על אלימות מעודד את המשכה, כי הוא מעודד גם את המחבלים המתאבדים, גם טייסים של אף-16 וגם את המשפחות שלהם – ואני מוכן להתערב שהם גוזרים את הכתבות האלה ושומרים. וברגע שהפרסום מעודד את המשך האלימות, כבר לא מדובר בהחלטה נייטרלית מבחינה אתית. זה לא אומר שלא צריך לדווח על אלימות, אבל לא צריך לדווח רק על אלימות. צריך לדווח גם על יוזמות שלום.

"זו שאלה של איזון – לא איזון בין אלימות ישראלית לפלשתינית, אלא איזון בין אלימות לשלום. צריך לתת את אותו שטח בעיתון לקבוצות ישראליות ופלשתיניות שעובדות על שיתוף פעולה. וגם הן צריכות להגיע לעמוד הראשון".

אומרים שהמלחמה מוכרת יותר.

"ההנחה שהציבור מתעניין רק במלחמה ואלימות שגויה וגם שוביניסטית. נשים, למשל, מעוניינות הרבה יותר בשלום, ופרסומים כאלה יכולים להביא קהל קוראים נוסף. חוץ מזה, רק תקשורת ברמה מאוד נמוכה מתחשבת בשיקולים מסחריים בלבד".

מה זה בעצם "עיתונאי שלום"? אתה מצפה ממנו לקדם אג'נדה מסוימת?

"אני לא מבקש מעיתונאי לקדם שום דבר, אלא רק לתת סיקור מאוזן. אני לא חושב שעיתונאי צריך לקדם רעיונות שלום, אלא רק לדווח עליהם. נכון להיום מדובר בכניעה מוחלטת של העיתונות לאג'נדה של אלימות".

אולי זו בעצם יותר החלטה של עורך, מה להבליט?

"יש בעיה עם תפיסה של עורכים, אבל זו בעיה שניתן להתגבר עליה. אני רואה ש'עיתונות השלום' תופסת מהר מאוד בעולם, אבל לצערי, בעיקר בקרב נשים-עיתונאיות. קשה להכניס אג'נדת שלום לכלי תקשורת מרכזיים, שמטבעם נוטים לתמוך בעמדת הממשל".

בשנים האחרונות אנחנו עדים למגמה הפוכה, כמו, לדוגמא, התגייסות התקשורת האמריקנית בעת המתקפה בעיראק.

"ארה"ב היא לא הדוגמה הכי טובה, כי זו מדינה לוחמנית בצורה יוצאת דופן. מאז היווסדה, היא התערבה בסכסוכים בעשרות מדינות. לכן, במדינה זו מצפים מראש ל'עיתונות מלחמה' בעיתונים המובילים.

"הלך הרוח במערכות העיתונים הגדולות הוא כזה, שכשעיתונאי צעיר נשלח לחזית, זה לא 'מכובד' לחזור ולדווח שראה עשן, צריך לחזור עם תיאורי קרבות וגופות. אבל התמקדות באלימות נטו היא פשוט עיתונות גרועה".

אשליה של פתרון

באשר לניסיון הנוכחי ליישב את הסכסוך הישראלי-פלשתיני, גלטונג אינו מפגין אופטימיות: "יהיה לכם קשה למצוא נוסחה, בעיקר בגלל ההתנחלויות. אני מכיר את הסכסוך מאז שנת 1964, ועל סמך ניסיון זה אני לא מצפה ליותר מדי.

"אני חושב שהעיתונות היא אחד הגורמים השליליים העיקריים בסכסוך הזה, כי העיתונות, גם הישראלית וגם הפלשתינית, מרוכזת בעיקר באלימות. אפשר להבין את זה, כי אצלכם מדובר בשני עמים פגועים, אחד שחווה טראומה של שואה ושני שחי במחנות פליטים, אבל זה לא מקדם אף אחד לשום מקום".

אם כבר אתה בא מאוסלו, מה יש לך להגיד על כך שמאשימים את תהליך השלום הזה בפרוץ האינתיפאדה השנייה?

"יש בזה הרבה אמת. תהליך אוסלו נתן אשליה של פתרון, אבל לא היה בזה תוכן. ההתנחלויות המשיכו להתרחב והתוכנית לא היתה מציאותית. הטעות העיקרית שלכם – אז וגם היום – היתה נעוצה בעובדה שראיתם בסכסוך הזה רק שני צדדים. אז ראו את אש"ף וערפאת מצד הפלשתיני, ואת מפלגת העבודה ורבין מהצד השני. למעשה, היו לפחות שני שחקנים נוספים: הליכוד והדתיים בישראל, והחמאס בצד השני. וזה דבר בסיסי שקורה בכל סכסוך: הצדדים שלא מוזמנים למו"מ יגידו: 'אהה, לא הזמנתם אותנו, אז אתם עוד תשמעו מאתנו'! תגובת הימין וגם תגובת החמאס לתהליך השלום ידועה.

"מעולם לא יצא לי לראות סכסוך עם שני צדדים. זה פשוט לא קיים. ולא צריך להיבהל מזה, צריך לקחת את זה בחשבון בעת תכנון משא ומתן".