ראש החזית הדיגיטלית

פרופ’ לורנס לסיג, מומחה למשפט ואינטרנט מאוניברסיטת סטנפורד, הוא אחד הקולות הבולטים במאבק העז שניטש בשנים האחרונות על עתיד זכויות היוצרים, בין חסידי הקניין הרוחני לבין המתנגדים להם, החוששים מפני פגיעה בזרימה החופשית של הרעיונות, הדלק המניע של כל תרבות.

בצד אחד של המתרס ניצבים ראשי תעשיית הקולנוע ההוליוודית וחברות המוזיקה הגדולות בעולם, ומן העבר השני קבוצה לא מאורגנת של משתפי קבצים, חברי קהילת הקוד הפתוח ואנשי טכנולוגיה, רובם לא מודעים לכך שביחד הם שותפים לתהליך אבולוציוני המשנה את דרכי הפצת המידע ומפרק את מנגנוני הכוח המסורתיים. בעוד האידיאולוגיה של הראשונים היא ארכי-שמרנית וקפיטליסטית באופן מובהק, לאחרונים אין תורה סדורה. קראו להם קומוניסטים, כינו אותם אנרכיסטים, אך אף אחת מההגדרות לא ממש מדויקת.

באופן כוללני, אפשר לטעון כי כולם נלחמים בעד תרבות חופשית נגד אלה שרוצים להפוך כל פיסת תרבות למטבע

העובר לסוחר. על אף שאיש לא בחר בהם רשמית, האידיאולוגים של הזרם הזה הם אנשים כמו ריצ'ארד סטלמן, מפתח מערכת ההפעלה GNU, המשולבת עם לינוקס, ופרופ' לסיג. "'גנבנו' את הרעיונות מתנועת התוכנה החופשית והרחבנו אותם לגבי תרבות", הוא אומר בראיון ל-ynet.

לסיג הוא אחד הקולות הבולטים בעד הגמשת חוקי זכויות היוצרים הקיימים, בטענה שהם מקדמים אותנו אל עבר עולם של תרבות מופרטת, הנעולה מאחורי חומות של קניין. לסיג שואל אם נכון וראוי להקריב את האינטרסים של כלל החברה על מנת שכמה תאגידים יוכלו לצבור הון.

הרעיון: תרבות חופשית כמו חול או שמיים

לדעת לסיג וחבריו, חוקי זכויות היוצרים בארה"ב ובמדינות אחרות במערב כוללניים מדי, נוקשים יותר ויותר ומוחלים אוטומטית על כל יצירה, והתוצאה היא שפחות ופחות יצירות נשארות במתחם הציבורי, בו כל צליל, מלה או תו אינם מופרטים לפיסות של קניין והון אלא חופשיים לשימוש כל אדם, ממש כמו החול, השמיים או הים. הם מבקשים לטפח מאגר חלופי של רעיונות, מלים, תמונות ומוזיקה המוגנים ברישיון זכויות יוצרים גמיש, אשר המשתמשים יחושו חופשיים להשתמש בהם חינם מבלי לעבור על החוק. בדרך זו, הם מאמינים, תגדל כמות התכנים הזמינה חינם לכל הגולשים והאנושות והקידמה ירוויחו מכך.

גם מתנגדיו של לסיג מעריכים את יכולתו לקרוא באופן מדויק את המציאות המורכבת המשתנה נגד עינינו, גם אם לא יסכימו עם המסקנות. ציניקנים יאמרו שלפנינו עוד מקרה של משפטן ופרופסור שהפך לכוכב תקשורת בעזרת כמה משפטים קליטים וחזרה על אמירות שכל אחד יכול להבין. אך דומה כי בלסיג יש יותר מזה. בניגוד למומחים אחרים שמרבים להתבטא ליד כל מיקרופון פתוח, לסיג פתח במהלך מרחיק לכת שעשוי לשנות את פני זכויות היוצרים בכל העולם.

בשנת 2002 הוא ייסד את פרויקט Creative Commons, רישיון זכויות יוצרים גמיש, המאפשר ליוצרים להתיר למשתמשים להעתיק, להפיץ מחדש, להציג או לבצע את יצירתם, ובתנאי שמדובר במטרות בלי מסחריות ותמורת קרדיט. עד כה נפוץ הפרויקט ביותר מ-70 מדינות. וכ-15 מיליון רשיונות כבר הופצו באמצעותו. לסיג שוחח איתנו השבוע, לרגל השקת הסניף הישראלי של Creative Commons (בקיצור, CC) במרכז למשפט וטכנולוגיה באוניברסיטת חיפה.

כיצד אמנים יכולים להרוויח כאשר התכנים שלהם מופצים תחת רישיון CC?

"חשוב להבין כי שמירת כל הזכויות בידי היוצר אינן הדרך הטובה ביותר לעשות כסף. אזכיר את הלהקה המצוינת 'וילקו' (Wilco), ששיחררה ביוזמתה את האלבום האחרון שלה לרשתות שיתוף הקבצים, לצורך הפצה חופשית ולא מסחרית. התוצאה הישירה הייתה הגדלת מכירות האלבום בחנויות.

זו דוגמה ספציפית לכך שהפחתת השליטה על זכויות יוצרים עשויה לתרום יותר לאמן".

בעד שיתוף קבצים

בית משפט העליון בארה"ב צפוי להכריע בקרוב במשפט של חברות המוזיקה הגדולות בעולם נגד תוכנת שיתוף הקבצים גרוקסטר. לדעת לסיג, אם השופטים יקבלו את ההחלטה הנכונה, משפט זה צפוי להיזכר כקו פרשת המים בתולדות זכויות היוצרים ברשת. החלטה נכונה, אם מישהו לא הבין, תקבע כי טכנולוגיית שיתוף הקבצים היא חוקית, בניגוד לעמדת הוליווד.

החלטה כזו, לדעת לסיג, תביא לשבר בתעשיית הבידור ותקדם הקמת מנגנוני תרבות חדשים. זו תהיה התחלת הקריסה של העולם הישן. לעומת זאת, הוא סבור כי "החלטה נגד גרוקסטר תעניק יותר עוצמה לבעלי זכויות היוצרים לשלוט על התפתחות התעשייה. החדשנות תיפגע כי אנשים יעדיפו לא להסתבך עם התאגידים ויבחרו ליצור פחות".

"להתיר שיתוף שירים כמו החלפת ספרים משומשים"

לסיג חושב כי שיתוף שירים צריך להיות מותר בדיוק כמו החלפת ספרים משומשים. מקור הבלבול, לדעתו, הוא בכך שהחוק לא מבחין בין הזכות להפצה חופשית של יצירות לבין הפקת תועלת מסחרית מתכנים של אחרים. תפישה זו רואה ברוב משתפי הקבצים הפיראטיים זכאים בני זכאים, בעוד מוכרי קלטות פיראטיות הם עבריינים, למשל, מאחר והם מנסים להיבנות על זכויותיהם של אחרים. ביסוד אמונה זו ניצבת ההנחה כי משתפי הקבצים הם כמו נמלים עמלניות המפיצות יצירות ברחבי הרשת. ככל שאמן יופץ יותר כך יתפרסם יותר ויוכל להרוויח מהופעות, אלבומים, הופעות בפרסומות ועוד.

נגד פיראטיות

לדעת לסיג, הפיראטיות באינטרנט, בהיקפיה הנוכחיים, היא בעיה זמנית בלבד, שצפויה להיפתר בעתיד, כאשר רובנו נשלם עבור שירותי תוכן נוחים שיאפשרו לנו לגשת למוזיקה ולקבצים ולסרטים מכל מכשיר – סלולר, מחשב נייד ומחשב אישי וטלוויזיה, וכל זאת, במחיר סביר, שלא יצדיק עוד את המאמץ הכרוך בהורדה פיראטית.

עם זאת, בספרו הוא מצהיר כי הוא מתנגד לפיראטיות, מעשה הראוי לעונש, לדעתו – בין אם באינטרנט או במקומות אחרים. הוא קובע כי "ליצירה יש ערך; בין אם משתמשים, נוטלים ממנה או מתבססים עליה, ראוי לבקש את רשות היוצר. מעשה הנטילה של דבר בעל ערך מאדם אחר ללא רשות הוא אסור. זו פיראטיות".

"תרבות חופשית אינה תרבות ללא קניין, ולא תרבות בה יוצרים לא זוכים לתשלום על עבודתם. תרבות כזו היא אנרכיסטית ולא חופשית", הוא כותב בספרו האחרון, "תרבות חופשית", "אני לא מטיף לאנרכיה אלא לאיזון בין אנרכיה לשליטה. תרבות חופשית, כמו שוק חופשי, מלאה בקניין וחוקי קניין המפקחים על הפצת התכנים. אך חשוב להימנע מחוקי קניין קיצוניים...כדי ליהנות משוק תחרותי ותרבות משגשגת ובה יוצרים רבים; יוצרים אלה יוכלו להפיק ולהפיץ יצירות מגוונות יותר ואף להרוויח יותר מעבודתם מפי שנהוג היום. כל זאת בתנאי שהתאגידים לא ישתמשו בחוקים כדי להגן על עצמם מפני התחרות".

הטכנולוגיה מביאה להגברת השליטה וצמצום החופש

פרופ’ לסיג מראה בספריו כיצד תאגידי הבידור מנצלים את חששם ואת חשש השלטונות מפני הטכנולוגיות החדשות והאינטרנט במיוחד, כדי לחוקק חוקים המגבילים את הזרימה החופשית של הרעיונות. כך תבע ארגון יוצרים אמריקני את תנועת הצופים בארה"ב על אי תשלום תמלוגים עבור שירים ששרו בנות התנועה ליד מדורה – מקרה שקרה באמת. בה בעת, הם מנצלים את אותן טכנולוגיות כדי לצמצם את החופש התרבותי שלנו. בעוד חלקים גדלים והולכים של התרבות הופכים דיגיטליים, כך הם יותר ניתנים לשליטה. לדעתו, החופש שלנו - ליצור, לדמיין ולשנות – נתון בסיכון.

בשנת 1710, מושג זכויות היוצרים נולד כדי לאפשר לבעל מכונת הדפסה לשכפל ספר מסוים ולמנוע זאת מאחרים. כלומר, רק זכות בלעדית להדפיס – לא יותר, לא פחות. הוא לא שימש כדי לקבוע כיצד אנשים שירכשו את הספר כחוק יעשו בו שימוש. כיום זכויות היוצרים מתירות ליוצרים את הזכות הבלעדית להעתיק את יצירתו, להפיץ אותה, לבצע אותה וכן לקבוע כיצד ישתמשו בה.

למשל, המקרה של מפעיל האתר aibopet.com, שביקש ללמד את בעלי הכלב הדיגיטלי החביב כיצד לשנות את התכנות של "איבו" כדי ללמד אותו לרקוד ולבצע פעולות נוספות. בעל האתר קיבל מכתב "ידידותי" מתאגיד "סוני", שבישר לו שהפר את חוק ה-DMCA האמריקני, שאוסר על עקיפת מנגנוני אבטחה מכל סיבה שהיא, והזהיר אותו מפני תביעה. במקרה זה, התברר כי בעלי "איבו", ששילמו 1,500 דולר אינם זכאים ללמד את הכלב שלהם לרקוד.

"אין לי שום ספק כי השימוש בטכנולוגיות אנטי פיראטיות (DRM) הביא להגדלת הפיקוח על תכנים בזכויות יוצרים", אומר לסיג, "החוק מרחיב את מושג זכויות היוצרים לטובת התאגידים ושניהם גם יחד – הטכנולוגיה והחוק – מביאים לצמצום היצירות שנתונות לרשות הכלל".

הסכנה לחופש

עד כמה החופש התרבותי בסכנה? לסיג מביא בספרו את הדוגמה של ג'ון אלס, במאי סרטים דוקומנטריים, אשר בשנת 1990 ביקש לשלב קטע קצר מתוך הסדרה המצוירת הסימפסונים בסרט שהפיק. דובר בקטע בן ארבע שניות שאמור היה להופיע במקלט טלוויזיה שהופיע בסרט. אלס פנה ליוצר הסימפסונים, מאט גרונינג וביקש את רשותו. גרונינג אישר מיד אך ביקש לאשר את העניין גם עם רשת פוקס, ששידרה את הסדרה. עורכי הדין של פוקס דרשו 10,000 דולרים דמי רישוי עבור התוכן. ברור לחלוטין כי היוצר הוא בעל הזכויות על יצירתו ורשאי לגבות עבורו כסף, אך השימוש שביקש אלס לעשות בסימפסונס נחשב 'הוגן', כלומר, אינו דורש אישור מבעל הזכויות מאחר שאינו גונב ממנו דבר, אך בירור משפטי הבהיר לאלס כי ייאלץ להלחם על עמדתו זו בבית המשפט מול עורכי הדין של פוקס ומי שינצח הוא בעל הכיסים העמוקים יותר.

דוגמה אחרת ממחישה עד כמה השמירה הקנאית על הקניין הרוחני עלולה להרוג, פשוטו כמשמעו. 35 מיליון אנשים נושאים כיום את נגיף האיידס, 25 מיליון מהם באפריקה.יש קוקטייל שיכול להאט את התקדמות המחלה. אך מחיר התרופות יקר – 10,000 עד 15,000 דולרים לאדם בשנה. התוצאה: רוב האפריקנים מתים כמו זבובים כי אינם יכולים להרשות לעצמם את התרופה. לסיג מציין כי התרופות יקרות לא בגלל מרכיביהן אלא משום שהן מוגנות בפטנטים.

כאשר ממשלת דרום אפריקה ביקשה לייבא תרופות קוקטייל זולות נגד איידס, חסמה ארה"ב את המהלך ונופפה נגד דרום אפריקה באמנות בינלאומיות להגנה על פטנטים שהיא חתומה עליהן. אם הגענו למצב בו עקרון הפטנטים עומד מעל החובה להציל חיים, נקלענו לטירוף מערכות, מסיק לסיג. "במסורת שלנו, קניין רוחני שימש ככלי, גורם מאזן, המאפשר ליוצרים להתקיים אך משועבד לערך היצירתיות העליון. כעת הפכנו את האמצעי למטרה ואיבדנו את הערך העליון", הוא כותב. כלומר, החוק פחות ופחות מגן על היצירתיות ויותר ויותר מגן על תאגידים מפני תחרות.

"ההגיון הלך לישון"

"עד כה ההגיון הבריא הלך לישון, ואיש לא מתקומם", על פי לסיג, "אנחנו חייבים לפקוח את עינינו ולהבין על מה נלחמים כאן. רוב האנשים עדיין לא מבינים על מה יש להתקומם. התאגידים מנהלים מלחמת חורמה נגד הפיראטים ומנשלים את התרבות מנכסיה בעוד הם הופכים את היוצרים לאריסים מודרניים שלהם ואת שאר האנשים לצופים סבילים. חובת האיזון מהם והלאה, אין להם חובות, רק זכויות, והצביעות חוגגת".

"אילו יותר אנשים יבינו על מה נסוב המאבק, נוכל לחתור לעבר איזון בין חסידי החופש לבעלי הזכויות. חשוב לי לציין לכל אוהדי ה'תכנים בחינם' כי האנרכיסטים לא ינצחו במאבק הזה. חסידי השליטה ההוליוודיים ישתלטו על התרבות ועל האינטרנט. מזה אני חושש יותר מכל. הדרך היחידה להגיע לעולם חופשי היא באמצעות חתירה לאיזון".

בעוד 10 שנים הוא מקווה כי לא יהיה צורך בCC, כאשר תהיה ברורה מאליה.

עם זאת, לסיג מדגיש כי גם לגולשים יש חובות. "הטכנולוגיה העניקה לנו חופש חדש, אך חשוב להבין כי משמעות החופש אינה אנרכיה. כדי ליהנות מתרבות חופשית במאה ה-21, מבלי שהאמנים החביבים עלינו יתרוששו או שהטכנולוגיה הדיגיטלית תשותק עקב מגבלות, חשוב להאבק, חשוב לפעול". לסיג מספק גם דוגמה אישית - את ספרו האחרון הוא איפשר להוריד חינם, תחת רישיון CC, כמובן. זה רק יעשה טוב למכירותיו בחנויות לדעתו.