על חיי נצח וחיי מדף
עורכים כותבים מה חסר בספרות העברית העכשווית, והפעם דורי מנור, עורך כתב העת "הו!", מקונן על היעדרה של קלאסיקה עברית על המדפים, ותוהה, סתם בתור דוגמא, למה לא מוציאים מחדש את "בן קֹהלת" הקסום של ר' שמואל הנגיד. למה באמת?
"מה נדרש מסופר כדי למצוא חן בעיני שלושה מיליוני קוראים?" תהה פעם המשורר הצרפתי פול ואלרי. תשובתו היתה מאלפת: "פרדוקס: דרוש הרבה פחות משדרוש כדי למצוא חן בעיני מאה אנשים באופן ייחודי". התפיסה האליטיסטית הזאת של הספרות, האופיינית לאירופה של תחילת המאה שעברה, נשמעת לנו היום מיושנת ונאיבית במקרה הטוב, מתנשאת ו"פלצנית" במקרה הרע. כל כך התרגלנו לשמוע את המלה "א-לי-טי-זם" מותזת באוזנינו בזלזול ובסלידה, כל כך הפנמנו את המסר שמה שמוּכּר (ומוֹכר) הוא גם מה שצודק, שכל סטייה מוּדעת מן הדוֹגמה הזאת – אפילו בתחום הספרות – נראית לנו היום כאקט תמהוני, תבוסתני כמעט. בעצם, מין ברירת מחדל של חלשים שפשוט לא הצליחו לפצח את המתכון לכתיבת בסט-סלרים ולעשיית כסף. כשקוראים מה נכתב היום בעיתונים ובאינטרנט על ספרים שיוצאים לאור בארץ, כשמנסים למצוא ספר בן יותר מִשנתיים-שלוש ברשתות הספרים הגדולות, כשבוחנים את ההעדפות המערכתיות של כמה מהמו"לים הגדולים שלנו, נדמה לפעמים ששכחנו שחיי נצח של יצירה הם לפעמים ההפך הגמור מ"חיי מדף", ושבמחוזותיה המסתוריים של הספרות, "פרסום" הוא כמעט תמיד ההפך מתהילה.
הצורך לכתוב על "מה שחסר בספרות העברית" הוא מלכודת ידועה מראש. דרישה כזאת מציבה בהכרח את הכותב בעמדה של מין נוטריון טרחני של הספרות הישראלית, שלא לדבר על כך שכל קביעה כללית מסוג זה היא כיום אבסורדית מעיקרה. שהרי הספרות העברית המודרנית שוב אינה אותו קורפוס מצומצם וצנוע-היקף שהיתה עד לפני כמה עשרות שנים, כאשר מבקרים כמו ברוך קורצווייל או דב סדן יכלו לחרוץ משפט מקיף על "ספרותנו החדשה" ולחתור למילוי שיטתי של חסכיה. בשנת 2005, כל ניסיון לומר שיְסוד כזה או אחר חסר בספרות הישראלית באופן עקרוני וגורף, אינו יכול שלא להיות פשטני. במאמר קצר כזה ודאי שלא ניתן להירתם לניסיון יומרני מהסוג הזה. אפשר, לעומת זאת, לנסות ולשים את האצבע על כמה חסכים שראוי לתת עליהם את הדעת, ובמיוחד לאחר שבוע הספר – שבוע שהוא חשבון נפש של כל העוסקים במלאכה. אם כן, אסתפק באִזכור של כמה נקודות שלכאורה הן חוץ-ספרותיות, משום שאין הן נוגעות ישירות ליצירה עצמה, ואף על פי כן ברור כי השפעתן על הספרות הנכתבת היום בישראל היא עצומה.
הנעדרים הגדולים
לפני כמה חודשים נכנסתי לחנות ספרים תל-אביבית מהסוג הסימפטי והנדיר כל כך במקומותינו (כלומר, לא אחד מבזארי הקניונים שבהם מתגודדים רבי-מכר מקריים לצד סחורות מקריות אחרות), וחיפשתי קובץ סיפורים של יעקב שטיינברג.
תמימות קדושה! מה הסיכוי שיצירה מיצירותיו של סופר ומשורר נפלא זה, שנפטר ב-1947, תזכה כיום לחיי מדף בחנות ספרים כלשהי בישראל? כיתוּת רגליים בעוד שלוש או ארבע חנויות מרכזיות הוכיח לי שהסיכוי שואף לאפס. את שטיינברג מצאתי לבסוף בחנות לספרים משומשים, במהדורה ישנה ומקוצרת המיועדת לתלמידי תיכון. מהדורה של כל כתבי הפרוזה שלו, שדווקא זכתה לפופולאריות רבה בזמנה, לא הצלחתי להשיג עד היום. יוסף חיים ברנר? אורי ניסן גנסין? מיכה יוסף ברדיצ'בסקי? פה ושם ניתן אולי למצוא כמה עותקים מקריים שהתגלגלו אל המדפים. עניין של ניסוי וטעייה: הכול בחסדי האקראיוּת הגמורה השולטת במרבית החנויות. שהרי את כתבי עגנון דווקא ניתן בדרך כלל לאתר, ועם קצת מזל אולי אפילו איזה פוגל או לאה גולדברג.
שאלנו מה חסר בספרות העברית? שטיינברג, ברנר, גנסין, ברדיצ'בסקי – ארבעה מאבות המזון של הספרות העברית המודרנית – הם כיום הנעדרים הגדולים שלה, וכמוהם מרבית יוצרי העבר הלא מאוד רחוק. איך יהיו חלק ממחזור הדם של הספרות שלנו אם כמעט לא ניתן להשיג בחנויות מהדורה סבירה של יצירותיהם? אבל לא צריך להרחיק לכת עד ל"קלאסיקה": מה הסיכוי למצוא בחנות ספרים ישראלית ממוצעת ספר פרוזה טוב – לא רב-מכר – שיצא לאור לפני שלוש או ארבע שנים? שלא לדבר על ספר שירה לא חדש? בערך כמו הסיכוי שהמוכר בחנות שבקניון ימליץ לך על ספר של יעקב שטיינברג. כלומר, שואף לאפס.
הקושי ידוע: לא רק ציניות עסקית של רשתות הספרים הגדולות יש כאן, אלא גם בעיה אובייקטיבית שבה נתקלים בעלי חנויות ספרים באשר הן, ויהיה רצונם טוב ככל שיהיה. המקום קטן, המדפים מעטים, מספר הכותרים גדול. הקושי הזה אינו המצאה ישראלית: הוא קיים בכל מקום שיש בו מסורת ספרותית ויש בו חנויות ספרים. אבל הדרך שלנו להתמודד אתו היא הדרך העגומה ביותר. ספר שאין עליו די קופצים מקפח לאלתר את חיי המדף שלו, ואחת היא מה חשיבותו ומה טיבו. זוהי
מה עושים במקומות אחרים? במקומות אחרים יש עדיין דבר שנקרא חנות ספרים שכונתית, מוסד שאצלנו כמעט שעבר מן העולם. כל חנות כזאת מחזיקה, נוסף על הספרים החדשים ועל רבי המכר, גם מלאי מסוים של קלאסיקות ושל ספרי ילדים. אם כן, במה היא נבדלת מחנויות אחרות? בכך שעיקר המלאי שלה מבוסס על ספרים לא חדשים, שבעלי המקום בוחרים בקפידה – על פי טעמם האישי – במחסנים ובקטלוגים של ההוצאות. איך מתקיימות החנויות האלה? בזכות קהל לקוחות נאמן וקבוע, שיודע שבחנות הספרים שלו יש עם מי להתייעץ ויש על מי לסמוך. קהל קוראים שלעולם לא ימיר את ה"שכונתית" שלו באיזה מקדונלדס קניוני שמוכר, בין השאר, גם כמה כותרים חדשים. כן, אפשר לקנות ספרים גם באינטרנט: שם ההיצע גדול יותר והמחירים לפעמים נמוכים יותר. אבל חנות ספרים מקוונת היא יצור מנוכר ונטול ריח דפוס, והוא לעולם לא ישמש תחליף לחנות ספרים אמיתית. אפשר רק לקוות שגם אצלנו – יום אחד – יהיה שוב קיום לסוג כזה של חנויות שכונתיות.
נחמות קטנות
חנויות ספרים שכונתיות הן עדיין בגדר אוטופיה אצלנו, אך דווקא בתחום המו"לות חל בשנים האחרונות מִפנה לא צפוי, הנוגד לכאורה – אבל רק לכאורה – כמה מהצווים הקטגוריים הבסיסיים ביותר של השוק ה"חופשי" הפרוע: כוונתי כמובן
יש, כמובן, כמה צדיקים גם בסדום של ההוצאות הגדולות (אם להזכיר רק דוגמה אחת, אומנם לא של הוצאה פרטית: סדרת "סף" המצוינת בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בעריכתה של דנה אולמרט, שהימרה על סופרים כבני מר, רועי חן ואהרון לקיש). ברור גם שיש עדיין הבדל בין ההוצאות הפרטיות הגדולות לבין הוצאות "ציבוריות" כדוגמת "עם עובד", "מוסד ביאליק" או "הקיבוץ המאוחד". אך ככלל, נדמה שכמה מההוצאות הגדולות ויתרו במידה רבה – לא פעם במודע ובלי שום נקיפות מצפון – על כל אפשרות לאקט תרבותי אמיתי החורג מן הקונצנזוס השמרני והעייף, ומן הניסיון המיומן לקלוע לטעם הקהל הרחב ביותר.
כאשר מנכ"ל של אחת מהוצאות הספרים הגדולות בשוק מכריז, בראיון לרגל שבוע הספר, ש"לרצות לעצב את טעם הקהל זו יומרה והתנשאות", מתחשק להגיד לו: לך תנהל מפעל לייצור בטון, לך תנהל רשת מזון מהיר או בית-חרושת לנקניקים. שם תוכל לנצל את מלוא הפוטנציאל שלך, ובוודאי גם תדע להתאים לכל צרכן את הנקניק המתאים לו. אבל הנח לנו, הקוראים, במנוחה. שהרי הרצון "להיענות לצורכי הקהל ולכוון כמה שיותר מדויק" – מטרתו המוצהרת של אותו מנכ"ל בעת שהוא בוחר ספרים להוצאתו – אינו אלא שם קוד ציני לעיצוב דעת קהל מהסוג הגרוע ביותר: הסוג המְתַבְנֵת, המרדד והמשחית.
האבסורד הוא שדווקא הסיכון שנוטלות לכאורה ההוצאות הקטנות כשהן בוחרות להוציא לאור ספרים שאינם רבי-מכר מובהקים, מתברר לעיתים כמוצדק לא רק מבחינה ספרותית, אלא גם מבחינה שיווקית. אני חושב, למשל, על "מקום אחר ועיר זרה" של מאיה ערד, רומן בחרוזים, הכתוב בסטנזוֹת אונייגיניות (לא פחות!), שליונתן נדב ודן דאור, בעלי הוצאת "חרגול" הקטנה, היו הביצים להוציא לאור. והנה, דווקא הספר ה"קשה" הזה הפך, בניגוד לכל הסיכויים, להצלחה מסחרית, ועוד יותר חשוב: להישג יוקרתי ממדרגה ראשונה מבחינתו של המו"ל. האם מישהו מעלה על הדעת שאחת מסדרות הפרוזה המרכזיות של ההוצאות הגדולות היתה מעיזה – או בכלל שוקלת – להוציא ספר "לא רווחי" כזה?
נוכחים נפקדים
אך נקודה אחת מהותית שבה רוב ההוצאות, קטנות כגדולות, חוששות עדיין ליטול סיכונים – בעצם, כמעט בלי שום הצדקה מעשית מבחינת העלוּת – הוא כל מה שכרוך בפרסום מחודש של קלאסיקה עברית, ובעיקר בתחום השירה. נסו להיכנס לחנות ספרים ולחפש שם, נניח, קובץ שירים של אבן גבירול, של יהודה הלוי או של שמואל הנגיד (שלא לדבר על אחד ממשוררי הרנסאנס העברי באיטליה או סופרי ההשכלה של המאה ה-19).
הסיכוי היחיד כמעט להשיג את יצירות הבסיס האלה של הספרות שלנו הוא כיום באחת משלוש הדרכים הבאות: בספריות האוניברסיטאיות, בחנויות יד שנייה (בדרך כלל במחירי עתק) או ב"פרוייקט בן-יהודה" הנהדר באינטרנט – פרוייקט שכל כולו עשייה התנדבותית וללא מטרות רווח. אך ברור שאין בכך תחליף אמיתי למהדורות חדשות ונגישות, שאינן מיועדות רק לחוקרי ספרות.
חשוב להדגיש: אני לא מתכוון למהדורות מדעיות (כאלה דווקא יש), אלא פשוט לספרים נוחים, קריאים ומותקנים היטב: כל כך אלמנטרי בכל תרבות הגאה בשורשיה, וכל כך נדיר כיום במקומותינו. מה חסר היום בספרות העברית, שאלנו? שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול, יהודה הלוי - אלה הם עוד שלושה מהנעדרים הגדולים שלה, שלושה "נוכחים-נפקדים" שאף מו"ל לא טרח להחיות בשנים האחרונות. אף על פי שעל יצירתם אין זכויות, ושעלוּת הוצאתו לאור של קובץ מחוּדש משיריהם היא מגוחכת ביחס למאות הספרים שרואים אצלנו אור מדי חודש.
לסיום, אם מותר לקוות שטור אינטרנטי כזה יניב פרי קונקרטי אחד, אני מרשה לעצמי להטיל לחלל הרשת את המשאלה הבאה: מיהו המו"ל שיָּרים את הכפפה ויוציא לאור מהדורה נוחה ונגישה של "בן קֹהלת" של ר' שמואל הנגיד? אחד מספרי השירה השלמים והקסומים ביותר בתולדות הספרות העברית, מופת על-זמני של וירטואוזיות ושל חוכמה, שהגיע הזמן שלא יהיה נחלתם של חוקרים ושל אספנים בלבד.
- דורי מנור הוא משורר, מתרגם ועורך כתב העת לספרות "הו!",
שגליונו השני ראה אור לאחרונה בהוצאת "אחוזת בית".
טורים קודמים:
שמעון אדף: אין לנו הומור?
רם אורן: מה עם ספרות היסטורית? אלי הירש: הפוליטיקאים של הלשון.שרי גוטמן: דרוש סופר.
נועה מנהיים: החיפוש אחר המופלא.
