האל כמ.ש.ל.

מדוע אנשים רבים כל כך, וביניהם מדענים ופילוסופים דגולים כמו דקרט, ניוטון, פאראדֵי ואיינשטיין, האמינו בקיום האל מעבר להכרת האדם? איזה פשר ניתן לייחס לאמונה זו המלווה את המין האנושי במשך אלפי שנים? היו כאלו שגילו את האלוהים לאחר שחוו חוויה עמוקה.

לפעמים הם חשו שקרה להם נס כשהחלימו ממחלה קשה, או כשנצלו ממוות בעת תאונה. הם פנו לאלוהים בעת צרה, כמפלט אחרון, והאמינו שהאל נענה לבקשתם. אחרים שחקרו את צפונות היקום, או החיים, הגיעו להכרה שלא יתכן שהמציאות הסובבת אותנו, על כל המורכבות והיופי שבה, נוצרה באופן אקראי לחלוטין, ללא איזו שהיא הכוונה ותכנון מראש. האנשים הללו לא היו זקוקים לראייה שהאל קיים, מכיוון שהם חוו את קיומו באופן עמוק ביותר ובלתי אמצעי. עבורם האמונה בקיום האל היתה מושכל ראשון.

מהו מעמדו של הידע הנרכש בחוויה הדתית?

ואולם העמדת האמונה בקיום האל על בסיס של החוויה הדתית חשופה לביקורת נוקבת של האתאיסטים, שאין להם כל התנגדות לקיומה של חוויה כזו לכשעצמה, אך הם שוללים מכל וכל את קיומו של האל הטרנסצנדנטי הבלתי תלוי בהכרת האדם. השאלה המרכזית עבורם היא: מהו מעמדו של הידע הנרכש בחוויה הדתית?

האם הוא שווה ערך לידע הנרכש בחקירה מדעית של המציאות? היו רבים, כמו קרל מרקס וזיגמונד פרויד, שטענו שהחוויה הדתית אינה אלא תופעה פסיכולוגית, ושאין למושאיה הקוגניטיביים כל פשר או תחולה מעבר לאדם החווה אותה. דמיינו לעצמכם מישהו הנמצא באקסטזה בשל שיכרון חושים, תרופה שלקח או התקף אפילפטי או נויורוטי, והוא מדמיין לעצמו שסביבו רוחשות ישויות מוזרות, כמו שדים או מלאכים.

האם מישהו מעלה על הדעת שלישויות אלו יש פשר מעבר לאדם החווה את קיומן? מעניין לציין בהקשר זה שחוקר המוח מייקל פרסינג'ר (Persinger) השתמש במכשיר (TMS) המאפשר גירוי אזור מצומצם במוח, מבעד לעצמות הגולגולת, על ידי שדה מגנטי חזק המשתנה בתדר גבוה, וכאשר הוא גירה את האונות הרקתיות שלו הוא הופתע לגלות שהוא חווה בפעם הראשונה את אלוהים.

בספר "תעתועי המוח" (ספרית מעריב, 2004) מתאר חוקר המוח ראמאצאנדראן (Ramachandran) חולי אפילפסיה הסובלים מהתקפים באזור האונות הרקתיות במוח שחוו חוויות דתיות ורוחניות בעלות עוצמה עזה, ודימו שיש להם קשר ישיר עם האל ומלאכיו.

שליחי אל או חולי אפילפסיה

האם יתכן ש"שליחי האל" בעבר לא היו אלא חולי אפילפסיה שבעת "ההארה הדתית" שלהם עברו התקף? או שמא האל מתקשר עם שליחיו דרך האונות הרקתיות שלהם? ואולי החוויה הדתית והאמונה העמוקה באל אינם אלא תופעות נויורולוגיות? וגם אם אין החוויה הדתית קשורה באיזו שהיא הפרעה, האם לא צודק סטיבן ויינברג, חתן פרס נובל בפיסיקה, בטענתו:

"לקחי החוויה הדתית חתומים בחותם בל ימחק של משאלות לב"? ("חזון התיאוריה הסופית", ספריית אופקים, עם עובד, 1996 עמ' 236)

ברם שאלת הקשר בין חוויות האדם שמקורן בהכרתו ובין קיומם של מושאים שאינם תלויים או נובעים מהכרה זו, אינה ייחודית לשאלת קיום האל. על בסיס ההשקפה האתיאיסטית שהוצגה ניתן לטעון שאינני יכול להסיק מתוך תחושותי שקיים עולם "חיצוני" בלתי תלוי או מותנה בקיומי. מדוע במקרה זה האתאיסטים מאמינים בקיומה של המציאות האובייקטיבית בעוד אשר הם פוסלים קיום אובייקטיבי של האל משום שהוא נובע מחוויות דתיות?

שאלה זו מעלה את הצורך לדיון מורחב בפשר הקיום. לדיון כזה חשיבות מרובה מכיוון שכאשר המאמין טוען שהאל קיים הוא צריך להציג לפנינו את השקפתו ביחס לשלושה נושאים עיקריים: א) למה הוא מתכוון באומרו שדבר מה קיים? כלומר, מהן אמות המידה על פיהן נקבע האם ישות מסויימת קיימת או לאו? ב) איזו משמעות הוא מייחס למושג "אלוהים" שבקיומו הוא מאמין? במהלך הדורות אנשים אפיינו מושג זה בדרכים שונות שלא תמיד תאמו זו את זו. ג)באיזה אופן הוא סבור שיש להחיל את אמות המידה המגדירות את הקיום על המושג "אלוהים".

יש חלב במקרר?

כך, למשל, כאשר אני טוען "שיש חלב במקרר", אני מכיר היטב את המושגים "חלב" ו"מקרר", על פי אפיוניהם הפיזיקליים, וכן מצוי בידי קריטריון ברור להכרעה בדבר קיומם, דהיינו שהם ניתנים לתפישתי החושית. ואולם השימוש באמת מידה זו כיחידה בהגדרת הקיום הוא בעייתי ביותר מכיוון שרבדים שונים של ההוויה אינם ניתנים לצפייה ישירה או באמצעות מיכשור כלשהו. יתרה מזו, מגבלה זו היא עקרונית ואינה תלויה בידע המדעי או הטכנולוגי הקיימים כיום.

כזה היה מצבו של הנזיר אנסלם (1109-1033), אחד התיאולוגים הגדולים בימי הביניים, שניסה להוכיח את קיום האל תוך שימוש בכללי הלוגיקה שהיתה מוכרת בזמנו. בתפילה בה הוא פותח את הפרק השני בספרו "פרוסלוגיון" הוא כותב: (התרגום שלי) "תן לי את הבינה להבין שאתה קיים כפי שאנו מאמינים, ושאתה הנך מה שאנו מאמינים".

האל כישות?

ומה מובנו של האלוהים בעיני אנסלם? הוא סבר שהאל היא ישות שלא ניתן לחשוב על ישות גדולה ממנה, כלומר, הישות הנחשבת הגדולה ביותר. הוא חש שהאלוהים נענה לתפילותיו ולצום שגזר על עצמו, מכיוון שהוא סבר שעלה בידו להוכיח באופן ברור ומוחלט את קיום האל על סמך ההגדרה שהוא הציע.

הוכחה זו, שרבים תהו על קנקנה וניסו להפריכה בדרכים שונות, וגם בין הפילוסופים בימינו היתה לה עדנה, ידועה בשם: "ההוכחה הלוגית-אונטולוגית לקיום האל". ניסוח הוכחה זו המובא בפרוסלוגיון, מסורבל ואינו בהיר דיו אך נראה לי שיש טעם להציגו כאן (התרגום והתוספות בסוגריים לצורך הסבר הם שלי).

על כן אפילו השוטה משוכנע שמשהו "אשר ממנו שום דבר גדול יותר ניתן להיחשב" לפחות עומד ביחס מסוים להבנתו מכיוון שכאשר הוא שומע עליו הוא מבין אותו. ..... ובוודאי אותה ישות ששום דבר גדול ממנה ניתן להיחשב, אינה יכולה להימצא רק ביחס להבנה (במחשבה בלבד). נניח שהיא נמצאת לפחות ביחס להבנה (במחשבה בלבד) אז ניתן היה לחשוב עליה (גם) כקיימת במציאות שהיא (ואז היא היתה) גדולה יותר'.