"מה לעזאזל עושה ילדה שחורה עם אישה לבנה?"

במשך שנים הם היוו תופעה חריגה בנוף האימוץ הישראלי - ילדים חמודים, בריאים ונבונים, שכל "חטאם" היה שנולדו עם גון עור כהה. אפילו במשרד הרווחה סיווגו אותם כ"ילדים בעלי צרכים מיוחדים" (ילדים בעלי מיגבלות פיזיות ונפשיות, נרקומנים ובני מיעוטים), בעיקר בשל חוסר הרצון שהביעו המשפחות הישראליות לאמצם.

באופן סיווג זה, שוייכו הילדים האתיופים ל"מסלול האימוץ הקצר" - מסלול שמאפשר למשפחות לאמץ ילד תוך פרק זמן קצר יחסית. אולם בתקופה האחרונה חל שינוי במעמד האימוץ של אותם תינוקות, ומשרד הרווחה אף "הפך" אותם לילדים רגילים. זאת, בשל מספר הולך וגדל של זוגות ישראלים שהחליטו לשים בצד את הדעות הקדומות ולאמץ ילד אתיופי באהבה ובגאווה חרף המבטים העויינים וההערות הגזעניות מצד "הישראלי המכוער". "אנשים שואלים אם שכבתי עם אתיופי, או למה אני מסתובבת עם ילדה כושית", מספרת בכאב אחת האימהות.

ישראל – מעצמת אימוץ

במדינת ישראל של שנות האלפיים, תעשיית האימוץ חובקת עולם ומגלגלת מיליוני דולרים. מרוסיה ועד ברזיל, זוגות ישראלים שרעבים לחיבוק ולחיוך של תינוק נוהרים לאן שרק אפשר. בכל שנה מאומצים בישראל כארבע מאות ילדים, שרק שליש מהם הם ילידי הארץ. מטבע הדברים, רוב ההורים מעדיפים לאמץ ילד בעל רקע דומה ובעל צבע עור שיהיה זהה לשלהם. עד השנים האחרונות,

 הסובלים העיקריים מכך היו תינוקות ממוצא אתיופי שהיו מיועדים לאימוץ. בעקבות זאת, הם הועברו תינוקות לחסות השירות למען הילד במשרד הרווחה, על מנת שהשירות יאתר עבורם בית חם.

המשימה לא היתה פשוטה. התינוקות האתיופיים בעלי הסיווג המרתיע: "ילדים בעלי צרכים מיוחדים", לא בדיוק משכו את הזוגות הישראלים. גורמים במשרד הרווחה מספרים כי הפעולה לשינוי הגדרתם של התינוקות האתיופים היתה הכרחית. "הם קוטלגו כבעלי צרכים מיוחדים כי אנשים לא רצו אותם. זוגות היו מגיעים לראות אותם ואומרים שהם חמודים, אבל צבע העור הכהה שלהם הרתיע אותם. הם לא רצו תינוקות חומים".

"כשנכנסנו לאמץ את התינוקת שלנו בפעם הראשונה אמרו לנו בשירות למען הילד, שלילדים האתיופים אין ביקוש גבוה והם מוגדרים כבעלי צרכים מיוחדים - ישר נבהלנו. שאלתי את העובדת הסוציאלית איזה מום יש לילדה שלי? היא הסתכלה עליי ואמרה 'אין לה שום מום, היא ילדה בריאה, רק שאין מישהו שרוצה אותה'. בחרתי לאהוב ולאמץ אותה", מספרת בגאווה יעל, תושבת השרון שאימצה ילדה ממוצא אתיופי.

הדבר חזר גם במקרה של ירון וסיגל שאימצו שתי ילדות אתיופיות בשנת 97'. גם הם קיבלו את אותו הסבר לקוני מאנשי משרד הרווחה. "אמרו לנו שיש ילדים מוגבלים שמחכים לאימוץ. אמרתי לעצמי שאני לא מסוגלת לאמץ ילד מוגבל. אחר-כך שאלתי במה מתבטאת המוגבלות של הילדה, ואז נדהמתי לשמוע שלילדה אין כל מוגבלות. היא פשוט ילדה שחורה", אומרת סיגל, תושבת קריית אונו.

הביקוש עלה – הסיווג התהפך

אלא שמתברר כי בשנים האחרונות הגלגל התהפך. יותר ויותר משפחות ישראליות ותיקות הכמהות לילד אזרו אומץ וקלטו לתוכן תינוקות ממוצא אתיופי. המצב השתנה כל כך, עד שכיום אין ולו תינוק אתיופי אחד הממתין לאימוץ. במשרד הרווחה קלטו את המגמה המתפתחת ומיהרו לשנות את הסיווג של התינוקות האתיופים מבעלי צרכים מיוחדים - לתינוקות הנמצאים ברשימה הרגילה של האימוץ. לדברי הממונה הארצית על שירותי האימוץ במשרד הרווחה, אלה בלאס, מאז עליית יהודי אתיופיה אומצו למעלה מ-100 תינוקות אתיופים בידי משפחות ישראליות.

"בעבר נתקלנו בבעיה של אימוץ תינוקות ממוצא אתיופי, כי לא כל זוג רצה תינוק ממוצא אתיופי בשל עורו הכהה. גם משפחות כהות עור, ממוצא הודי למשל, לא היו תמיד מוכנות לקלוט ילדים אתיופים", אומרת בלאס. לדבריה, הפתיחות שחלה בשנים האחרונות בקרב משפחות ישראליות, והניסיון המוצלח של המשפחות הישראליות שקלטו ילדים אתיופים, בצירוף הרצון העז של משפחות חשוכות ילדים, הביאו לעלייה בביקוש לילדים.

אולם למרות העלייה בביקוש לילדים ממוצא אתיופי, שירותי האימוץ היום אינם ממהרים למסור את התינוקות לכל משפחה הממתינה לאימוץ. "אנחנו עושים סדרה של בדיקות לכל משפחה. אולם, במקרים של משפחות המבקשות לאמץ ילד אתיופי, אנחנו גם בודקים את חוסנה הנפשי של המשפחה. משפחה כזו צריכה להיות מספיק חזקה בכדי להצליח להתמודד עם הסביבה שלה שלא תמיד מוכנה לקבל את השילוב הזה, אומרת בלאס ומוסיפה כי "במקרים רבים נקלטים הילדים בהצלחה גדולה, והמשפחות מבקשות לאמץ ילד נוסף בכדי לא להשאיר את הבן הראשון לבדו". נורית מבנימינה היא ללא ספק דוגמה טובה למקרה כזה: היא אמצה לא פחות משלושה ילדים אתיופים. "לא יכולנו להביא ילדים לעולם לכן הלכנו לאמץ ילדים. הילדים שלי בני 9, 11, ו-12", היא מספרת.

אך בעוד שמשרד הרווחה שינה את סיווגם של התינוקות האתיופים, מבעלי צרכים מיוחדים – לרגילים, ובעוד שהביקוש לתינוקות אתיופים גבר, דווקא הרחוב הישראלי אינו ממהר להסביר פנים למשפחות החדשות. יעל, שאימצה תינוקת אתיופית מספרת: "עוד כשבתי המאומצת היתה תינוקת, יצאתי איתה ועם בתי הגדולה עם עגלה לטייל בחוץ. אחד השכנים צעק לה מהקומה העליונה 'אמא שלך שכבה עם אתיופי ובגלל זה יש לכם תינוקת שחורה'. התגובות נעות מהתפעלות ועד למבט בוחן. כאילו הם שואלים עצמם 'מה לעזאזל עושה ילדה שחורה עם אישה לבנה'", היא נזכרת.

על מקרה נוסף בו נגלה הישראלי המכוער מספרת סיגל: "שואלים אותך את כל השאלות עלי אדמות. אני חייבת להתוודות, לפעמים אני פשוט אומרת: 'זו הבת של השכן'.

משפחה למען משפחה

המציאות המורכבת של הרחוב הישראלי הביאה את המשפחות המאמצות להתאחד, להפוך לקבוצה תומכת. פעמיים בשנה הן נפגשות לפיקניק בסופי שבוע ופורקות את שעל ליבן. המפגש האחרון ביניהן היה לפני כחודש בצפון הארץ. "היה יפה לראות את ההורים הלבנים המאופקים, ולעומתם הילדים השחורים המתרוצצים. אבל לא בשביל זה התכנסנו. כל אחד מאיתנו מגיע כדי לשפוך את לבו על הדילמות של צבע עור, מנטליות, חינוך, וכל דבר אחר שקשור לאימוץ. שאלות שקשה לענות עליהן לפעמים. במשפחות הרגילות אפשר לטשטש את עובדת היותו של הילד מאומץ – אצלנו רואים את זה מיד. הרחוב מגיב, הילדים שונים, במפגשים האלו אנחנו מלוכדים סביב אותן דילמות ויכולים ללמוד קצת אחד מהשני איך כדאי להתמודד", אומרת חיגר.

חיגר גם מספרת על הבעיות היומיומית שעולות במפגשים: "כשילדי הכיתה נקראים להכין עבודת שורשים, למשל. אז על מי הילד יכתוב? על האמא המאמצת מפולניה או על השורשים האתיופים שלו? זה סוג של דילמה".