השטן במדבר יהודה

יש ספרים שאחרי שמסיימים אותם, קשה לקחת ליד ספר אחר. "ארבעים ימי תענית" שייך לסוג הנדיר הזה. אחרי שגמרתי לקרוא אותו, במשך כמה ימים כל טקסט אחר נראה לי מפוטפט: שופך יותר מדי מילים על שטויות, מתרגש מלא-כלום ולא נוגע בשום דבר חשוב באמת. מי שמחפש רומן "על יחסים" ועל "פסיכולוגיה", ג'ים קרייס הוא לא סופר בשבילו, כי קרייס לא לגמרי שייך לתקופה המלהגת שלנו, לא מבחינה תימטית ולא מבחינה סגנונית. יש לו הן את האומץ והן את הכשרון לספר סיפור גדול באמת: סיפור על מאבקו של ישו בשטן.
בבשורה על פי מתי העלילה הזאת מתוארת באחד עשר פסוקים. מ"אז נשא הרוח את ישוע המדברה למען ינסהו השטן; ויהי אחרי צומו ארבעים יום וארבעים לילה…ויגש אליו המנסה" ועד: "ויאמר אליו ישוע סור ממני השטן…וירף ממנו השטן". מאות דורות של נוצרים גירשו מעליהם פיתויים בנוסחה "סור ממני שטן", אך מי היה השטן של ישוע? ובאיזו דמות נגלה לו? ומה קרה לשטן במפגש הזה? ואיך השתנתה השטניות בעקבותיו? בשאלות האלה, בין השאר, מטפל הרומן.

זמן רחוק, אכזרי ומדוייק

מדבר יהודה, המאה הראשונה לספירה. שיירת סוחרים משאירה לצד הדרך בריון גוסס ואשה הרה, שנידונה לחכות למות בעלה ולקוברו בשממה. אל השניים האלה חוברים גבר חולה סרטן, פילוסוף יווני יהיר, בדווי משוגע ואשה עקרה, שיצאו לבקש את אלוהיהם במדבר. מבקשי האלוהים צמים ביום, סועדים עם הבריון ואשתו בלילה וקושרים ביניהם כל מיני קשרים, בעת שישו הצעיר מתבודד במערה משלו מתחתם, במורד המצוק, ומתכוון לצום שם ארבעים יממות. בהדרגה וללא כוונה רעה של ממש, יהפכו השכנים להיות השטן שלו.
לשונו של קרייס מדויקת, קונקרטית תמיד, מרגשת ולא מתרגשת. לפני שכתב את "ארבעים ימי תענית" בא לארץ, מצא בדואי ששוטט אתו במשך חודש במדבר, ועיגן את עצמו היטב באדמה. כך שהוא יודע איך נראית סופת פתאום, איך נראים חילופי האור על ההר, ומה חש הגוף כשמטפסים על מדרון אבנים. גם צומו של ישו בסיפור הזה, הוא צום מוחשי ולא מיופייף: "עצמותיו כבר פילחו את עורו. חזהו התקפל לתוכו … שיניו וחניכיו בלטו כמרפסת על פניו. הוא לא יכול היה להעביר את הכאב מאחורי עיניו, אף שהיה כמעט עיוור….הוא נכשל להפריד את הרוח מכל מה שהתרוצץ באוזניו".
רק מתוך המוחשיות הזאת, כשסופה מדברית מתגלגלת ברקע, המספר מוליך את הנער הערום הגווע אל הספק ריחוף בין שמים וארץ: "היה שם אור, עמוק באמצע הלילה. הוא ניסה לשחות אליו. הוא ניסה לעוף … ההרים רעדו במרחק. הוא חש את קור הלא כלום שם. לא אלוהיו, לא גנים, רק רוח". רק בזכות הקונקרטיות לריחוף הזה יש אמינות, ועל השאלה אם זו אמינות של עובדה או של חוויה - צריך כל קורא לענות בעצמו.

ישו כילד

קרייס זהיר מאוד בכניסותיו לתודעתו של ישו - לתודעותיהם של שאר הגיבורים הוא נכנס ביתר סמכותיות - והוא מרשה לעצמו את הכניסה הזאת רק משום שישו שלו עדיין לא בקע מהגולם, ורק לקראת סיום יצא אולי מהמערה בגלגול יותר מוכר של קדוש. ישו של ארבעים ימי התענית עדיין לא נגמל ממשפחתו, ומהכפר שלו ומחלומות על גדולה; אמונתו תמימה ואישית כמו של ילד, ולעיתים קרובות הוא גם מפוחד כמו ילד. בזהירות רבה מתאר קרייס את מה שקורה אולי לרוחו בעת שהוא משחית את גופו. אבל זהירות כזאת בתיאור הקדוש אין לעדים היושבים במערות מעליו. הם שיספרו בסופו של דבר את סיפורו של האיש, וראשון לנושאי הבשורה יהיה המנוול שבכולם.
מי שעייף מהטריוויאלי ומהאקטואלי, יבלה ברצון ליל נדודים עם הספר הזה. ובשונה ממהדורת החדשות האחרונה, את "ארבעים ימי תענית" הוא לא ישכח אף פעם.

ארבעים ימי תענית; ג'ים קרייס; מאנגלית: ימימה עברון; כנרת הוצאה לאור; 240 עמ'