עדות ראשונה של נגסאקי אחרי ההפצצה

עדיין מצמרר: "ילד קטן" ו"איש שמן" הן מילים שעבור רבים מסמלות את כניעת יפן במלחמת העולם השנייה. שמות שתי פצצות האטום שהופלו על הירושימה ונגאסקי ב-6 וב-9 באוגוסט, 1945 והקנו לארצות הברית את ניצחונה. אבל המילים הללו מסמלות גם הרג של מאות אלפי בני אדם, וחולי של רבים אחרים, שסבלו מהקרינה הרדיואקטיבית.

60 שנה אחרי תום המלחמה מתפרסמים ביפן לראשונה כתבותיו של עיתונאי אמריקני שהצליח להסתנן לנגסאקי כחודש לאחר המתקפה, בספטמבר 1945, בעת שהעיר היתה תחת שליטת הצבא האמריקני וסגורה בפני כתבים, תיעד ג'ורג' וולר מקרוב את הזוועה.

בסדרה של ארבע כתבות, המשתרעות על פני 75 עמודים, תיאר וולר את ההרס שהותירה אחריה הפצצה, ואת חיי התושבים ששרדו את הפיצוץ - רק כדי למות מאוחר יותר בייסורי תופת מהשפעות הקרינה.

העיר נגסאקי אחרי הטלת הפצצה (צילום: AP)

הפיצוץ הראשוני הרג כ-70 אלף בני אדם, ובשבועות שלאחר מכן מתו רבבות נוספים כתוצאה מהכוויות. רק כעבור כמה שבועות החלו הרופאים להיתקל לראשונה בתסמונת מיסתורית אותה כינו "מחלת ה-X" - מחלה שגבתה קורבנות יפנים רבים, כמו גם חיילים של בעלות הברית ששוחררו ממתקני המעצר.

חודש אחרי, הפצצה גובה קורבנות מדי יום

בדיווחיו הראשונים מתאר וולר את ההרס הרב שהותירה אחריה הפצצה. הוא מתאר את מפעלי הנשק, הבטון והחימוש ההרוסים "כמו שמישהו היכה בהם בפטיש ושיטח אותם לגמרי". הוא שם דגש רב על תיאור מידת ההרס ברדיוס הקרוב למוקד הפיצוץ ועל העובדה שבאזורים אחרים של העיר שנפגעו פחות, ניכרת התאוששות - תנועת רכבות מסחר.

אבל חלק ניכר מהכתבות מקדיש וולר לפצועים הרבים שהחלו לזרום לבתי החולים כשבועיים-שלושה אחרי הטלת הפצצה. "מהריסות מפעל הנשק של 'מיצובישי' נגלה כוחה ההרסני של פצצת האטום מול הפלדה והאבן, אולם את מה שהיא יכולה לעולל לבשר האדם ולעצמותיו ניתן לראות בשני בתי חולים במרכז נגסאקי", כתב וולר.

בהמשך תיאר אשה המאושפזת בבית חולים כשלסתה קפוצה וגפיה מכוסים בנקודות אדומות. אחרים סבלו מחום גבוה, ירידה ברמת כדוריות הדם הלבנות והאדומות כאחד, נפיחות בגרון, כאבים, הקאות, שלשולים, דימומים פנימיים ואובדן שיער.

וולר הוסיף וכתב: "מחלת הקרינה של פצצת האטום, שאינה מתרפאת משום שאינה מטופלת ואינה מטופלת משום שאינה מאובחנת - עדיין גובה קורבנות מדי יום. גברים, נשים וילדים בלי פציעות חיצוניות ניכרות מתים מדי יום אחרי שבמשך שלושה או ארבעה שבועות חיו בתחושה ששרדו את התופת". 

"לרופאים יש ציוד רפואי טוב ומודרני אבל הם מודים באזני שאין להם פיתרון למחלה", כתב וולר. "החולים שלהם, למרות שנראים כאילו לא נפגעו, מתים בזה אחר זה".

"רופא יפני מודה באזני שהוא סבור שהמוות נגרם מחשיפת יתר לקרני בטא וגמא. "כל התסמינים דומים למצב של ירידה בכדוריות הדם הלבנות, הצרות של הגרון, הקאות ושילשולים, ודימומים מתחת לעור. גם השיער של הילדים נופל....".

וולר, שכתב בשעתו בעיתון "שיקגו דיילי ניוז", שכר ספינת משוטים יפנית, נסע ברכבות ואף התחזה לקולונל אמריקני, כל זאת כדי לראות מקרוב את נזקי הפצצה, ולמרות שידע על איסור הכניסה לאזור.

לאחר שהגיש את ידיעותיו לצנזורה עוררו הסיפורים את חמתו של הגנרל דאגלס מק'ארתור, מפקד הכוחות האמריקנים ביפן, שדאג באופן אישי להורות על פסילתם.

העותקים המקוריים מעולם לא הוחזרו לוולר, שמת בשנת 2002 בגיל 95 לאחר שזכה בפרס פוליצר על כתבה שעסקה בעדות ראייה לניתוח כריתת תוספתן של מלח בצוללת אמריקנית תחת ימה של סין. רק בקיץ שעבר מצא בנו, אנתוני, העתקים של הכתבים המקוריים בדירת אביו שברומא.

אנתוני וולר אמר לעיתון "מאיניצ'י" היפני, שפירסם את כתבותיו של וולר, כי בכירים אמריקנים בזמן המלחמה ביקשו להשתיק את הסיפורים אודות המחלות שגרמה הקרינה, שכן הם חששו כי דעת הקהל במולדת תשתנה ותתנגד לבניית ארסנל גרעיני.