פרטיות: מה אוספים עלינו מאחורי גבינו?

פעם, לפני עידן האינטרנט, היו בירושלים שני חברים, משה ונטורה ועוזי ארגמן שניסו להילחם באחת מהבעיות הקשות של הסוחרים במדינה – המחאות חוזרות. בישראל יש אמנם מערכת בתי-משפט ומערכת הוצאה לפועל, אולם דיון בבית משפט אורך שנים, והתמונה העגומה באמת מתגלה בשעת הניסיון לפתוח תיק בהוצאה לפועל: רק כ-12 עד 15 אחוזים מהחובות בהוצאה לפועל נגבים. והשאר? בחלק גדול מהמקרים אנשים פשוט מתייאשים.

מאגר מידע הפוגע בפרטיות

ולכן, החליטו החברים מירושלים להקים מאגר מידע שיאסוף נתונים על המחאות חוזרות. הם פנו אל רשם מאגרי המידע כדין בבקשה לרשום מאגר מידע בשם "מעוז שרות לפיננסים" (לפי הנדרש בסעיפים 8 ו-9 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, כפי שהיה בעת ההיא).

החברים כתבו לרשם מאגרי המידע כי "תוכן המאגר יהיה מידע על המחאות, שטרות והתחייבויות כספיות שלא כובדו, במטרה למנוע תשלום על ידי הפרט בהמחאות, בשטרות, בהמחאות ובהתחייבויות שלא כובדו או לא יכובדו או תשלום בהמחאות גנובות או דרך חשבונות מוגבלים, שזוהי עבירה פלילית בכל אחד משלושת אופני התשלום".

החברים מירושלים תכננו להשיג את המידע הזה מ"בעלי עסקים, חברות כלכליות, חנויות, מוסדות פיננסיים ודומיהם אשר מתעסקים עם לקוחות". לכן הופתעו מאוד כאשר הרשם סירב לבקשתם לרישום המאגר. הרשם ראה בניהול מאגר מידע מהסוג הזה פעולה בניגוד לסעיף 9 (2) לחוק הגנת הפרטיות שקבע בעת ההיא: "2. פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: ... (9) שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה".

הצעות בתי המשפט

ידידינו מירושלים לא התייאשו ופנו לבית המשפט המחוזי, ואכן השופט זיילר (כתוארו אז), ביטל את החלטת רשם מאגרי המידע שלא לרשום וציווה עליו לרשום לירושלמיים את מאגר המידע המבוקש על ידם. הרשם פנה לבית משפט העליון אשר קבע כי "הפעלת מאגר המידע כפי שביקשו להפעילו המשיבים חורגת מהאיזון הראוי שבין הצורך בהגנה על הפרטיות לבין האינטרס הציבורי שבהגנת הסוחרים והציבור כולו מפני מסירת המחאות ללא כיסוי".

עם זאת, השופטים ניסו להסביר את הנוסחה למציאת איזון בין שני האינטרסים: מחד, האינטרס בחשיפת זהותם של אלו שאינם עומדים בהתחייבויות הכספיות שלהם, ומאידך, השמירה הנדרשת על הפרטיות. כדי לשמור על האיזון הציע בית המשפט העליון:

• מידתיות: החברים מירושלים תכננו להכניס למאגר כל מי שהמחאה שלו חזרה מסיבה כלשהיא. אם אכן כך היה קורה, היו נכנסים למאגר גם אנשים שמצבם הכלכלי הוא טוב וההמחאה שלהם חזרה מסיבות טכניות בלבד.
  

• בדיקת אמינות המקור: "מעוז שירותים פיננסיים" לא הציע מנגנון לבדיקת אמינותו ושלמותו של המידע שייאסף מ"בעלי עסקים", אף-על-פי שייתכן כי מדובר בקידום אינטרסים אישיים של מוסרי המידע. במילים אחרות, איך מונעים "חיסול חשבונות אישי" של סוחרים שילשינו למאגר המידע?
  

• מידע חופשי או מוגבל: כאשר מידע זה כוח, מאגר מידע הוא מאגר כוח. ולכן, צריך לקבוע מנגנון סינון של האנשים שיורשו לעיין במידע שבמאגר ואף לקבוע את סוג ואופן השימוש.
  

בית המשפט העליון גם קבע שיהיה זה מין הדין ומין הצדק לאפשר לכל אדם לברר אם שמו מופיע במאגר המידע. כמו כן יש לקבוע מנגנון לתיקון ולמחיקת מידע. "מנגנון תיקון והתאמה מצד אחד ומנגנון מחיקה ורענון מצד שני, חיוניים להבטחת דיוקו ואמינותו של המידע הנאגר ומבטיחים את צמצומו של סיכון הפגיעה בפרטים הנוגעים בדבר ובציבור כאחד" (כבוד השופט קדמי עמ' 835).

חוק שירות נתוני אשראי, התשס"ב – 2002

חברי הכנסת התיישבו, ישבו וחשבו, ישבו והתווכחו ותוך 7 שנים קצרות הציע חבר הכנסת פורז את חוק שירות נתוני האשראי, שמאמץ, למעשה, את המלצות בית המשפט העליון. עד לחקיקת החוק, לא ניתן היה לקבל פרטים לגבי אדם, אלא אם נרשם כחברה בע"מ. כלומר, אם ישראל ישראלי פועל כ"ישראל ישראלי בע"מ", ניתן לפנות לרשם החברות ולקבל מידע לגבי שעבודים וכדומה. לעומת זאת, אם אותו אחד פועל תחת "ישראל ישראלי עוסק מורשה", חוק הגנת הפרטיות מגן עליו מפני חשיפת כל מידע. כך, עד לחקיקת חוק שירות נתוני אשראי נמנע האיזון המיוחל.

לדוגמה, אותו ישראל ישראלי פותח חנות לממכר רהיטים (ישראל ישראלי עוסק מורשה) אוסף "מקדמות" מאנשים, ולאחר איסוף מספר "מקדמות" סוגר את חנות הרהיטים ופותח במקומה חנות למוצרי חשמל ושוב אוסף מקדמות וחוזר חלילה. חוק שירות נתוני האשראי מתייחס לשלוש הנקודות שקבע בית המשפט:

• מידתיות: סעיף 16 לחוק קובע כי ניתן לכלול מידע בנוגע לחובות שלא שולמו עקב אי-כיסוי מספיק ולא מסיבות טכניות. במקרים מסוימים אף מעכב החוק את עדכון מאגר המידע כדי שרושם השיק יוכל לפנות לבנק או לבית המשפט ולתקן את הדרוש.
  

• בדיקת אמינות המקור: החוק מחמיר מאוד, ומאפשר מידע ממקורות כמו בית משפט והוצאה לפועל או ממוסדות פיננסים מובהקים כבנקים וחברות ביטוח. לרוב, לגופים אילו אין ריב אישי וגם במידה והם יתרשלו וירשמו אדם שלא כדין במאגר – יוכל אותו אדם שניפגע לקבל חזרה את כספו על ידי תביעה נזיקית. המוסדות האלו, בדרך-כלל, לא מופיעים בעצמם במאגר, ויהיה מהיכן לקבל את הכסף לאחר קבלת פסק דין.
  

• מידע חופשי או מוגבל: סעיף 28 לחוק מחייב את מי שמבקש מידע מהמאגר לתת תצהיר (בפני עורך דין או שופט) על הסיבה שלשמה הוא זקוק למידע. רשימת הסיבות היא רשימה סגורה. סעיף 29 מגביל את השימוש במידע ל 60 יום, ומחייב את העושה שימוש במידע להודיע על כך למושא המידע וכיצד קיבל את המידע.
  

החוק לא רק מנסה להרוג שתי ציפורים במכה אחת, אלא גם מנסה ללכוד ציפור שלישית – הגברת התחרות בין נותני האשראי במשק. כיום, שני הבנקים הגדולים בישראל מחזיקים ב-80 אחוז משוק האשראי. לבנק גדול יש מידע פיננסי על לקוחותיו (מי לקוח טוב ומחזיר הלוואות ומי לא).

לגמרי במקרה, שני הבנקים גם מחליפים ביניהם מידע מסוג זה. המידע הזה נותן כוח בידי הבנקים הגדולים שיודעים שלרוב הלקוחות שלהם אין אופציה לקבל אשראי ממקור אחר, שאינו מודע להיסטוריה של הלקוח והריבית שהוא מציע היא ריבית ממוצעת בשוק. במצב דברים כזה לקוחות הבנקים הגדולים הופכים להיות "ללקוחות שבויים" מה שמאפשר לבנקים האלה להגדיל את הריבית על האשראי שאותו הם נותנים לפחות עד הריבית הממוצעת.

הרעיון ביצירת מאגר מידע על טיב אשראי הוא לפתוח שוק למתן אשראי שיהווה אלטרנטיבה לבנקים. אם הלקוח הוא לקוח טוב, שעומד בפירעון הלוואות, ויש לו "נתוני אשראי חיוביים", יהיו גורמים בשוק שיהיו מוכנים לתת לו אשראי בריבית נמוכה יותר מהמוצע.

באופן דומה יוכל בעל דירה להשכיר אותה במחיר נמוך יותר, אם ידע כי השוכר הוא בעל דו"ח נתוני אשראי חיובי. אני, למשל, שכרתי דירה בהנחה של כ 50$ לחודש רק בגלל שבעל הבית הכיר אותי וסמך עלי והעדיף אותי כשוכר על פני מישהו שהוא אינו מכיר.

אזהרה: החוק עלול להרע לציבור

לא הכול כל-כך חיובי ונפלא. החוק מחלק בין שני סוגים של מידע חיובי: כזה שבעל מאגר המידע יכול וצריך לאסוף ללא הסכמת הלקוח וכזה שבעל מאגר המידע צריך את הסכמת הלקוח כדי לאספו. מספיק להתבונן במתרחש בתחום הסודיות הרפואית – תחום בו כמעט כל פנייה לחברת ביטוח נענית בטופס חתימה על ויתור סודיות רפואית, כדי להיבהל. בארצות המערב נוצרו מעין "מפלצות" – חברות המספקות נתוני אשראי, שאנשים תלויים בהן. חבר שלי, שעבר לארצות-הברית, נתקל במלכוד 22 – הוא לא יכול היה יכול לפתוח חשבון בנק משום שלא היה עליו דו"ח אשראי ולא יכול לקבל דו"ח אשראי עד שיפתח חשבון בנק או יקבל כרטיס אשראי.

זה רק עניין של זמן עד שכדי לפתוח חשבון בנק ולקבל אשראי בבנק יחויב הלקוח לחתום על הסכמה (מרצון ובשמחה יהיה כתוב באותיות הקטנטנות) לאיסוף מידע כלכלי עליו וכמובן יאלץ לשלם "עמלת דו"ח אשראי" שתכלול מין הסתם גם עמלת איסוף, הפקה ושיחלוף (או מילה אחרת שמשמעותה עוד 61 ש"ח שנגבים מהלקוח, ותאמינו לי לבנקים זה עולה יותר). יחד עם זאת, אם לוקחים בחשבון את האיזונים הראויים בחברה המודרנית בה אנו חיים – בה הבנקים יכולים להרשות לעצמם לשכור חוקרים פרטיים אבל בעלי דירות להשכרה אין תקציב לעשות זאת – אז החוק מוצא איזון מתאים.

הדרך לשומקום

דויד ביירן (סולן להקת Talking Heads) כתב ב-1985 (בתרגום חופשי שלי) כי אנחנו נמצאים בדרך לשומקום, בואו והצטרפו גם אתם. אנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים (לשומקום!) אבל אנחנו לא בטוחים איפה היינו; אנחנו יודעים מה אנחנו יודעים, אבל לא נוכל לספר מה ראינו; אנחנו כבר לא ילדים ואנחנו יודעים מה אנחנו רוצים – העתיד בטוח, תנו לנו זמן לחשוב מהו אותו עתיד.

למעשה, האתגר האמיתי שניצב בפני חברת מאגרי המידע אינה הפרטיות כפי שאנו מדברים עליה כיום, שתיעלם כנראה לחלוטין בעוד כמה שנים. האתגר האמיתי הוא דווקא לתת למידע לזרום, ולא לאפשר קיומם של מונופולים של ידע וכוח. ולכן, לדעתי, החוק הזה הוא חשוב מאוד. החוק יאפשר לכל אזרח לקבל מידע פיננסי אמין כאשר הוא צריך לקבל החלטה לאחת המטרות הבאות (סעיף 28 לחוק):

• מתן אשראי ללקוח
  
• מכירה או רכישה של נכס או שירות
  
• התקשרות בעניין המחאת זכויות או חובות
  
• גביית חובות
  
• התקשרות בחוזה שכירות וחידושו
  
• התקשרות בחוזה העסקה
  

אותו אזרח יוכל לבסס את החלטתו על נתונים ממקור שלישי ולא רק על השיטה הידועה של "סמוך עלי". מכת המדינה של המחאות חוזרות, דיירים שאינם משלמים שכר דירה, עובדים שאינם מקבלים משכורת – כל אלו ידועים בשם הכולל של "מוסר תשלומים נמוך". מוסר התשלומים הנמוך גורם לעליית מחירו של כמעט כל מוצר או שירות בשוק. למעט אם תהיה דחייה נוספת בהפעלת החוק, יוכלו החברים מירושלמים לרשום ולהפעיל את "מעוז שרות לפיננסים" ובא לציון מידע כלכלי.