"אנשים שואלים איך ייתכן שבקיבוץ לא רואים?"

הנערה המתולתלת והשברירית שעמדה על במת "צוותא" מחתה את הדמעות מעיניה. זה עתה סיימה י' (לא ניתן לחשוף את פרטיה המלאים) לתאר בפני הנוכחים מסכת של התעללות מינית שעברה בקיבוצה מגיל שלוש ועד בגרותה: תחילה על-ידי בן-משפחה, ואחר כך על-ידי בן-זוגה של אמה. ואז קמה אחת הנוכחות ושאלה: "איך חייתי בקיבוץ ולא ראיתי. יכול להיות שאני לא בסדר?" בעקבותיה קמה ממקומה אישה מבוגרת. דבריה, שנאמרו בהתרגשות, לא הותירו מקום לספק: מדובר באמה של י'. "אנשים שואלים איך יכול להיות שבקיבוץ לא רואים?", אמרה בדמעות. "ואני שואלת: איך יכול להיות שבבית של 50 מ"ר אני לא ראיתי?"

"קראו לי שקרנית"

הרבה דמעות וחיבוקים היו בכנס "לא עוד סודות ירוקים", שעסק בהתמודדות עם פגיעה מינית בקיבוצים. האירוע היה חריג בנוף הכנסים העוסקים בתקיפה

 מינית, משום שהציב על במה אחת את הקורבנות לצד נציגי הקיבוצים - בהם רואים המותקפים אחראים ישירים או עקיפים לפגיעה בהם, בגלל אופייה הסגור של המסגרת הקיבוצית שמחפה על פשעים או מכחישה אותם.

"תמיד הרגשתי לא נורמלית", אמרה י' ל-350 הנוכחים באולם. "כשסיפרתי מה קורה לי, המטפלות לא האמינו לי וקראו לי שקרנית. הבדידות שלי היתה עצומה. כשיצאתי החוצה, תחילה לצבא, כולם נראו לי נורמלים ומאושרים, ותחושות הלבד שלי הלכו והתעצמו, ואיתן הרצון לפגוע בעצמי".

רק בשנים האחרונות החלה החברה הקיבוצית להתמודד עם התופעה. לפני כן – הדחיקו, הכחישו, לא רצו לשמוע. לפני שנתיים נפתח קו חירום לנפגעים בקיבוצים. למוקד, שנמצא באחד מקיבוצי הצפון, הגיעו עד כה 35 שיחות. בארץ, אגב, יש 265 קיבוצים, לא כולל הזרם הדתי.

הכנס התמקד בפגיעה מינית בילדים ופחות בפגיעה או בהטרדה מינית של מבוגרים. רבים רואים בלינה המשותפת את הגורם לבעיה. מזכיר התנועה הקיבוצית, גברי ברגיל, טוען שזו לא בהכרח הסיבה: "באותה מידה אני יכול להגיד שהמעבר ללינה משפחתית תרם לבעיה, כי כל אחד מסתגר בבית שלו ויותר קל להסתיר דברים", הוא אומר.

"בחיים הקיבוציים לפגיעה יש מורכבות נוספת, מעצם העובדה שכולם מכירים את כולם, והרבה פעמים החברה מתקיפה את המותקף במקום את התוקף. הצורך לשמור על החברה הנקייה כביכול של הקיבוץ יצר מצב של הדחקה. עד היום נמנענו מלדבר, כעת אנחנו מובילים מדיניות שמטרתה היא לחשוף ולטפל".

ליאור גל-כהן (40) הותקפה מינית מספר פעמים. ראשון התוקפים היה קרוב משפחתה. "הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל 12, אבל אף אחד, כולל אני, לא יודע מתי זה התחיל", היא אומרת. "הראשון היה קרוב משפחה, אחר כך היו גם גברים מחוץ לקיבוץ. הקרוב שלי תקף מינית גם בנות אחרות, אבל בקיבוץ רק קראו לו ואמרו לו להפסיק. הוא המשיך הלאה".

בניגוד לנפגעים רבים שנדחקו לשולי החברה, ליאור דווקא מספרת על סביבה אוהדת, שניסתה לגונן עליה מהשמועות על הבנות האחרות. רגע קשה חוותה כאשר הקורבנות של קרוב משפחתה פנו אליה וסיפרו לה על מעלליו. לדבריה, זה הי ה הרבה יותר קשה מאשר הפגיעה בה עצמה.

מזכירת הקיבוץ ביקשה סליחה

20 שנה עברו מאז בחרה ליאור לעזוב את הקיבוץ ולא לחזור אליו. בעקבות טיפול שעברה הפכה למנחה של קבוצות לנפגעי פגיעה מינית. כשהיא עומדת מול נפגעים, לא תמיד היא חושפת את סיפורה. הפעם בחרה לעשות כן.

"אני פה כי זה לא רק אני, וזה לא רק אני בקבוצת הילדים שלי או בקיבוץ שלי או באולם הזה. אני כבר לא כועסת, אבל ההכרה מאוד חשובה לי, ואני שמחה שהתנועה הקיבוצית מוכנה היום לשמוע. כשעמדתי על הבמה, רק רעדו לי הרגליים. הדמעות פרצו רק ברגע שבו מזכירת הקיבוץ שלי ביקשה ממני סליחה".

לעומת ליאור, שהפכה את הריפוי האישי למקצוע, אלעד (36), יוצא קיבוץ דתי, הקים עמותה שמטרתה לעזור כספית לנפגעים, כדי שיוכלו לממן טיפול שיסייע להם לבנות חיים נורמלים. הוא בן למשפחה שהיתה ממקימות הקיבוץ שחי בו, נשוי, בוגר אחת מיחידות העילית הצבאיות.

התוקף "שלו" הגיע לקיבוץ כמתנדב מחו"ל. "חדרו תמיד היה פתוח לכולם. הילדים מצאו שם אופניים משוכללים, משקולות וטלוויזיה צבעונית. יום אחד הדלת ננעלה. בשפה המקצועית הוא עשה בי מעשה סדום, וזה לא היה חד-פעמי. זה נמשך חודשים. יום אחד הוא עזב את הקיבוץ ונעלם".

לפני חמש שנים, בעקבות גירושי הוריו, התחיל אלעד במסע אל עצמו. "ומי יכול לעזור? הקיבוץ. ובגלל שאני בא מתיקון ומאהבה, ברור לי שאני מתקשר לקיבוץ ומיד מקימים שם צוות שיבוא ויחבק. ואני מתקשר לעובדת הסוציאלית, לרב של הקיבוץ, זה שחיתן אותי, וכולם אומרים 'נבדוק', ולא חוזרים אליי".

אלעד בחר להקים עמותה, שקיבלה עד כה יותר מ-20 דיווחים על פגיעה מינית בקיבוצים דתיים. במקביל הוא עדיין נאבק על אחריות הקיבוץ, שתתבטא – מה לעשות – בכסף. על הגשת תביעה משפטית הוא לא חושב. "הקיבוץ זה הבית שלי", הוא מדגיש, בניגוד למשתתפים אחרים בכנס שאמרו כי אינם שייכים עוד למשפחה המורחבת הזו.