מחזיר עטרה ליושנה
"באטמן מתחיל" מחזיר את הכבוד האבוד לסרטי הקיץ של הקולנוע ההוליוודי ולסדרת הסרטים על איש העטלף. אהרון קשלס נפעם
ככה זה. כשהרווח הקופתי הפוטנציאלי קודם לכל והדולרים הירוקים מעוורים את היוצרים כמו גביש קריפטונייט בוהק, לא ירחק היום שבו המנגנונים העלילתיים שהוכיחו יעילות-על במשך עשרות שנים יתחילו לצבור חלודה ויאבדו את מקומם לגלגלי השיניים המשומנים של מחלקת האפקטים הדיגיטליים. ובעולם שבו הטכנולוגיה משתקת את המימד האנושי עד מהרה נמצא גם גיבורי-על שאיבדו את דרכם ונשמתם.
בשנים האחרונות אנו עדים למאבק בין קולנוע ציני שסוגד לאלילי הפיקסלים לבין סרטים שמבקשים להשיב את הלך הרוח הרומנטי לעולם הקומיקס. "באטמן מתחיל" (לפחות עד להפתעה שבריאן סינגר מכין לנו עם "סופרמן") מהווה רגע שיא במגמה האחרונה והנעלה.
סרט קיץ שלא מתנהל כמו שום סרט קיץ שראיתם לאחרונה. סרט שבו את השמש הקופחת, השמיים הבהירים, הציפורים המצייצות והגיבורים המלוקקים מחליפים ערפילים סמיכים, להק עטלפים מצווחים, ירח אפל וגיבור אפל עוד יותר. צאתך לשלום, קליפורניה. ברוך בואך לגותהאם סיטי. ברוך שובך, באטמן.
בחזרה למקורות
את ההתאוששות המופלאה של עלילותיו הקולנועיות של "באטמן" לא ניתן לנתק מאירועים דומים שאירעו בשדות הקומיקס אי אז בשנות השמונים, תקופה שבה המורשת של יוצרו המקורי של באטמן, בוב קיין, איימה לשבוק חיים, לפחות עד לרגע שבו התייצב אביר הקומיקס האפל, פרנק מילר ("סין סיטי"), רגע שהוביל לשתי התרחשויות מרכזיות בתחייתו של האיש המיוסר בשחור. הראשונה אירעה בשנת 1986 כשהופיע "The Dark Knight Returns" והאחרת בשנת 1987 כשיצא לאור, "Batman: Year One" שאיפשר לקוראים הנלהבים הצצה רחבה, מורכבת ומרתקת לסיפור המקורות של באטמן.
דיוויד ס. גויאר, התסריטאי של "באטמן מתחיל" ושל סדרת סרטי "בלייד", מתכחש לזיקה שיש בין עבודותיו של מילר משנות השמונים לבין התסריט שלו. הוא אף מזהה את המקורות להשראתו דווקא עם ג'ף לואב, שאחראי על "Long Halloween" ו-"Dark Victory". אולם, על-אף שההתרחשויות העלילתיות מאזכרות את עבודותיו של לואב, אין ספק כי זהו הטון האפל של מילר והזווית המקורית שבאמצעותה הוא בחר לבחון מחדש את המיתוס של באטמן, שמכתיבים את מהלכיה הדרמטיים של היצירה החדשה.
"קשה לדבר על ריאליזם כשמדברים על קומיקס", מילר התוודה בראיון לרדיו, "ככלות הכל, מדובר בפנטזיה, אבל מה שאני ביקשתי לייצר בעבודותיי אלו גיבורים שמורכבותם הרגשית והדיוקן הפסיכולוגי המרובד שלהם יהפכו אותם לאמיתיים".
וזהו בדיוק הטיפול שהתסריטאי, דיוויד ס.גויאר, והבמאי/תסריטאי, כריסטופר נולאן, מציעים לבאטמן החדש. כמו מילר, גם הם מבקשים למחוק את הקטסטרופה הקולנועית על-שם ג'ואל שומאכר, באמצעות מסע שורשים שהוא לפרקים דומע ולפרקים משעשע, לעתים מותח ולעתים "תחת-מכסח", לרגעים ולמקומות שמהם צמחה האגדה.
בדומה לצעדים שנקטו אולפני פוקס המאה העשרים כשהעניקו לבריאן סינגר ("החשוד המיידי") את שרביט הבימוי לשני סרטי ה"אקסמן" הראשונים, גם חברת האחים וורנר פעלה נכון כשבחרה בבמאי שאיננו מגיע מהזרם המרכזי של הוליווד, כי אם מצדה האפל של התעשייה - כריסטופר נולאן, ששלושת סרטיו הקודמים, "Following" הנהדר והלא מוערך דיו, "ממנטו" ו"אינסומניה" כבר רמזו על משיכתו לגיבורים בעלי מבנה אישיות סבוך ואניגמטי.
ואמנם, נולאן שסרטיו מעולם לא התאפיינו בקלילות ובהומור רב ניגש למלאכה ברצינות תהומית. כשהוא יודע שהישגיו לעולם יושוו לאלה של טים ברטון הוא מבקש למחוק את כל העקבות הסגנוניים והעלילתיים שעשויים לרמוז על דמיון ביניהם. לא עוד גותאהם קאמפית וסהרורית. לא עוד התרכזות בסיפור המקורות של הנבלים הכה אהובים על ברטון על חשבונו של הגיבור. לראשונה בקולנוע זהו סיפורו של באטמן - אודיסיאה בעלת מימדים אפיים לנבכי נשמתו רדופת השדים והעטלפים של ברוס וויין שמעניקה תשובות לרבים מסימני השאלה שריחפו בעת הצפייה בגרסאות אחרות למעלליו של איש העטלף: מדוע דווקא עטלף? מה מוביל אדם לעטות על עצמו גלימה ולהילחם בפשע? כיצד ועל-ידי מי הוא הוכשר לקרבותיו העתידיים? מה היו משימותיו הראשונות? וכמובן, התשובה לשאלה המיתולוגית, "היכן הוא משיג את כל הצעצועים הנפלאים הללו?".
יש סיפור
נולאן וגויאר, כמו מילר לפניהם, מוכיחים בסרטם עד כמה חשובה מלאכת הסיפור. כבכל סרט קיץ גם "באטמן מתחיל" מכיל רגעי אקשן עתירי פעלולים, אך מרביתם מופיעים רק במערכה השלישית, לאחר שבמשך כ-100 ד', הבמאי מכין את השטח לפיצוץ הגדול. זו הסיבה שב"באטמן מתחיל", השיא ההיסטרי איננו מרגיש כמו אחיזת עיניים שמבקשת לרצות את המעריצים או חובבי סרטי הקיץ, שכן, היצירה, ממש כמו גיבורה, נושאת בקרבה כל-כך הרבה רגשות (זעם, פחד, אימה, אהבה וכו'), שהדרך היחידה לסיימה היא, ממש כפי שהג'וקר אוהב, בבנג!
אין ספק כי הישגו המרכזי של נולאן מגולם בכך שהוא שמאפשר לצופה ליהנות מההרפתקה המכונפת כאילו הוא חזה בה בפעם הראשונה. הכל פתאום מרגיש אחרת. החליפה. הנשק. הבאטמוביל. גותהאם. אחוזת וויין. המערה, מחול העטלפים. אפילו אות הקריאה לבאטמן.
את הרעננות יש לייחס גם למלאכת הליהוק ב"באטמן מתחיל". כריסטיאן בייל הוא החלטה מבריקה בכל הקשור לגילום דמותו של ברוס וויין. בייל נושא עימו מטענים של אדם בעל נפש מפוצלת משניים מסרטיו הקודמים, "אמריקן פסיכו" ו"The Machinist" (שמשום מה פסח על ארצנו) וכאן הם מגיעים לשיאם. ובכלל, בהוליווד אין כיום שחקן צעיר טוב ממנו שיכול לשדר בניע אחד של תווי פניו הפלסטיים את המעבר משעשוע לייאוש, או לחלופין, מרוך לזעם.
אך בייל איננו ניצב בודד במערכה. מייקל קיין מעניק למסך את רגעי הקסם ההומוריסטיים שרק הוא יודע לייצר כאלפרד, המשרת המגונן. ליאם ניסן מחזיר את דמותו של קוואי גון מארץ הרוחות של "מלחמת הכוכבים" כדי לגלם הפעם את המנטור של וויין. גרי אולדמן משנה תדמית ומעניק הופעה מאופקת כשוטר הצדיק היחיד בגותהאם - ואולי זה אומר יותר על העיר מאשר עליו - ומעל כולם, נוצץ כמו תמיד, מורגן פרימן האבהי, שמגלם את דמותו של לושיוס פוקס, האיש שאמון על חימושו של האביר האפל, תרצו, ה-Q החדש של סדרת באטמן.
ואם נדמה לכם שנולאן חשף בפנינו את כל האסים כבר ב"באטמן מתחיל", הרי שלאחר הפינאלה המרגשת והמלהיבה, כולכם כבר תחשבו אחרת. נולאן מחזיק לפחות עוד קלף אחד בשרוול, ג'וקר.
והערה לסיום
מילה אחת רעה, בעצם שתיים: קייטי הולמס.
לפנייה לכתב/ת 
